קסמי הגליל - מחרוזת רשמים חורפיים מן ההר. 

כאשר החזאי מבשר על גשמים בצפון, ואתה מגיע לראש פינה ויורדים עליך ממטרים מתונים , אל תסיק מסקנה שזה מה שקורה במרחק 11 קילומטרים מערבה בכביש המתפתל בואך לצפת, או מחצית המרחק במעוף הציפור או העננים. זה בדיוק מה שקרה לנו, בעלותנו בגב ההר לצפת ומשם לבירייה, במקום שבו הזמנו צימרים. לא ברור היה לנו אם אנו בתוך העננים או שהם בתוכנו. הייתה שעת בין ערביים והערפל היה סמיך כמו מרק אפור וכאשר נדלקה תאורת הדרכים(בבירייה קשה לדבר על רחובות) המרק הפך לצהוב. דומני שבהרי סקוטלנד נתנסיתי בערפל סמיך כזה.אבל שם ישנה תאורת ערפל מיוחדת. אך בכך טמון היה היופי, המסתורין, ההצצה הפנימית בקרביים של ההרים מתוך הערפילים הללו ומהם אל הע?ב?ר. כמו הצצה מעבר למסך אל במת ההיסטוריה.

חשבתי לי שאילו בסוף חודש פברואר 1946 כאשר חברי תנועת בני עקיבא, אנשי הפלמ"ח, העפילו על ההר בבירייה בגובה של יותר מ -900 מטרים, היה ערפל סמיך כזה, אפשר והצבא הבריטי היה מתקשה להתגבר על אותו קומץ צעירים נועזים שעלו לכבוש את ההר בנקודה מבודדת שליד צפת. זאת הייתה ה"העפלה" לא דרך הים אלא להר :"העפילו,העפילו אל ראש ההר העפילו".( "המעפילים"- מילים- לוין קיפניס.לחן- חנינא ברצ'בסקי) צעיריי "בני עקיבא" הורדו והבריטים הכריזו על בירייה כעל שטח צבאי סגור. בתגובה גייסה הנהגת הישוב רבבות מכול רובדי העם, ומכל חלקי הישוב ואלה העפילו, פעם, ועוד פעם וקבעו את העובדה. הצבא הבריטי ויתר."מבצר בירייה" הוא תזכורת לאותה סאגה בתולדות העם.

אגב הפלמחניקים מתנועת בני עקיבה. לא זו בלבד שזאת הייתה תנועת ציונית דתית לאומית(ולא לאומנית כפי שהיא כיום) אלא היא הייתה בעלת גוון סוציאליסטי, כפי שהיו רוב קיבוצי הפועל המזרחי. אני מציין עובדה זאת שכן חברי הפלמ"ח באו בעיקר מקיבוצים של אחדות העבודה ומפ"ם, ופחות מישובי מפא"י. דוד בן גוריון שידע יפה את מהותו של הפלמ"ח לקראת הקמת המדינה, דאג לפרק את המסגרת, כפי שהוא עשה לגבי האצ"ל , מחשש לקיום מיליציות משמאל ומימין. אך את המורשת אי אפשר למחוק. וביום של גשמים וערפילים ה"מבצר" הלא מאיים הזה משדר עוז וגבורה. הסביבה כולה- השראה.

המדריך שלנו.הפלורה והפאונה.

לטייל בגליל אפשר בכמה אופנים.בקבוצות- בעזרת מדריכים מקצועיים, או בעזרת פרסומים שונים שמנחים אותך בקטעי טיולים שונים ברכב וברגל. או, אם המלווים שלך בקיאים בפלורה ובפאונה של הגליל, כלומר גם בחי וגם בצומח .אז הערפל הסמיך לא מהווה שום מכשול. האיש יוליך אותך בבטחה, אך זאת ביום. בלילה הסיפור שונה. נסעתי יחד עם בתי ענתי,,מכורה סביבתית ובקיאה בצומח ובגיאוגרפיה של הסביבה, בעלה יורם וילדיהם -נכדיי. השניים,פוקדים את הגליל לעיתן קרובות, בקיץ ובחורף, ואין מזג אוויר שיפגע במסע. אדרבא , ככול שמזג האוויר גשום יותר, ככה ייטב, כאילו יהיו פחות תיירים באזור ופחות הפרעה לחופש העילי. אבל יש מקרים, כמו בלילה שהנסיעה ברכב אינה פשוטה בדרכים הצפעוניים האלה. ואם אי אפשר לצאת , ניתן למצוא את הנתיבים לעומק להיסטוריה. יורם הוא האיש שנוטל את המטה ומנחה אותך לא רק בסמטאות העקלקלות של צפת אלא גם בהיסטוריה ובזיכרונות של המקום. הוא רק זקוק ל"טריגר", איזה קטע, מבנה או -אדם.

