לגיטמציה משמעותית הניתנת בד"כ לשלטון, לארגון החברה תחת משטר, הנה סכנת כיבוש מצד חברה (מדינה) אחרת. רמת הארגון והמשמעת שמספק משטר הכרחית לכאורה כדי לעמוד מול פולש המאורגן ע"י משטר.
בישראל במיוחד, המצב ברור, אנרכיה לא תעמוד בפלישה משולבת אה לה יום כיפור. ללא משטר קשה להאמין שנעמוד בפלישה של משטר עוין. כמובן גם שהמשטר העוין הזה מספר לנתיניו איזה מסוכנים אנחנו וכמה טוב שהוא מטיל משמעת כדי לעמוד בפלישה אפשרית מצידנו, לא חשוב.
לא ברור גם שפלישת כוח זר תסתיים אכן בהשלטת כח זר. אנרכיזם מיליטנטי גם אם אינו מאורגן, ייצר קרוב לודאי לוחמת גרילה מתמשכת. וההיסטוריה מציגה לא מעט מקרים שלחימה כזו הביסה צבא זר מכל סדר גודל.
השאלה המעניינת היא - בהנחה שאין סכנת פלישה, האם האנרכיזם אפשרי -
בספר 'מין ומזג' של האנתרופולוגית מרגרט מיד [1] מתוארת קבוצה המכונה 'הארפשים של ההר'.
הארפשים של ההר חיים בדוחק מה בסביבה הררית טרשית מאוד בגינאה החדשה. אין כל סכנת פלישה, הסביבה כל כך מחורבנת שהחזירים כחושים ומתפגרים לעיתים מתזונה גרועה. אף אחד לא רוצה את הררי הטרשים האלה מספיק בכדי לכבוש אותם. אין להם כל צורה של משטר הצורה היחידה של מנהיגות הקיימת אצלם היא אדם שתפקידו לארגן חגיגה גדולה אחת לכמה שנים. אין לו כל סמכויות ואין כל מוסדות שלטון.
ברי שיש גם מאפינים תרבותיים שעושים את האנרכיה לחביבה, אבל הנה, אנרכיה.
מעניין לציין שהארפשים אינם צוברים את הערך המוסף ((surplus value של עבודתם. בסוף העונה העודפים - שקי זרעים, מוצעים לחלוקה. האדמות אינם ניתפסות כרכוש האנשים, מחשבה כזו נראית לארפשי כטיפשות מוחלטת, איך אדמה יכולה להיות של בן אדם - האנשים מצוותים לחלקות אבל בלאו הכי עובדים בחברותה פעם אצל זה ופעם אצל זה. בקתות וכלי בישול מינימליים נבנים לפי הצורך. לא קיים מחסור בדיור או בכפות עץ למרק.
קפיטליזם הבנוי על צבירת הערך המוסף של עצמך ושל אחרים, אינו קיים שם.
עיקרון הצבירה הקפיטליסטי מכונן מרחב כלכלי חברתי שבו אין הפקר. דבר שאינו שלי שייך לשכני ולהפך. משא ומתן - למעשה כל מהלך של חלוקת משאבים, הופך למשחק סכום 0, אם אני מרוויח הזולת מפסיד ולהפך (לא בסתירה לסנגוריה שמלמדים מילטון פרידמן[3] ואחרים על קפיטליזם לפיה בעסקה שני הצדדים יכולים להרוויח). במרחב כזה האינטראקציה הבין אישית היא תחרותית, אין הפקר.
אצל הארפשים אם כך ההפקר קיים ברמת הפרט - אין מחסור, השכן לא לוטש עיניים לרכוש שלך, וברמת הכלל - אף אחד לא הולך לפלוש אליהם. מבחינת העולם הם גרים בשטח הפקר.
כדוגמאות נוספות לאנרכיות דה-פקטו בשטחי הפקר ניתן אולי להביא את הבדווים במדבריות הסמוכים ואת האסקימוסים במדבריות הקרח. הבדווים מאורגנים במבנה שבטי היררכי נכפה כך שלא ניתן לומר על בדווי שהוא אנרכיסט כשר. בכל זאת, לא מדינה, לא מסים, לא גיוס חובה, לא אדמות. מנהג הכנסת האורחים מזכיר במידה מסוימת את מנהג שליחת תשורות המזון של הארפשים. האסקימוסים בחלקם מוותרים גם על הרכושנות כלפי הנשים, במיוחד בעונת האורגיות.
