אוטוסוגסטיה, היפנוזה וגרעין הנפש
אוטוסוגסטיה משמעותה השפעה של אדם על עצמו. העולה מכך הוא שהאגו אינו יחידה אחידה ומגובשת. יש בו חלק אחד היכול להשפיע על האחר. החלוקה בין שני חלקי האני היא פשוטה: בצד המשפיע נמצא החלק ההכרתי של האני ובצד המושפע נמצא החלק התת הכרתי שלו. החלק ההכרתי בנפש האדם הינו רק קצה הקרחון לעומת החלק התת הכרתי הגדול והעלום. אין לנו, למעשה, כל מידע על אותו חלק ב"אני" עליו פועלת האוטוסוגסטיה.
ע"מ לנסות ולעשות מעין "מיפוי וירטואלי" של הנפש במטרה לאתר ולבדל את אותו חלק ערטילאי בתת ההכרה הרגיש לקליטת סוגסטיות, הדרך הטובה ביותר היא לבדוק את תופעת ההיפנוזה, שבה הסוגסטיה מקבלת את הביטוי הישיר והממוקד ביותר.
פרדוקס האגו
מעבר לעובדה שהאגו שלנו מתפזר על פני ההכרה ותת ההכרה, ושחלק אחד בו יכול להשפיע על האחר, ההיפנוזה מצביעה על תופעה נוספת בכל הנוגע לאגו התת הכרתי. דווקא חלק זה, האמור להיות הגרעין הקשיח שעליו נסמך האגו ההכרתי ושהוא למעשה "ליבת הנפש", דווקא הוא נזיל ובלתי יציב כלל. במקום בו אנו מצפים שאדם ישמור על הזהות החזקה ביותר שלו, דווקא שם זהותו אינה קשיחה כלל. ניתן על נקלה להפנט אדם להאמין שהוא מישהו אחר לגמרי. ניתן להפנט אדם להאמין שהוא חי בזמן אחר ובמקום אחר והוא יאמין בכך כל כולו. זאת ועוד, במקרים מסוימים ניתן להפנט אדם להאמין שהוא בעל חי והוא עשוי להאמין בכך בזמן היותו שרוי בהיפנוזה ולהתנהג בהתאם. בתקופה הראשונה בה נתגלתה ההיפנוזה לא היתה מודעות לנזק החמור שהיא עלולה לגרום לנפש האדם. ראשוני העוסקים בהיפנוזה נהגו להפנט צעירות להאמין שהן תרנגולות והן האמינו בכך וקירקרו כמו תרנגולות, דבר שגרם לחלקן בסופו של דבר לאבד את שפיות דעתן.
הפרדוקס, לפיו הגרעין המרכזי, שעליו בנויה כל אישיותו של אדם, דווקא הוא החלק החלש ביותר באישיותו, איננו יחיד במינו במערכת הגוף והנפש. המוח עצמו, אשר בו מתרכזים כל התחושות והרגשות, ואשר הינו האבר היחיד שחש את הגוף, כולל כל כאב או מגע קל, דווקא הוא עצמו חסר רגישות לחלוטין ואינו מרגיש כל מגע, דקירה או חיתוך שנעשה בו.
ההיפנוזה מראה כי בנפש האדם מסתתרת נקודה מרכזית, שאינה כבולה, לא למקום, לא לזמן ואף לא לזהות שהאדם בנה לעצמו במשך חייו. חלק זה מלווה את האדם מלידתו ועד מותו. אנו נתקלים בו כמעט מדי לילה באותם חלומות בהם אנו מוצאים עצמנו בזמן אחר, או במקום אחר ולעיתים גם עם זהות אחרת. אם נדמה את הנפש למעין כדור וירטואלי, הקרום החיצוני הקשיח שלו הוא החלק ההכרתי ואילו הליבה שלו, הנקודה בה פוגעת ההיפנוזה, תוך שהיא עוקפת את כל השכבות והמעטים האופפים אותה, היא גרעין הנפש. בשל "פרדוקס האגו" ואופיו המבלבל, נותרה עד היום ההיפנוזה כתעלומה מדעית, וגרעין הנפש אינו נחשף.
הסבר לפרדוקס האגו
כאשר תינוק נולד הוא במידה רבה בגדר "טאבולה ראסה" בכל הנוגע לזהותו ולאישיותו. הוא נולד, אמנם, עם תכונותיו הגנטיות, עם יצר קיום אינסטינקטיבי ועם אגואיזם מובנה, ואולם בכל הנוגע לזהותו ולאישיותו הוא תלוי מאוד בסביבה אליה נולד. אם יגדל, למשל, בחברת קופים או זאבים, הוא יאמין שהוא זאב או קוף (למרות שיחוש בשונות שבינו לבינם). הוא יתאים את עצמו לסביבה בה הוא חי, יסגל את מנהגיה ומקובלויותיה, ירגיש שייכות אליה והזדהות עמה ויבנה את זהותו בהתאם לאותה סביבה. הוא יעשה הכל ע"מ להתאים את הנתונים הגנטיים, עמם נולד, למציאות בה הינו גדל. כל תינוק שנולד, ולא משנה באיזו סביבה, הולך ובונה, עם השנים, את אופיו, אישיותו, מהותו וזהותו, בהתאם לנתוניו הגנטיים ולנתוני סביבתו.
