מאה שישים ושניים ימים לפתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל בדרום-אפריקה והרושם הוא שרוב העולם עדיין לא בטוח איך לאכול אותה בדיוק. דרום-אפריקה היא ודאי אינה מעצמת כדורגל; אומרים עליה שהיא חלק מאפריקה; היא רחוקה להכאיב מכל מרכז תרבותי ידוע; ומוצאותיה שרויים די בעלטה, עבור רוב בני האדם בעולמנו. המון דימויים, דעות קדומות, שמועות וחוות דעת מ"יודעי דבר", שבמקרה הטוב בקרו כאן פעם, עלו על הר השולחן, ראו חיות בספארי ואכלו צדפות בדרך הגנים. לא אתווכח על כך שאלה חוויות ראויות ומי שכבר מגיע לכאן, אל לא להחמיצן.
אך עם כל מחמדי התיירות המדהימים באמת, הסיפור של דרום-אפריקה הוא כמובן הרבה יותר מורכב ומרתק. זו לא סתם עוד מדינה באפריקה וגם לא סתם עוד מדינה שהקיזה את דמה שלה וגם לא עוד סתם מדינה שמחפשת את מקומה בקרב העמים. כאלה יש הרבה ובלי להמעיט בערכן חלילה, דרום-אפריקה ראויה לעיון וללימוד מיוחד, מפני שהיא אכן מיוחדת. מיוחדת במובן שיכול להיות שיש בסיפור שלה איזה לקח שעלינו ללמוד. שכדאי לנו ללמוד.
הנטייה האישית שלי תמיד היא להביט על בני האדם. אני נדהם כל פעם מחדש מהדקויות והפרטים הקטנים שטווים את חיי האנשים בכל מקום שבו ביקרתי בעולם. אני צופה בהם בסקרנות אין קץ, מקשיב לסיפורים, לדיבורים, לצחוק ולבכי. אני נפעם מרגעים שמרגשים אותם, מתעצבן איתם מ?ד?ב?רים שמעצבנים אותם ומריע איתם על כל ניצחון גדול. לא חשוב מה - גביע העולם ברגבי, אליפות בקריקט. כדורגל? עוד לא הגענו להריע. "ב??פ?אנ?ה-ב??פ?אנ?ה", [The Boys, The Boys], זו שמה של הנבחרת הלאומית בכדורגל ובגדול הסיפור שלה דומה לסיפור של נבחרת ישראל. הכול כמעט. הרגבי זה כבר משהו אחר, ואני מבטיח לא לחסוך מכם את זה בהמשך.
זו מדינה אלופה ברגעים גדולים. מכל דבר עושים חג לאומי וחוגגים אותו בדרך כלל בנאומים של מנהיגים פוליטיים בעצרות שמאורגנות היטב בידי הממשלה וכל השאר, מי שלא מוזמן, או שלא בסביבה, עושה "ב??ר?איי" ושותה. מבטיח לחזור ל?מ?ה זה בראיי ומה זה לשתות. ברור שלא עובדים באותו היום. יש כאן קמפיין תמידי להעלאת המוראל, לגיבוש העם, לקידום האחדות, הביחד ושלום הבית. קמפיין, אני מתכוון ממש - פרסומות ותשדירי שרות. אז ברור שלא מחמיצים את ההזדמנות ההיסטורית של אירוח המשחקים כדי להעצים ולמצות אותה עד תום.
בו זמנית, יש אזכור בלתי פוסק של העבר. עצם השימוש במילה "עבר", או "בימים ההם" - "the old days" - טעונה רגשות עזים ומשמעויות עמוקות בכל קבוצה אקראית של משוחחים. זה נשמע לפעמים כמו משחק הניגודים והסתירות - הרצון לשמר את מורשת העבר לעומת ה"הבה נתאחדה" תחת דרום-אפריקה החדשה. משהו כמו "לזכור ולשכוח" [של דן בן-אמוץ ז"ל]. חלק גדול מהחגים הלאומיים שציינתי למעלה, הם ציוני דרך במאבק נגד האפרטהייד, אבל מחפשים להם תמיד גם משמעויות חדשות, אקטואליות, רלוונטיות, מאחדות. בואו נלמד ממה שקרה, כדי שלא יקרה שוב. אבל לא נשכח...
זוהי דמוקרטיה חוקתית צעירה, במיטבה, המגלה כל יום מחדש את נפלאותיה, כמו נערה בגיל ההתבגרות. השלטון משכר אותם, הכוחות הכלכליים משכרים אותם, החופש לדבר על כל דבר בפומבי משכר אותם וכמובן הברנדי-עם-הקולה, הבירה והיין, על זה אין מה לדבר. יש מה לדבר וגם לכך אקדיש סיפורים בהמשך.
כתבתי עד עכשיו כמעט חמש מאות מילה בלי להזכיר "שחורים", "צבעונים" ו"לבנים". אבל האמת - אי אפשר בלי זה וכמה שניסיתי מיום הגיעי לכאן, להימנע באופן עקרוני מלהשתמש בהגדרות האלה לבני האדם שאני פוגש כאן, זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית ואולי כדי להתחיל להבין מה קורה כאן, אנסה בפעם הבאה להבהיר את הנושא הזה. סיפור "אומת הקשת בענן" - "The Rainbow Nation". אחד עשר שבטים, אחת-עשרה שפות רשמיות, אינספור גוונים.
מעתה ועד לפתיחת המשחקים, אנסה לעשות לכם הכרות אינטימית ככל שניתן עם החיים בדרום-אפריקה, עם האנשים וקורותיהם. לא אתעכב על שום דבר שאפשר למצוא באינטרנט, אבל אשמח להתייחס לסוגיות ושאלות שיציקו לכם לאורך הדרך ובמקרים מסוימים להפנות את השואלים למקורות מידע מהימנים. אני את הסיפור שלי אספר ממקום פרטי ואישי לחלוטין.
Ori Ilan is a bussiness development consultant sepcialized in facilitating overseas investments and bussiness ventures in the markets of South Africa and the Southern African region