האם קיום שטח הפקר (בו קיימים משאבים המאפשרים מחייה) הוא תנאי הכרחי לקיום אנרכיה - ב-[2] אני גורס שהמצב התחרותי המושרה ע"י עיקרון הצבירה הקפיטליסטי, מחייב רגולציה כדי לספק רשת ביטחון לחלשים, או במונחי תחרות - למפסידים. רגולציה מחייבת מנגנון אכיפה, חקיקה, פיקוח כלומר משטר. מרגע שהופנה אדם נגד חברו ע"י הצו הישיר או העקיף לתחרות (צבור), דרוש מנגנון מפקח שישגיח שלא יאכלו הבריות אחד את השני.
האם בהינתן מתח תחרותי תמיד דרוש מנגנון מפקח -
לאו דווקא. כשמחיר הכניסה לעימות כולל סכנת כליה ברורה ומוחשית לשני הצדדים, ישמר קרוב לודאי קוד נימוס והקפדה יתרה על המרחב של הזולת. מיקרו מאזן אימה שכזה עשוי להתקיים בחברה נושאת נשק המקדשת את הזכות להגנה עצמית. כדוגמא יש מי שמביא את ארה"ב במיוחד מדינות הדרום, חברה של נושאי נשק שהתפתחה להיות חברה מנומסת להפליא שחבריה נוהגים הקפדה יתרה במרחב של הזולת.
לכאורה מתנסחים כאן שני עקרונות חשובים לקיום אנרכיה:
- שטח הפקר
- הזכות להגנה עצמית, או יותר נכון האפשרות לשימוש בכוח.
כמובן העיקרון הבסיסי היחיד של אנרכיה הוא זה הנובע מהגדרתה - אין שלטון. כל השאר הוא עיון בשאלה היכן זה יתכן (בשטח הפקר שאף מדינה לא רוצה) ואיך אנשים לא יהרגו אחד את השני (מיקרו מאזן אימה, או במקרה הארפשי, חוסר תחרותיות).
מצב ההפקר הוא יחסי ובודאי זמני, אנרכיות בפועל בהן חיה פזורה של אנשים מאות שנים חוסלו חיש קל מרגע שנתגלה בשטח מחצב יקר ערך. השטח סומן באחת כיעד תחרותי והפלישה לא איחרה לבוא.
עסקנו בקפיטליזם כמוטיבציה היחידה לאינטראקציה תחרותית, אך זו בודאי לא היחידה. גינג'ס חאן ניסח יפה פולשנות לא קפיטליסטית "להרוג את אוייבך, לאנוס את נשיהם, אלה הם החיים הטובים". המחשבה על צבירת הון לא היתה זרה לגינגי'ס ושאר האימפריאליסטים. בכל זאת מצאתי לנכון לתת גם ניסוח לא קפיטליסטי של מוטיבציה פולשנית. מוטיבציה אימפריאליסטית לא קפיטליסטית ,למשל כמו הציווי הדתי "לכם הארץ המובטחת מהפרת עד החידקל" תספח חיש קל שיטחי הפקר ללא קשר לשווי השוק שלהם.
המוטיבציה הקפיטליסטית לצבירת הערך המוסף מרחיבה את ההגדרה 'מיהו ערך מוסף' בהתמדה. במיוחד עם ההתקדמות הטכנולוגית והתכווצות העולם. הנה למשל למה צריכים הארפשים שתי כיליות כל אחד, אחת בהחלט מספיקה. נלחץ עליהם קצת, אולי נעלה את מחיר המים ואשרות המעבר בהרים כדי שיתנו לנו מחיר טוב על כיליות.
