גזילת זכויות בחסות החוק 

יהודה מימון נפגע בתאונת עבודה בחודש אוקטובר 2002.
מימון הודיע על התאונה לביטוח הלאומי וקיבל דמי פגיעה לתקופה קצרה. עד שהיה מסוגל לחזור לעבודה.
אולם מימון לא החלים לחלוטין. הפגיעה בעבודה הותירה את מימון עם נכות צמיתה.
בחוברת שקיבל מהביטוח הלאומי, נאמר כי אם התאונה תותיר נכות צמיתה, הוא יהיה זכאי למענק או לקצבת נכות, בהתאם לשיעור הנכות. אולם, הודגש בחוברת, "עליך להגיש את תביעת הנכות תוך 48 חודשים ממועד הפגיעה. הגשת התביעה במועד מאוחר יותר עלולה לפגוע בזכות לגמלה כולה או חלקה".
מימון הקפיד על המועדים. בחודש ה- 38 שלאחר התאונה, פנה מימון שוב לביטוח הלאומי, הגיש תביעת נכות ועמד בפני וועדה רפואית.
אנו שמחים לבשר לך כי הוועדה העניקה לך אחוזי נכות לצמיתות, הודיעו נציגי הביטוח הלאומי למימון. אתה זכאי למענק נכות. אולם מכיוון שהגשת לנו תביעה באיחור של 26 חודשים, אנו נקצץ לך 35% מהמענק.
הכיצד, הקשה מימון. הרי כתבתם בחוברת שלכם כי יש לי 48 חודשים להגיש לכם תביעת נכות ואני הגשתי את התביעה הרבה לפני תום תקופה זו.
איפה אתה חי, נזפו בו נציגי הביטוח הלאומי.
האם לא הבחנת כי בחודש דצמבר 2002 שלטה בישראל ממשלת הליכוד וכי שר האוצר מטעמה, הוא סילבן שלום?
האם לא קראת כי מתוך דאגה לרווחת כולנו, השר קיצץ, באמצעות חוק ההסדרים במשק, את תקופת ההתיישנות להגשת תביעות נכות מ- 48 חודשים ל- 12 חודשים?
אילו היית קורא בעיון את החוק, כפי שכל אזרח ישראלי מצווה לעשות, היית מגלה כי עבור כל חודש איחור, אתה תורם ממענק הנכות שלך סכום מסוים לאוצר המדינה.
הרי זו גזילה ממש, הרהר מימון בינו לבין עצמו. חקירה קצרה גילתה כי הוא לא היחיד שנגזל בחסות התיקון לחוק. יחד עם שני נפגעים נוספים, ויאצ'סלב יזראלוב ויגאל תורג'מן, פנה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.
המחלוקת בין המוסד לבין המבוטחים הועברה בפני השופטת יעל אנגלברג-שהם.
אין חולק, קובעת השופטת אנגלברג-שהם, כי המוסד לביטוח הלאומי הפחית את מענקי הנכות של מימון וחבריו בהתאם לתיקון שנעשה בחוק הביטוח הלאומי באמצעות חוק ההסדרים. אך האם לא הייתה מוטלת על נציגי המוסד החובה להודיע למבוטחים כי בשל שינויי החקיקה קוצר לוח הזמנים להגשת תביעות, מקשה השופטת.
היחסים בין מבטח למבוטח, מזכירה השופטת לנציגי המוסד, הם יחסים מיוחדים. מצד אחד עומד גוף עם כוח רב הנהנה מייעוץ משפטי מקצועי ומסוגל לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיו. מצד שני עומד מבוטח אשר נפתלות החוק, התקנות, הכללים, והתיקונים להם, חדשות לבקרים, אינם נהירים לו.
אי לכך, קובעת השופטת, מוטלת על המוסד, כמו על כל מבטח, החובה להנחות את המבוטח, להאיר את עיניו ואף להתוות לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו.
תפקידנו הוא לשמור על הקופה הציבורית ולא על ציבור המבוטחים, טענו נציגי המוסד.
אכן, מודה השופטת, הופקדתם על הקופה הציבורית, אולם מתוך מטרה להגשים את הזכויות הסוציאליות של ציבור המבוטחים. אתם וציבור המבוטחים "אינכם צדדים לעומתיים הנמצאים משני עברי המתרס, כי אם שותפים לזכויות ולחובות שבדין. ככאלה, אתם והמבוטחים חייבים לנהוג מתוך אמון הדדי, בתום הלב ובהגינות".
איך יכולנו לדעת למי להודיע, שאלו נציגי המוסד.
במועד שבו תוקן החוק, השיבה להם השופטת, היה בידיכם מידע על קבוצת מבוטחים אשר כבר הודיעו לכם על כך שהם נפגעי עבודה. ידעתם כי קיצור תקופת ההתיישנות יפגע בנפגעים אלה באופן ישיר. מדובר בקבוצה מוגדרת וידועה אשר ניתן היה לאתרה בקלות, כמעט "בלחיצת כפתור".
מדובר בכ- 80,000 נפגעי עבודה מידי שנה, שרק 20,000 מתוכם מגישים לנו תביעות נכות, טענו נציגי הביטוח הלאומי.
דווקא נתונים אלה מחזקים את מסקנתי, משיבה השופטת, כי מדובר בקבוצה מוגדרת וידועה אשר במאמץ קטן ביותר יכולתם לאתרם ולשלוח להם מכתב קצר המסב את תשומת ליבם לתיקון ומעמידם על זכויותיהם.
משלוח הודעות לכל כך הרבה מבוטחים, טענו נציגי הביטוח הלאומי, מצריך עלויות אדירות שיכבידו עלינו.
טענה זו מקוממת, השיבה להם השופטת. על פי הנתונים שאתם הבאתם בפני, מדובר בעלות של 1 ש"ח למכתב. בהתחשב בכך שהמשרדים שלכם ממוחשבים, העלות הכוללת אינה ברת השוואה לנזק העלול להיגרם למבוטחים אשר גמלאות הנכות שלהם תפגענה.
יתר על כן, הביעה השופטת את תמיהתה, האם גם כאשר אתם מגלים כי המבוטחים חייבים לכם כספים, אתם נמנעים, מתוך חסכון, לשלוח אליהם הודעות ודרישות תשלום. מדוע אתם חוסכים במצב ההפוך, כאשר מדובר בזכויות שאתם צריכים להעניק למבוטחים?! "למוסד לביטוח לאומי הפתרונים", מסכמת השופטת.
בסופו של דיון, מגיעה השופטת למסקנה כי המוסד לביטוח הלאומי התרשל כאשר לא שלח למבוטחים הודעה על קיצור תקופת ההתיישנות.
המוסד חויב להשיב למבוטחים את המענקים אשר נגזלו מהם.