לאשה הנבגדת: בעלך אינו כדור פסיבי שמתגלגל 

את פונה אל המאהבת של בעלך, ומנסה לשכנע, לאיים ולהסביר לה איך בעלך יחזור אלייך ביום מן הימים מבין זרועותיה. מחשבותי נדדו ממך, אליה, אליו, אל הילדים. על ספת הפסיכולוגית אני פוגשת את כולם: מכירה את הכאב הנורא של הנבגדת, את המחיר שמשלמים הילדים, גם שנים ארוכות אחרי שבגרו והפכו לאנשים, את ההתלבטויות והייסורים של הבעל וגם את כאבה של האשה "האחרת". לכולם יש צד בענין. לפעמים הלב נוטה אחר זה ובמקרים אחרים אחרי הצד ההפוך... הרבה פעמים כולם צודקים, וכמעט תמיד אפשר להזדהות עם כולם ולהבין את כאבם וצערם

הסיבה שהחלטתי לכתוב לך היא משהו שהטריד אותי לכל אורך המונולוג שלך, וגרם לי לקרוא אותו פעם נוספת ולחפש - אולי פספסתי בדרך? לכל אורך הדרך אני רואה איך את בונה אותה, את האשה האחרת, כאדם חשוב בחייך  -  מדברת אליה, מתיחסת אליה, כועסת עליה. גם מבינה. נמצאת איתה במשא ומתן. והוא?

הוא איננו שם. לכל האורך. ההתיחסות שלך אל בעלך היא כמו שאנחנו מתיחסים לאוביקט, שק, רכוש, מטבע עובר לסוחר. רגע אחד הוא אצלך, אחר כך אצלה, ובעתיד, כך את צופה, שוב יחזור. כמו כדור שמתגלגל ממקום למקום, בצורה אקראית ולא מכוונת.

האם הוא באמת כל כך פאסיבי וחסר אישיות, הבעל שלך? האם באמת הכל תלוי רק בה, האשה האחרת, והיא זו שמתחילה את הרומן, ממשיכה אותו, ובסוף כש"תתעייף" גם תעזוב אותו? האם אין לבעל שלך טיפת בחירה? רצון חופשי? החלטות? אחריות?

התעצבתי  לקרוא את המשפטים האחרונים שכתבת: "אבל אנחנו נישאר ביחד כי אני עוד אוהבת אותו, למרות כל הקשיים שאת ורק את גורמת. ברגע שלא תהיי בתמונה אני מאמינה שיהיה לנו טוב יותר. לכולנו, גם לו, ובעיקר לו. אז תרפי."

האמנם רק המאהבת גורמת את הקשיים? ומה אחריותו של הבעל שבחר במודע ללכת אחריה

ועוד מחשבה שעלתה לי בקריאה - ומה יקרה אם המאהבת תקשיב לך ותלך? האמנם הכל יחזור להיות מושלם? האם אי פעם היה מושלם?

את כותבת שלא תסכימי לחיות איתו יחד "רק בשביל הילדים" ורומזת שאת מכירה את זה מקרוב, מהבית שלך. אבל כשמסיימים לקרוא את הטור שכתבת בדם ליבך, גם אחרי קריאה שניה, אי אפשר שלא להרגיש את הלב נחמץ - מה יש לך בקשר הזה חוץ מהילדים ולמה את נשארת איתו חוץ מאשר "בשביל הילדים"? מעבר לתיאור הקסום על ערב חורפי, בירה ביד של הבעל, והילדים משחקים מול התנור - איזו זוגיות יש שם? היתה שם? מה את מקבלת מהחבילה הזו שלך?

אני לא מכירה אותך בכלל, ואין לי, כמובן, שום זכות לשפוט אותך או להתיימר להבין אותך אפילו. יכול להיות שאני מפספסת כאן בגדול. ובכל זאת, חשבתי לכתוב לך, כי רציתי להגיד לך שהלב נחמץ מתחושת הפספוס שנושבת מהמכתב הכאוב שלך. זה מה שאת מצפה מהחיים שלך? מהזוגיות שלך? זה מה שאת מאחלת לעצמך? זה הכי טוב שיש?

אם היית כועסת עליו קצת יותר, ואולי גם דורשת ממנו (ומעצמך) הסברים יותר עמוקים לגבי טיב הקשר הזוגי שלכם (לא שלהם) - מה היה בו, מה חסר, ומה אפשר לשפר - אולי היה אפשר להתחיל כאן עבודה אמיתית של שיקום יום אחד (אם יסכים להשתתף). אבל כל זמן שאת ממשיכה לא להתייחס אליו כאל גורם חשוב במשוואה - את רק מנציחה את המצב הנורא שבו אתם נמצאים.

גם אל עצמך את מתייחסת כאל אוביקט לא חשוב במשוואה. את לא כועסת עליו את סולחת. את מקבלת... איפה שמת את כל התחושות הרעות שלך לגבי הסיפור? האמנם האשה האחרת יכולה, כמו "שעיר לעזאזל" מצוי, לשאת על כתפיה הכל - האשמה, הכעס, וכל האיכסה מסביב - ולהשאיר אותך ואת בעלך נקיים וחפים?

אם הייתי צריכה לתמצת את הכל לשלושה משפטים, הייתי אומרת לך:

תפסיקי להתייחס אליו כאל חפץ.

תפסיקי להתייחס כך גם אל עצמך.

מגיע לך יותר וגם אפשר יותר!!!

(אולי אפילו איתו...)