שופטי בג"צ, כל כך התאהבו בכוחם ובהשפעתם על המשפט והציבור - שיהיה צורך בחקיקה כדי לרסנם, אם לא יעשו זאת בעצמם בהקדם.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
להתנתק משלטון הבג"צ, לצמצם את סמכויותיו באמצעות חקיקה בכנסת - אין מדובר בזמירות חדשות, דעות אלה נשמעות בציבור מזה זמן רב. אין מדובר רק בציבורים שכביכול נפגעו ע"י פסיקות בג"צ וישמחו לצמצם את סמכויותיהם, כמו הציבור הדתי והחרדי אלא גם קולות שנשמעים מזמן מקהיליית עורכי הדין, משפטנים ואקדמאים.
במאמרים שפרסמתי בנושא זה, בתקופה האחרונה, כמו: "בג"צ בשדה מוקשים", "בג"צ עשה זאת שוב" או "אפשר לעקוף את בג"צ אסור לעקוף את הכנסת", הבעתי את דעתי, לפיו בג"צ גלש לתחומים לא לו, התאהב כנראה בכוחו, השפעתו והתמיכה והגיבוי שפסיקותיו מקבלות, מאנשי ציבור, פרשנים ואישים החושבים שליברליות, נאורות פלשה לכל תחומי החיים כמו מוסר, דת, אמונה, ביטחון ובמיוחד להיות ולחיות כמו "כל העמים הנאורים" - זאת מטרתו או לפחות שאיפתו (ראה: בג"צ רישום כנישואים לבני זוג מאותו מין - או רישום של שתי אמאות לילד של אחת מהן לנשים החיות יחדיו כזוג).
כדי למנוע ספקות, אי וודאות, או פרשנות לא נכונה - בג"צ כמוסד משפטי עליון, הוא חשוב חיוני, שאין לו תחליף במסגרות הדמוקרטיות בה אנו חיים ומתפקדים.
הבעיה היא שכמו כל תבשיל טוב, מזין ומריח, אם הוא גולש מהסיר,הוא גורם לנזק ובעל תופעות לוואי. גם רכבת משוכללת מודרנית, שדוהרת במהירות ולא עוצרת בתחנות ביניים, למרות שיש קהל על הרציפים, אינה ממלאת את יעודה ומצטיירת כגוף המשרת רק האליטות ולא את כל שדרות הציבור.
אפשר להביא עשרות דוגמאות, על פסיקות שעוררו מחלוקות בציבור ומאידך עשרות פסיקות חיוביות בעלי השלכות חברתיות, מנהליות, ציבוריות, ערכיות מן המעלה הראשונה.
ללמדך, בג"צ הוא כלי נורמטיבי ערכי חשוב לא רק בתחום ההלכות המשפטיות ונורמות ההתנהגות של אישי ציבור, שרים וראשי ממשלה - אלא גם בתחום הנורמות הציבוריות המנחות בחיינו. לכן הביקורת על בג"צ חשובה וחיונית לשיח הציבורי, כדי שתיווצר מסגרת פסיקתית, סמכותית לגבולות ההתפשטות של בג"צ.
להזכירכם, הפניה לבג"צ רק לפני שני עשורים, היתה מוגבלת וממוסגרת לנושאים בעלי השלכה כללית ציבורית - כאשר הפונה לבג"צ היה צריך להוכיח שיש לו "זכות עמידה" (Locus Standi) - לאמור: שלעותר יש אינטרס אישי ישיר בעתירה או שהוא נפגע ישיר מהחלטה מנהלית, או עוול ציבורי ושהוא נלחם ראשית על השגת מטרתו ותיקון העוול או העיוות האישי שנגרם לו - ולא שהוא פועל או עותר מטעמים כלליים למען תיקון הכלל.
גישה מסורתית זו ששלטה שנים רבות, מאז הקמת המדינה, בבית המשפט העליון, זכתה לביקורת נוקבת על נוקשותה, שמרנותה וסגירת או מניעת עוולות ציבוריות לדיון בפני ערכאות שיפוטיות עליונות.
משנפרץ המחסום של "זכות העמידה" לצהלת משפטנים רבים, כצעד דמוקרטי ליברלי נאור, הוצף בית המשפט העליון - בעתירות רבות, חלקן מוצדקות, חלקן שוליות וחלקן הזויות למדי. ברגע שהוכרה למעשה הזכות, לאזרח להגיש עתירה גם בנושאים שלא נוגעים בו אישית, אלא בטענה של פגיעה עקיפה בו כאזרח במדינה, לא ניתן היה לעצור את הנהר שפרץ את הסכר.