האנרכיה מצטיירת כאן כתופעה נסיבתית, לא רק שאין לה צבא וגבול, גם אין לה דובר. בעולם קטן ומאורגן כשלנו, זו בעיה. לכאורה פתרון נאה יהיה הכרה בטריטוריה אנרכיסטית מהאו"ם. מי יבקש טריטוריה כזו, מי ינדב אותה, מי יגן עליה כשימצאו שם נפט - לא ברור, אבל לקרוא לאנרכיה בשם ולסמן אותה על המפה זה בהחלט משהו.
ויש עוד אפשרות - מובלעת אנרכיסטית בתוך גבולות מדינה קיימת.
משטר, כל משטר, חביב ככל שיהיה, כופה עצמו על נתיניו. לאדם אין את הבחירה אם לקבל על עצמו את הקודקס העצום של חוקים ותקנות המושרה ע"י כל משטר מודרני. הוא פוגש את המשטר במסגרת יחסי כפייה. בין אם מדובר באכיפה של מערכת רגולטורית ובין אם כפיית שרירות לב השלטונות. במיקרה של סרוב לשתף פעולה, יטרח בד"כ השלטון להראות לסרבן מי השולט. חלקנו דר עם הכפיה הזו בשלום ואפילו מחבבה וחלקנו לא.
מוצא ממסגרת יחסים פטרנליסטית שכזו מציאה המובלעת האנרכיסטית. מעין שסתום לחץ לאלו שהחיים תחת משטר מתחברים להם למקום לא טוב.
משתוכרז מובלעת אנרכית, חלקנו, מיעוט מובטל בודאי, יקפצו חיש קל פנימה. רובנו לא. עבור כל הנשארים יהפכו החיים תחת משטר לבחירה.
תכונה חשובה של המודל היא הפיכות, פלוני קץ בחיים המוסדרים, עוזב הכל ויוצא לאנרכיה, אם לשבוע פראי, אם לתקופה ואם לתמיד. המהלך לא טריוואלי לשני הכיוונים, זו לא ירידה לסיני, אבל הוא אפשרי.
האם זה יקרה -
נכון להיום, בכל מדינה יש משטר המחויב בראש ובראשונה לאינטרסים העצמיים שלו. ניתן לומר שהשאלה האם זה יקרה - תלויה בשאלה האם מובלעת כזו תחזק את המשטר -
נדמה לי שכאן התשובה חיובית. במקום 100% שחיים בכפייה תחת המשטר יהיו 95% שחיים מבחירה תחת המשטר.
נכון זה קצת פשטני, הרבה אנשים לא מסוגלים לחוות בחירה חופשית גם אם היא תשב להם על הראש ותפליץ. "לא, אני פה כי אין לי ברירה, אמא חולה". אניווי, פתאום יש מצב לא לשלם ארנונה.
נזכיר אגב שבגרסת המובלעת האנרכיה לא חייבת להיות אדמת טרשית לחלוטין. אף אחד לא יפלוש. מאידך היא גם לא תשב על מרבצי נפט, מכל הסיבות. אולי אזור יער.
אנחנו לא אינדיאנים, בכניסה לאנרכיה אנחנו ממליצים על הכשרת בסיס רחבה בהישרדות ומלאי אנטיביוטיקה. כדאי גם שתהייה מסוגל לייצר משהו בעל ערך להחלפה במוצרים שונים בחנות הקטנה בגבול, קרוב לודאי שתזדקק למוצרים מודרניים מדי פעם. יכול להיות שיקומו באנרכיה יוזמות כלכליות שונות שיקימו קשרים עם המדינה בחוץ כך שלא בטוח שתאלץ לחיות כצייד מלקט. אפרופו יוזמות כלכליות, תיזהר מציידי כיליות, בלי לחץ, אפשר לשבת איתם בפאב לפעמים, הם לא יקפצו עליך כמו פסיכים, אתה חמוש.
ברשימה קרובה אנסה לשרטט סדר התרחשויות אפשרי מרגע שהוכרזה אנרכיה. הריאקציות - הסווט שופס המיובאות, סרטי הסנאפ, חיסולי החשבונות, הלבנת כסף, דור המידבר, רגולציה באזור הגבול, רגולציה מצד המדינה. עיר מקלט.
