בזוגיות טובה צריך לפעמים לוותר ולשבת מאחור 

כבר שנים שגילי אומר לי: "זוג טוב צריך תחביב אקטיבי משותף", וכל פעם מחדש אני יודעת שזו תחילתה של שיחה שתסתיים תמיד אותו דבר: הוא רוצה שאני אלמד ברידג', ואני מחפשת איזה תירוץ שיקנה לי עוד כמה חודשים של חופש.

במשך השנים אספנו כל מיני תחביבים אקטיביים: אנחנו רוכבים על אופניים, מחליקים על רולרבליידס, משחקים קלפים ומגישים יחד תוכנית רדיו פעם בשבוע. אבל בתקופה האחרונה נוסף לנו תחביב חדש - האופנוע 

כשהכרתי את גילי היו מאחוריו 20 שנות רכיבה על קטנוע 50 סמ"ק. מאז, בתהליך אבולוציה מואץ וזריז, הוא עבר ל-125, 250, 400 סמ"ק, אופנוע על שלושה גלגלים, וזה חודשיים הוא רוכב על בורגמן 650 סמ"ק.

המעבר האחרון, לבורגמן שלנו, היה מרגש במיוחד. הבורגמן הוא אופנוע רחב, יציב, חזק, ומשרה עלי תחושת ביטחון. יש לו כוח ותנופה, מה שגורם לך מיד לרצות לצאת לטיולים איתו, והוא מחזיר לך אהבה - מאיץ כשאתה צריך, בולם במהירות, ומעביר הרגשה שיש על מי לסמוך.

לשמחתנו גילינו שהבורגמן הוא לא רק כלי רכב אלא גם דרך חיים. מסתבר שיש מועדון לרוכבי הבורגמנים, והם מסבירי פנים ומקבלים חברים חדשים בשמחה. בסוף השבוע האחרון נסענו איתם לאילת - שיירה צוהלת ומקושטת של 70אופנוענים, רובם מרכיבים מאחור בת זוג, חברה, או בן או בת מתבגרים.

אפשר לייצר חברים חדשים אחרי גיל 40?

 מייד החלו לצוץ במוחנו מחשבות לפני הנסיעה: איך נרגיש במועדון הבורגמנים? נראה שכולם מכירים את כולם שם מזמן. איך יקבלו אותנו? האם אפשר לייצר חברים חדשים אחרי גיל 40? מה נעשה אם אף אחד לא ידבר אלינו? אם נרגיש אאוטסיידרים? מיותרים?

מחשבות מילוט: תמיד כיף באילת. במקרה הכי גרוע - נלך לטייל בטיילת, ניסע לדולפין-ריף ונתפוס קרני שמש דצמבר נעימה, או ניסע לבקר את הדודים ביטבתה.

 חששות...

70 אופנועים יוצאים למסע בשורה ארוכה. קשה לדמיין את העוצמה. כל אופנוע עומד בפני עצמו, אבל ביחד השלם כל כך הרבה יותר גדול מסך כל מרכיביו. מכוניות עומדות בצידי הדרך, אנשים מביטים משתאים, מנופפים לשלום, מצלמים, צועקים, מצפצפים בהתלהבות. אי אפשר לא להרגיש את העוצמה של הקבוצה.

 כשאתה אופנוע בודד אתה בלתי נראה, חלש, חמקמק, ונתון כל רגע לסכנה. מכוניות, משאיות ואוטובוסים מתנכלים לך. לא תמיד מתוך רוע, פשוט לא רואים אותך ולא סופרים אותך. אבל שיירה של 70 אופנועים לא משאירה אף אחד אדיש. עוצרים, נותנים לך כבוד, מפנים את הדרך. זו הרגשה נפלאה להרגיש חלק מהנחש המכני-אנושי הזה.

לאדם הבודד אין סיכוי לשרוד בעולם הזה

כשנוסעים על האופנוע מרגישים את הטבע קרוב קרוב. כל כך הרבה פעמים נסענו לאילת, עד שנדמה שאנחנו מכירים את הדרך בעל פה. אבל ההרגשה על האופנוע לגמרי אחרת. אתה מרגיש בגוף כל פיתול של הדרך, כל בור, כל עלייה וירידה. כשמגיעים למצפה רמון הקור המדברי מקדם את פניך - זו לא חוויה שמרגישים במזגן במכונית.

אני מתפלספת לי במחשבות בדרך: לאדם הבודד אין סיכוי לשרוד בעולם הזה. ההצלה שלנו היא רק דרך הקבוצה. מאז ומעולם אנשים התחברו למשפחות, חמולות, שבטים ועמים, כי בקבוצה אנחנו הרבה יותר חזקים ומצליחים.