האמת ניתנת להאמר, שלמעשה הפתרון לסחף היה מונח כל השנים בפני השופטים והכנסת, אך משיקולים שונים ביניהם פוליטיים, קואליציוניים לא נעשה דבר משך השנים. זה החל בכך, שתחילה כולם ברכו על המצב החדש, על פריצת הדרך משפטית חברתית, על מתן אפשרות זהה לכל אזרח עני ועשיר, שועי ארץ ואנשים מן השורה, להגיע ישירות לבג"צ ללא מתווכים - בהליך אחד, ישיר, שגם לו עולה בכסף רב, כלומר: אגרה נמוכה, מינימאלית וסבירה.
התוצאה המיידית, שיטפון של עתירות, ביניהן מוצדקות ויעילות, אבל גם הרבה עתירות שנוצלו כדי לקבל "כותרת" רגעית או יומית בעיתונות ובטלוויזיה - ולהתהדר בהגשת בג"צ.
היו גם מקרים של טרדנים, סקרנים וסתם רודפי כותרות שהתמחו בהגשת עתירות רובן סרק, ללא מענה או הרתעה משפטית.
אחת האפשרויות לבלימת התופעה היתה בחקיקה של הכנסת והשנייה ע"י בית המשפט עצמו. אילו היה בג"צ ממיין את העתירות שצריכות להגיע לדיון מעשי, ואילו היה בג"צ מטיל הוצאות גבוהות וממשיות על מגישי עתירות סרק או רודפות כותרות, ללא בסיס משפטי וענייני מוצדק, היה עוצר ובולם את השטף המיותר.
אבל הבעיה העיקרית, אינה בכמות או באיכות העתירות, הבעיה נעוצה בקונספציה ובאידיאולוגיה. שופטי בג"צ התאהבו בתפקידם והשתכרו משפטית מכוחם וסמכויותיהם - כמורי הלכה, קובעי מדיניות, נוהלים וערכי התנהגות - עד שבשלב מסוים, לא רצו ולא יכלו לבלום את יצרם וגבולות התפשטותם.
על רקע מצב זה, צצו עשרות עמותות שבאות לייצג את הכלל והציבור, עמותות שנלחמות בשחיתות ציבורית, במנהל תקין, בלחימה על שלטון החוק וכד'.
אין פסול במעשיהם ורצונם, לשפר את המנהל התקין ואת האווירה הראוייה לשלטון פוליטי נקי על פי כללי מנהל תקינים. הבעיה נועצה בכך, שלפעמים נציגי העמותות הנ"ל, חושבים שהם יודעים מה טוב לציבור, מה רוצה הציבור, והם מרגישים כנציגיו על אדמות ובהיכלי המשפט. הבעיה - שהם חושבים בתום לב ובטעות שהם מייצגים את הכלל, כשהם לפעמים ופעמים רבות, מייצגים רק את עצמם. שהרי הציבור, על כל גווניו ומגזריו, לא הפקיד בידם מנדט, לייצג אותו, לחשוב במקומו ולטעון במקומו.
כשמנתחים את התופעה הקרוייה בג"צ על כל היבטיה - אסור להתעלם מן העובדה שהחברה, הציבור, המערכת הפוליטית והכנסת, אשמים לא במעט בתופעה של עליית כוחו והאימפריאליזם השיפוטי של בית המשפט העליון.
מאחר והגופים הציבוריים, המפלגות, העיריות, וועדות הכנסת, לא נתנו פתרון הולם לתופעות פסולות, במסגרתן - הפתרון המיידי והפשוט היה פנייה לבג"צ - עד כדי כך, שזה הפך "לשוט מאיים" מהמעלה הראשונה.
עיריות, מועצות מקומיות, וועדות הכנסת - פנו בכל סוגייה שנתקלו בה ישירות לבג"צ, וזאת בנוסף לאזרחים שמצאו עצמם נפגעים מההתנהלות הקלוקלת והפוגענית של גופים אלה. אילו היה פתרון הולם, יציב מקצועי וחוקתי במסגרות אחרות - הפנייה לבג"צ היתה נמנעת.
ניקח שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה, כדי להדגיש את הנושא - שתי החלטות המייצגות ליד רבות אחרות, את הגלישה המסוכנת והמיותרת של בג"צ - המרגיש כל יכול.