ביבליוגרפיה:
1 - מין ומזג, מרגרט מיד 1950, מהדורה עברית בהוצאת מסדה 1974
2 - הסדרה בחוק של שיחת הסלון, עוד אחד 2003
3 - קפיטליזם וחרות, מילטון פרידמן 1963
בישראל במיוחד, המצב ברור, אנרכיה לא תעמוד בפלישה משולבת אה לה יום כיפור. ללא משטר קשה להאמין שנעמוד בפלישה של משטר עוין. כמובן גם שהמשטר העוין הזה מספר לנתיניו איזה מסוכנים אנחנו וכמה טוב שהוא מטיל משמעת כדי לעמוד בפלישה אפשרית מצידנו, לא חשוב.
לא ברור גם שפלישת כוח זר תסתיים אכן בהשלטת כח זר. אנרכיזם מיליטנטי גם אם אינו מאורגן, ייצר קרוב לודאי לוחמת גרילה מתמשכת. וההיסטוריה מציגה לא מעט מקרים שלחימה כזו הביסה צבא זר מכל סדר גודל.
השאלה המעניינת היא - בהנחה שאין סכנת פלישה, האם האנרכיזם אפשרי -
בספר 'מין ומזג' של האנתרופולוגית מרגרט מיד [1] מתוארת קבוצה המכונה 'הארפשים של ההר'.
הארפשים של ההר חיים בדוחק מה בסביבה הררית טרשית מאוד בגינאה החדשה. אין כל סכנת פלישה, הסביבה כל כך מחורבנת שהחזירים כחושים ומתפגרים לעיתים מתזונה גרועה. אף אחד לא רוצה את הררי הטרשים האלה מספיק בכדי לכבוש אותם. אין להם כל צורה של משטר הצורה היחידה של מנהיגות הקיימת אצלם היא אדם שתפקידו לארגן חגיגה גדולה אחת לכמה שנים. אין לו כל סמכויות ואין כל מוסדות שלטון.
ברי שיש גם מאפינים תרבותיים שעושים את האנרכיה לחביבה, אבל הנה, אנרכיה.
מעניין לציין שהארפשים אינם צוברים את הערך המוסף ((surplus value של עבודתם. בסוף העונה העודפים - שקי זרעים, מוצעים לחלוקה. האדמות אינם ניתפסות כרכוש האנשים, מחשבה כזו נראית לארפשי כטיפשות מוחלטת, איך אדמה יכולה להיות של בן אדם - האנשים מצוותים לחלקות אבל בלאו הכי עובדים בחברותה פעם אצל זה ופעם אצל זה. בקתות וכלי בישול מינימליים נבנים לפי הצורך. לא קיים מחסור בדיור או בכפות עץ למרק.
קפיטליזם הבנוי על צבירת הערך המוסף של עצמך ושל אחרים, אינו קיים שם.
עיקרון הצבירה הקפיטליסטי מכונן מרחב כלכלי חברתי שבו אין הפקר. דבר שאינו שלי שייך לשכני ולהפך. משא ומתן - למעשה כל מהלך של חלוקת משאבים, הופך למשחק סכום 0, אם אני מרוויח הזולת מפסיד ולהפך (לא בסתירה לסנגוריה שמלמדים מילטון פרידמן[3] ואחרים על קפיטליזם לפיה בעסקה שני הצדדים יכולים להרוויח). במרחב כזה האינטראקציה הבין אישית היא תחרותית, אין הפקר.
אצל הארפשים אם כך ההפקר קיים ברמת הפרט - אין מחסור, השכן לא לוטש עיניים לרכוש שלך, וברמת הכלל - אף אחד לא הולך לפלוש אליהם. מבחינת העולם הם גרים בשטח הפקר.
כדוגמאות נוספות לאנרכיות דה-פקטו בשטחי הפקר ניתן אולי להביא את הבדווים במדבריות הסמוכים ואת האסקימוסים במדבריות הקרח. הבדווים מאורגנים במבנה שבטי היררכי נכפה כך שלא ניתן לומר על בדווי שהוא אנרכיסט כשר. בכל זאת, לא מדינה, לא מסים, לא גיוס חובה, לא אדמות. מנהג הכנסת האורחים מזכיר במידה מסוימת את מנהג שליחת תשורות המזון של הארפשים. האסקימוסים בחלקם מוותרים גם על הרכושנות כלפי הנשים, במיוחד בעונת האורגיות.