בעלי הצימרים הם ויקטור ויהודית. ויקטור הוא יליד צפת ואותו הזמין יורם לנסיעה ברוורס היסטורי,כאשר ביקור במקום כילד. העילה הטובה ביותר לנסיעה לצפת הייתה בעיית נשימה. ומכול מקום יורם הילד ומשפחת הגיעו בימי החופש הגדול לשבועיים של אוויר הרים צלול, מזור לאותם קשיי נשימה ובהמלצה חמה של הרופאים. בהקשר זה , גם לי קטע היסטורי מאוחר יותר. בית החולים זיו בצפת שימש בעיקר לחולי ריאה. אצל אמי, לאחר בואה לארץ בשנת 1947, גילו מחלת ריאה שבה לקתה במחנה הריכוז. תחילה היא הייתה מאושפזת בבית חולים זה אך משנרפאה, ובשל היותה אחות במקצועה, הפכה לאחות בבית החולים אשר בימי מלחמת השחרור שימש בעיקר לוחמים. אני, ששרתי בחטיבת כרמלי אשר לחמה בצפון , הצלחתי לבקר אצל אמי בצפת, כאשר הבאנו לשם שני פצועים מן הפלוגה שלי. אולם מה כול אלה לעומת העברה הרחוק כאשר עקבות ההיסטוריה מוליכים אותך ךתקןופת הבית הראשון והשני, כמו שרידי בית הכסת נבורייה אשר ביער בירייה.אך נחזור לזמננו.

אשר ליורם הוא ומשפחתו בהגיעם לצפת התגוררו בשכירות בבית משפחת זעירא ברחוב הראשי והתחברו עם ילדיהם הקטנים לרבות שמחה שהיה כבן גילו גבה קומה ויפה תואר.לימים נפל שמחה במלחמת יום הכיפורים ונהרג "בטנק הקצינים" שנפגע בגולן בצפון. ויקטור שהכיר היטב את כל המשפחה התקשר למכרים לשאול על אותה משפחה והסתבר שהאימא עדיין חיה בבית אבות. אך זה רק סיפור אחד. דודו של יורם, יוסף קופרמן עליו שמע סיפורים כמי שהיה בזמנו קצין מחוז הצפון שמקום מושבו בצפת בתקופה המנדט הבריטי. גם כאן ויקטור לא עיין באנציקלופדיה או ב"גוגל" , התקשר מייד לידידו דוד עמיאל שהוא היסטוריון בעל שם, ומכאן התנהלה שיחה טלפונית נלהבת.

חזרה לתרפ"ט.

כמובן שעמיאל הכיר טוב את כל ההיסטוריה הקשורה ביוסף , כיצד היה מעורב בכל תקופת המאורעות בצפת וניהל את תהליך הפינוי. במאורעות תרפ"ט(1929)נרצחו בצפת 18 יהודים , חלקם ילדים מבית היתומים, 80 יהודים נפצעו קשה.הפורעים טענו( ע"פ תולדות צפת- הוצאת עם עובד) כי ההתקפות שלהם לא מכוונות נגד וותיקי צפת אלא נגד העולים החדשים.כך או אחרת, צפת הייתה אחת המקומות שסבלו הכי קשה במאורעות תרפ"ט.

קצין המחוז יוסף קופרמן( דודו של יורם) היה בין השאר עד במשפטם של ראשי הפורעים הערביים, ולפי המסופר אחד מהם(שפגע באוטובוס של יהודים בדרך לאש פינה) נשא את השם ברגותי. אפשר והוא קרוב, או קרוב רחוק למרואן ברגותי ראש התנזים שנידון לחמשה מאסריי עולם בעוון אחריות לרצח ישראלים. אם מדובר בג?נים ,גם בנו של מרואן ,קאסם ברגותי ,נעצר על אירועי ירי נגד ישראליים. ככה או אחרת. ברגותי זה, שאין כול ראיות שהוא היה צפתי , שכן רבים מן הפורעים באו מעכו וממקומות אחרים, לא הוצא להורג .