העתירה שהוגשה ע"י מספר עמותות, כנגד נשיא מדינת ישראל, שישהה עצמו מתפקידו או יתפטר לאלתר, כדרישת ההמון, המיוצג כביכול ע"י אותן עמותות - לפני שהתיק והתלונות נחקרו עד תומן, לפני שהיועץ המשפטי לממשלה נתן את חוות דעתו הסופית בעניין. למרות החשדות והאשמות החמורות שהוטחו בנשיא קצב, בג"צ דן בסוגייה, למרות שחוק יסוד נשיא המדינה קובע מפורשות שהנשיא אינו "שפיט" במהלך כהונתו ותוך כדי כהונתו.
אבל בג"צ, חשב אחרת, ובניסיון פרשנות פתלתל, ניסה להקנות לעצמו סמכות משפטית ומוסרית, עד שבסוף הגיע למסקנה שיש לדחות את העתירה בלב כבד.
להערכתי - היה על בג"צ לדחות את העתירה על הסף, מחוסר סמכות ענייני ומשפטי, ולהטיל על העותרים הוצאות כבדות, ולא להציגם כלוחמי הצדק מטעם עצמם, למען הכלל.
גם ההחלטה שניתנה רק לאחרונה, לדחות את העתירה (ברוב דעות) שדרשה לפסול את "וועדת וינוגרד" ולחייב את הממשלה להקים וועדת חקירה ממלכתית, שייכת לאותו תחום של התפשטות לתחומים לא בגיצים ולא שפיטים ע"י בית המשפט.
הממשלה מכוחה וסמכותה הטבעיים והאינהרנטיים של ממשלה חוקית במדינה דמוקרטית, רשאית להחליט על הקמת וועדת חקירה, ממשלתית נוסח "וועדת וינוגרד", הן מכוחה הטבעי כאמור והן מכוח חוק וועדת חקירות.
אין באף מקום בחוק עצמו או בפרשנות החוקים, סעיף המונע מהממשלה להקים וועדת חקירה לפי בחירתו, או יתירה מכך מחייב אותו להקים דווקא וועדת חקירה ממלכתית.
ההסתמכות של פרשנים מכובדים על דעת המיעוט של שלושה שופטים מול ארבעה - וללמוד מחוות דעתם, הסתייגותם וביקורתם על הממשלה ועל הוועדה, אינה במקומה ואינה מבוססת.
להערכתי - גם כאן הבג"צ, היה חייב לדחות העתירה על הסף - בצירוף הוצאות ולא הערות לממשלה. נניח לצורך תרגיל אקדמאי/משפטי שהממשלה היתה ממנה וועדת חקירה ממלכתית בהרכב זהה לגמרי ל"וועדת וינוגרד", עם כל הסמכויות הנלוות, כי אז, ההחלטה היתה זוכה לגיבוי ציבורי ומחיאות כפיים - היתה כשרה, מתאימה, סמכותית - נו באמת.
"וועדת וינוגרד" - היא וועדת החקירה הממשלתית/ממלכתית שעליה החליטה הממשלה החוקית - והיא המחייבת. לכן עצתי היא - תפסיקו עם העתירות המיותרות לבג"צ, כי אם בג"צ לא ירסן את עצמו, הכנסת תהיה חייבת לעשות זאת.
הערות לסיום בנושא אקטואליה:
תגובתו של היועץ המשפטי לממשלה בכנסת בנוכחות עיתונאים על מסע לחצים בציבור ובתקשורת בנושא שר רמון - היא תגובה לא הולמת, בעיתוי רגיש ולא מוצלח, אך כנראה מתוכנן מראש. מטרתו - השפעה ישירה על השופטים שיגנו עליו ועל כתב האישום המיותר שהגיש נגד השר רמון. יועץ משפטי לממשלה - לא יכול להסתתר מאחורי הצהרות ותגובות, גם אם הן נכונות, בעיתוי רגיש וקריטי לפני מתן הכרעת הדין בנושא שיש לו אינטרס אישי בו. נראה לכאורה, כי היועץ - לא רוצה את רמון חזרה בתפקיד ולא סומך על מערכת המשפט והשופטים.
גם נשיאת בית המשפט עליון השופטת בייניש - הביעה את דעתה בנושא הטרדות מיניות, בכנס עורכי דין באילת - וגם כאן, יש חשש לרמז גלוי לשופטים של רמון - תוך הדגשה לאן נושבת הרוח בעליון.
נחכה להחלטת השופטים ונראה אם באמת המערכת והשופטים עצמאים ואמיצים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