האם קיום שטח הפקר (בו קיימים משאבים המאפשרים מחייה) הוא תנאי הכרחי לקיום אנרכיה - ב-[2] אני גורס שהמצב התחרותי המושרה ע"י עיקרון הצבירה הקפיטליסטי, מחייב רגולציה כדי לספק רשת ביטחון לחלשים, או במונחי תחרות - למפסידים. רגולציה מחייבת מנגנון אכיפה, חקיקה, פיקוח כלומר משטר. מרגע שהופנה אדם נגד חברו ע"י הצו הישיר או העקיף לתחרות (צבור), דרוש מנגנון מפקח שישגיח שלא יאכלו הבריות אחד את השני.
האם בהינתן מתח תחרותי תמיד דרוש מנגנון מפקח -
לאו דווקא. כשמחיר הכניסה לעימות כולל סכנת כליה ברורה ומוחשית לשני הצדדים, ישמר קרוב לודאי קוד נימוס והקפדה יתרה על המרחב של הזולת. מיקרו מאזן אימה שכזה עשוי להתקיים בחברה נושאת נשק המקדשת את הזכות להגנה עצמית. כדוגמא יש מי שמביא את ארה"ב במיוחד מדינות הדרום, חברה של נושאי נשק שהתפתחה להיות חברה מנומסת להפליא שחבריה נוהגים הקפדה יתרה במרחב של הזולת.
לכאורה מתנסחים כאן שני עקרונות חשובים לקיום אנרכיה:
- שטח הפקר
- הזכות להגנה עצמית, או יותר נכון האפשרות לשימוש בכוח.
כמובן העיקרון הבסיסי היחיד של אנרכיה הוא זה הנובע מהגדרתה - אין שלטון. כל השאר הוא עיון בשאלה היכן זה יתכן (בשטח הפקר שאף מדינה לא רוצה) ואיך אנשים לא יהרגו אחד את השני (מיקרו מאזן אימה, או במקרה הארפשי, חוסר תחרותיות).
מצב ההפקר הוא יחסי ובודאי זמני, אנרכיות בפועל בהן חיה פזורה של אנשים מאות שנים חוסלו חיש קל מרגע שנתגלה בשטח מחצב יקר ערך. השטח סומן באחת כיעד תחרותי והפלישה לא איחרה לבוא.
עסקנו בקפיטליזם כמוטיבציה היחידה לאינטראקציה תחרותית, אך זו בודאי לא היחידה. גינג'ס חאן ניסח יפה פולשנות לא קפיטליסטית "להרוג את אוייבך, לאנוס את נשיהם, אלה הם החיים הטובים". המחשבה על צבירת הון לא היתה זרה לגינגי'ס ושאר האימפריאליסטים. בכל זאת מצאתי לנכון לתת גם ניסוח לא קפיטליסטי של מוטיבציה פולשנית. מוטיבציה אימפריאליסטית לא קפיטליסטית ,למשל כמו הציווי הדתי "לכם הארץ המובטחת מהפרת עד החידקל" תספח חיש קל שיטחי הפקר ללא קשר לשווי השוק שלהם.
המוטיבציה הקפיטליסטית לצבירת הערך המוסף מרחיבה את ההגדרה 'מיהו ערך מוסף' בהתמדה. במיוחד עם ההתקדמות הטכנולוגית והתכווצות העולם. הנה למשל למה צריכים הארפשים שתי כיליות כל אחד, אחת בהחלט מספיקה. נלחץ עליהם קצת, אולי נעלה את מחיר המים ואשרות המעבר בהרים כדי שיתנו לנו מחיר טוב על כיליות.
האנרכיה מצטיירת כאן כתופעה נסיבתית, לא רק שאין לה צבא וגבול, גם אין לה דובר. בעולם קטן ומאורגן כשלנו, זו בעיה. לכאורה פתרון נאה יהיה הכרה בטריטוריה אנרכיסטית מהאו"ם. מי יבקש טריטוריה כזו, מי ינדב אותה, מי יגן עליה כשימצאו שם נפט - לא ברור, אבל לקרוא לאנרכיה בשם ולסמן אותה על המפה זה בהחלט משהו.