אני רוצה להעיר במוסגר שבחיפושי- המוגבלים- לא מצאתי סימוכין בכתובים לשם ברגותי, אך זה לא אומר שלא היה אחד כזה.בכלל,כאשר מדובר בצפת בכלל ובמאורעות תרפ"ט בפרט,הסיפורים בלתי נדלים. לפי עדויות שמובאות באתר של זאב גלילי( עיתונאי,חוקר,סופר) לפחות חלק מקרב הפורעים נמנו עם השוטרים הערביים בשרות המשטרה הבריטית,אשר הובאו מעבר הירדן. מכאן שאפשר מאוד כי אחד הפורעים באה ממשפחת ברגותי אשר התגוררה באזור השפלה. גם כאשר היהודים הובאו לחצר בית ה"סארייאה" בצפת(אשר שימש גם בית כלא- במרכזה של צפת הישנה) היהודים הותקפו . מעשי הטבח ארכו 20 דקות בלבד אך התוצאות היו קטלניות לישוב יהודי שמנה 3000 נפש בלבד. לאחר אותו משפט,כמסופר, הוציאו המוסלמים פאתווה- גזר דין מוות- נגד קופרמן. ובשל חשש לחייו הועברו הוא ומשפחתו לתחנת המשטרה הבריטית בצפת, ועם החרפת המצב הועברו לשם, בעזרת קופרמן משפחות יהודיות נוספות עד עבור זעם. בנעוריו שימש יוסף קופרמן קצין צעיר במשטרת זיכרון יעקב כאשר רדף אחרי שודד ידוע (חג'ג') בסוסים ורכבות עד לקהיר שם תפס אותו והחזירו לארץ.

ועוד סיפור לסל.

כאשר מדובר בסיפורים של צפת, רבים מהם מתחילים ולא נגמרים, לא באותו מקום ולעיתים לא באותו זמן.

כאשר קצין המחוז, יוסף קופרמן הובא לתחנת המשטרה,הוא, כאמור, הביא איתו עוד יהודים שהיו בסכנה .ביניהם היה קשיש בשם לבונטין. בתו של יוסף קופרמן צפרירה הייתה אז בת שנתיים, ובשל הרעב שבו היו נתונים במתחם, הביאו הבריטים בקבוק חלב לילדה הקטנה. אימה, רעייתו של יוסף, בראותה את מצבו של לבונטין,העבירה אליו את החלב,שהשיב את נפשו.

עשרים שנה מאוחר יותר, בעת מלחמת השחרור, צפרירה משרתת כחיילת בבית החולים הדסה בתל אביב. הימים ימי חנוכה ומנהל בית החולים ד"ר לבונטין ,הלך לבנק ,פ?ר?ט שטרות והביא איתו שק של "מילים" ( אז אלפית הלא"י) וחילק לכול אחד מן הסגל מיל אחד. כאשר הגיע אל צפרירה שאל לשמה והיא אמרה את שמה הפרטי. "ומה שם משפחתך"- הוסיף בשאלה. "קופרמן" - ענתה צפריריה. ד"ר לבונטין הוציא מן השקית עוד מיל אחד ונתן לה.צפרירה תהתה: מדוע- ד"ר לבונטין? כי אימה שלך כמעט והצילה את חיי אבי במאורעות תרפ"ט.

שני המילים שמורים אצל צפריריה עד היום הזה.