בשיירה אתה הופך מיידית אחד מקבוצה. גם אם אנחנו עדיין לא מכירים אף אחד בשמו, אוטומטית מרגישים שנכנסנו לתוך "משפחה". אולי אני מדמיינת, אבל מהזווית שלי זה נראה שכולם נוהגים בכבוד ונימוס, שומרים על מרחק ומרווח נשימה זה מזה, מפרגנים.

במישור נוסעים קרוב, במבנה של ריצ'רץ'. כל אחד רואה את השני מלפניו אבל גם נותן לו ספייס, וביחד מעבירים את העוצמה של "קהל". בירידות הגדולות מתרחקים זה מזה, נותנים מקום, נותנים מרחב. קשה לי להסביר למה, אבל זה מרחיב לי את הלב. עוצמה של קבוצה, המון, קהל - אבל עם המון מקום לכל פרט ופרט בחבורה. זו הרגשה שממשיכה ללוות אותי בכל המסע הזה.

בסופו של דבר הכלי בידיים שלו

ג'קי, המנהל הבלתי מעורער של מועדון הבורגמנים, הוא בחור עצום ממדים. גבוה מכולם בשניים-שלושה ראשים, מאלה שלא צריכים לצעוק כדי שישמו לב אליהם. כולו מלא סמכות וממלכתיות. לפני שהתחלנו לנסוע הוא הקריא מהפנקס הקטן שלו כללי בטיחות ונהלים אחרונים.

אחד המשפטים שלו נתקע לי בראש: "שימו לב, שאתם מרכיבים עוד מישהו. אתם אחראים עליו. הוא סומך עליכם. אל תשכחו את זה כשאתם נוהגים". בהמשך הדרך אחזור למשפט הזה עוד כמה פעמים בראשי.

לאנשים אוהבי שליטה, כמוני, מאוד לא פשוט לנסוע מאחורי הרוכב. אתה צריך לגמרי לסמוך על האחר, ואין לך הרבה מה לעשות לגבי הנהיגה - בסופו של דבר הכלי בידיים שלו. 
 
אני חושבת על הקשר בין הנסיעה הזו לבין זוגיות. למרות שיש לי דעות ומחשבות על איך דברים צריכים להיות, בסופו של דבר, יש לי פרטנר ובמקרה הפרטי שלי, הוא גם כן דעתן גדול. לפעמים אנחנו חושבים אותו דבר, אבל הרבה פעמים לגמרי לא.

בזוגיות טובה צריך לוותר ולדעת לפעמים להיות "מורכב/ת" גם כשמתחשק לנו שההגה של החיים יהיה בידיים שלנו. לדעת לתת מקום, בלי להרגיש מקופחים או מתוסכלים, ובלי לנסות לתת כל הזמן הוראות, עצות ותיקונים "מהספסל האחורי".

ואפילו יותר מזה. לדעתי, צריך ללמוד ליהנות מהמצב הזה. ליהנות מהחוויה של "מורכבת" בחיים. אני נשענת לאחור, מסתכלת על המדבר חולף על פני בצבעים מדהימים. העננים, השקיעה, הרוח... לדעת להיות חלק מהטבע והנוף. מישהו אחר דואג, שומר, מוביל אותי קדימה ואחראי לי. אפשר לסמוך, לעזוב, לזרום.... איזה כיף זה!

לכולם יש אהבה אחת ונושא אחד משותף

לא הספקתי להכיר ולדבר עם כולם, וממש הצטערתי על כך. האנשים שכן הכרתי היו כל כך מקסימים. מסתבר שכן אפשר לייצר חברויות חדשות אחרי גיל 40. כמה מפתיע וכיף לגלות את זה!

במועדון הבורגמן לכל אחד יש מקום. לכולם יש אהבה אחת ונושא אחד משותף שתמיד מדליק את הזיק בעיניים, לכן תמיד יש על מה לדבר. גם הביישנים והסגורים ביותר יכולים למצוא את מקומם במועדון.

אהבתי מאוד להסתכל על הזוגות שהגיעו: נשים שמפרגנות לתחביב של הבעל שלהן ושותפות בשמחה לשיחות ה"מקצועיות" ולאהבת האופנוע. כיף לראות אנשים לא צעירים קורעים את הארץ, מטיילים לאורך ולרוחב, מלאי אנרגיות ושמחת חיים. פשוט אנשים מקסימים.

 כמו שהרכיבה מחברת בין בני הזוג, כך הרכיבה בקבוצה מחברת בין האנשים. כשעוברים יחד חוויה חזקה נכנסים לאותן רוחות וסופות חול, עולים ויורדים באותם פיתולי דרך עקלקלים, רואים נופים, גומאים מרחקים - ובסופו של דבר הנפשות נקשרות זו בזו.

אז כן, תחביב זוגי אקטיבי משותף זה כיף. ועוד יותר כיף אם הוא מתמזג בתוך קבוצה גדולה. אני ממליצה לכם בחום לרכוש אופנוע