ויש עוד אפשרות - מובלעת אנרכיסטית בתוך גבולות מדינה קיימת.
משטר, כל משטר, חביב ככל שיהיה, כופה עצמו על נתיניו. לאדם אין את הבחירה אם לקבל על עצמו את הקודקס העצום של חוקים ותקנות המושרה ע"י כל משטר מודרני. הוא פוגש את המשטר במסגרת יחסי כפייה. בין אם מדובר באכיפה של מערכת רגולטורית ובין אם כפיית שרירות לב השלטונות. במיקרה של סרוב לשתף פעולה, יטרח בד"כ השלטון להראות לסרבן מי השולט. חלקנו דר עם הכפיה הזו בשלום ואפילו מחבבה וחלקנו לא.
מוצא ממסגרת יחסים פטרנליסטית שכזו מציאה המובלעת האנרכיסטית. מעין שסתום לחץ לאלו שהחיים תחת משטר מתחברים להם למקום לא טוב.
משתוכרז מובלעת אנרכית, חלקנו, מיעוט מובטל בודאי, יקפצו חיש קל פנימה. רובנו לא. עבור כל הנשארים יהפכו החיים תחת משטר לבחירה.
תכונה חשובה של המודל היא הפיכות, פלוני קץ בחיים המוסדרים, עוזב הכל ויוצא לאנרכיה, אם לשבוע פראי, אם לתקופה ואם לתמיד. המהלך לא טריוואלי לשני הכיוונים, זו לא ירידה לסיני, אבל הוא אפשרי.
האם זה יקרה -
נכון להיום, בכל מדינה יש משטר המחויב בראש ובראשונה לאינטרסים העצמיים שלו. ניתן לומר שהשאלה האם זה יקרה - תלויה בשאלה האם מובלעת כזו תחזק את המשטר -
נדמה לי שכאן התשובה חיובית. במקום 100% שחיים בכפייה תחת המשטר יהיו 95% שחיים מבחירה תחת המשטר.
נכון זה קצת פשטני, הרבה אנשים לא מסוגלים לחוות בחירה חופשית גם אם היא תשב להם על הראש ותפליץ. "לא, אני פה כי אין לי ברירה, אמא חולה". אניווי, פתאום יש מצב לא לשלם ארנונה.
נזכיר אגב שבגרסת המובלעת האנרכיה לא חייבת להיות אדמת טרשית לחלוטין. אף אחד לא יפלוש. מאידך היא גם לא תשב על מרבצי נפט, מכל הסיבות. אולי אזור יער.
אנחנו לא אינדיאנים, בכניסה לאנרכיה אנחנו ממליצים על הכשרת בסיס רחבה בהישרדות ומלאי אנטיביוטיקה. כדאי גם שתהייה מסוגל לייצר משהו בעל ערך להחלפה במוצרים שונים בחנות הקטנה בגבול, קרוב לודאי שתזדקק למוצרים מודרניים מדי פעם. יכול להיות שיקומו באנרכיה יוזמות כלכליות שונות שיקימו קשרים עם המדינה בחוץ כך שלא בטוח שתאלץ לחיות כצייד מלקט. אפרופו יוזמות כלכליות, תיזהר מציידי כיליות, בלי לחץ, אפשר לשבת איתם בפאב לפעמים, הם לא יקפצו עליך כמו פסיכים, אתה חמוש.
ברשימה קרובה אנסה לשרטט סדר התרחשויות אפשרי מרגע שהוכרזה אנרכיה. הריאקציות - הסווט שופס המיובאות, סרטי הסנאפ, חיסולי החשבונות, הלבנת כסף, דור המידבר, רגולציה באזור הגבול, רגולציה מצד המדינה. עיר מקלט.
ביבליוגרפיה:
1 - מין ומזג, מרגרט מיד 1950, מהדורה עברית בהוצאת מסדה 1974
2 - הסדרה בחוק של שיחת הסלון, עוד אחד 2003
3 - קפיטליזם וחרות, מילטון פרידמן 1963