תהליך בניית האגו, שכל אדם עובר, אינו מכסה לחלוטין את כל הנפש אלא מותיר, במידה רבה, את הליבה שלה נייטרלית למדי בכל הנוגע לזהותו, לאישיותו ולמהותו. מסביב לליבה נבנות שכבות של אגו, העוטפות אותה והן מתגבשות בזכות הישגים, ניסיון, בניית ביטחון עצמי, חיזוקים, רכישת מעמד, סטטוס, רכוש וכיו"ב. יש אנשים שצברו שכבות הגנה עבות וחזקות על ליבת הנפש שלהם, ויש כאלה שליבת נפשם חשופה יותר, אך אצל כולם היא נזילה מבחינת זהות ואישיות.
ע"מ להבין את הסיבה לכך עלינו לנקוט בשיטה של בדיקת הנושא "על דרך השלילה". נניח שגרעין הנפש היה בעל תכונות הפוכות, דהיינו בעל זהות ברורה ומגובשת, קשה ומוצקה ובלתי ניתנת לשינוי. אדם הנושא גרעין נפש כזה היה מתקשה מאוד להסתגל לכל השינויים הרבים שהוא עובר במהלך חייו. הוא לא היה מסוגל לעכל את השינויים המתחוללים בגופו, את גדילתו והזדקנותו, את התפקידים הרבים והשונים שהוא ממלא במשך חייו. הוא לא היה יכול לעמוד בשינויים, לא במקום, לא בזמן ולא בתנאי החיים. הוא לא היה יכול כלל לשחק דמות של מישהו אחר, לא להתחפש ולא לסטות כלל מהדמות הסטריאוטיפית שלו. אין ספק שהחיים במצב כזה היו הרבה יותר משעממים ובני האדם היו מתנהגים כרובוטים משוכללים שהתנהגותם ותגובתם צפויות בכל עת.
חולשת גרעין הנפש היא גם סוד כוחו של אדם, שכן הנפש מבקשת לפצות על הנקודה החלשה השוכנת בה ע"י חיזוק שכבות ומעטפות האגו שמסביב לגרעין הנפש וזאת, כאמור, ע"י צבירת הישגים, כבוד, מעמד וסטטוס.
אילו גרעין הנפש של כל אדם היה קשיח, היו נחסכות מאיתנו בעיות רבות מאוד: לא היו מאבקי אגו, לא היו מלחמות על כבוד ועל סטטוס. כל התופעות של רגישות, פגיעות, נקמנות וקנאה לא היו קיימות. מעבר לכך לא היו קיימות כל הבעיות הנפשיות הקשורות בזהות ובאישיות, כגון: פיצול אישיות, ריסוק אישיות, קריסת אישיות והפרעות האישיות השונות והמשונות.
גרעין נפש מוצק וקשיח היה מייתר את החתירה להשגים ואת החתירה להגשמה עצמית. אדם עם גרעין נפש כזה לא היה חש צורך בהשתייכות למסגרות כלשהן. יתכן שגם לא היה חש צורך בחום ובאהבה, ככל שזו מיועדת להשלים חלק חסר באישיותו.
הצורך בגיבוש זהות ובשמירה עליה, המלווה אדם כל ימיו שווה ערך כמעט ליצר הקיום הקיים בו, שהינו נתון גנטי בסיסי מולד. בדרך כלל קיימת הרמוניה בין שני דחפים אלה, אך לעיתים עלולים להיות קונפליקטים ביניהם. יש אנשים שמוכנים למות כדי לשמור על זהותם, כבודם, מעמדם, עצמיותם או הסביבה החברתית אליה הם שייכים, ומאידך תחת איום של מוות הרבה אנשים היו מוכנים לוותר על מאפייני הזהות שלהם ולהחליפם ע"מ לשמור על חייהם.
השפעת הסוגסטיות
קיימות 3 דרגות של השפעות סוגסטיביות: סוגסטיה או סוגסטיות בכלל, אוטוסוגסטיה והיפנוזה. לסוגסטיות אנו חשופים כל הזמן בכל גיל ובכל מקום. הן פועלות, הן באורח ישיר והן באורח עקיף, על תת ההכרה ועל ההכרה ומסוגלות להשפיע גם על רגשות וגם על מחשבות, רצונות, דעות, נטיות צרכניות וכיו"ב. הסוגסטיות אינן מעמיקות חדור, עפ"ר, עד גרעין הנפש.
הסוגסטיה העצמית (האוטוסוגסטיה), לעומת זאת, אינה מכוונת כלל להכרה ואין מטרתה לשנות דעות או לכוון מחשבות. היא מופנית כל כולה אל תת ההכרה ויעדיה הינן תחושות.
ההיפנוזה הינה בעלת ההשפעה הסוגסטיבית החזקה ביותר והיא יכולה להעמיק חדור עד גרעין הנפש (the mental nucleus). גם בענין זה חולשתו של גרעין הנפש הינה סוד כוחו, שכן בהיותו אלסטי, הוא יכול לחזור, עד מהרה, לאחר ההשפעה ההיפנוטית, למצבו הקודם.
בעל תואר אקדמי בתחום המשפטים ומדעי המדינה