קיום יחד בצפת

אינני יודע איזה מזג אוויר יפה יותר לצפת. יום שטוף שמש כאשר מרחוק העיר מלמעלה נראית כגלויה מצוירת, אבל מקרוב אתה חש בהזנחה על כול צעד ושעל. או ביום סגרירי, יום שבו אנו בקרנו בה , כאשר האסטטיקה פחות בולטת אך צפת עטופה בשלל צבעי המסתורין, במחלצות שכה מוכרות לתושביה ולמבקריה מדורי דורות, ואשר בהם היא מרגישה במיטבה. או אז אתה משתלב בחלק מן הנוף האנושי, כאשר איזה אברך חבוש כיפה לבנה ועליה צ'ופציק כמו כיפת מסגד, וכל היתר, הלבוש, הזקן- כולם שחורים, עובר חומק כמו פנטום . או שאתה עצמך משתבץ בטופוגרפיה של עיר זאת, מן המעלות והמורדות, מן הסמטאות שמוליכות אחת אל השנייה, ואתה חושב שאתה במבוך שממנו לא תצא. זהו. אז הגעת!. בעל כורחך אתה צמוד למראות של זריצקי, פלדי, גליקסברג, ליכטנשטיין, לבקובסקי אדלר או שלום מושקוביץ' הידוע כ"שלום של צפת" ואחרים. כמה חבל ששאגל לא פתח סטודיו במקום. מכול מקום אתה לכוד. וטוב שככה. אם אתה מתקשה למצוא דרכך קדימה, פנה הצדה. מה שעליך לעשות הוא לפתוח איזה שער לא בולט במיוחד, ואתה מוצא עצמך באיזה גרוטו טבעי שהוא סדנא של צייר כאילו חצובה בתוך סלע ההר. אבל לא. היא דבוקה לשיפוע.חצר וסדנא,ומוזיאון זוטא, ומסדרון צר וטיפוס קטן ושוב פתח לאיזה "ס?ס?אמי" קסום אחר.

במסע הקטן שלנו, התחברנו כאמור לזיכרונות של יורם שקשורות גם באחד האמנים הידועים ביותר של צפת

יצחק פרנל- פרנקל שלאחר נדודים בעולם,כולל פריז מצא מרגוע לנפשו ובית יוצר לאמנותו. במוזיאון פרנקל התוודענו לבתו של הצייר לאורה. יורם סיפר לה על האוסף של אביו ועל תמונותיו הנפלאות של פרנקל שנמצאות בביתו. יורם, שהוא אדריכל ובונה ערים, עוסק בציור עד היום ובציוריו הראשונים כתלמיד הוא הושפע מאוד מציוריו של פרנקל בכלל ושל צפת העתיקה, הסמטאות , בית הכנסת, האנשים והמיסטיקה, וזה זיכרון אשר מלווה אותו מאז.

אחת התופעות של צפת , שהיא ייחודיות לעיר שנושאת על גבה מורשת עתיקה של יהדות ,דתיות, משיחיות וקבלה, היא השכנות הטבעית שבין הקהילה הדתית לבין קהילת האמנים. כאילו שאלה כרתו אמנה. הראשונים פניהם ליוצר, האחרונים פניהם ליצירה. זאת היא סימביוזה אשר בין היתר תורמת לשימור הסביבה והמבנים המיוחדים שבה, כנגד שיניהם של כרישי הנדל"ן. זה מביא אותנו לתחנה הבאה בשיטוט הצפתי ביום סגריר.

החאן של החמור הלבן.

בחוץ,כאמור, אין זכר למה שיתגלה לנגד עיניך כאשר תפתח את הדלת, או השער. מבנה ואנשים בלתי רגילים, נכון יותר רגילים למקום המרטיט הזה ששמו צפת, ליתר דיוק צפת העתיקה. פעם המקום שימש כחאן והגרעין שלו נבנה כול הנראה לפני שבע מאות שנה, והוא שימש, כשמו, אכסניה ותחנה לשיירות בנתיב הסחר ההיסטורי. במשך השנים הוזנח ולפני כמה שנים נמצא לו גואל בדמותו של יהודי יליד אמריקה בשם פיטר קר?פס - peter kreps אשר שינה את שמו למשה טוב, שמצא בו עניין, ושיקם אותו. את החאן הוא קרא "החאן של החמור הלבן" וזה גם הלוגו שלו. מדובר בבניין קשתות יפהפה שמתנשא בפנים לגבהים שונים, חלקם עד לשמונה מטרים לערך. טוב לא הפך את המקום לא לגלריה לא לשוק תכשיטים אלא פיתח את המקום כמכון אלטרנטיבי לאקולוגיה אנושית, בריאות, תרבות,אירועים,מופעים. את המקום מנהלת עמותה בשם ,הלב"ב. שעוסקת בנושאי סביבה ובמסגרתה מתקיימת פעילות כמו מחזור והפחת פסולת,לימודי טבע ואקולוגיה, טיפוח גני ירק סביבתיים. כול זאת בסיוע צעירות וצעירים מישובי וקיבוצי הסביבה . הסיסמה של החאן הוא "המקום שבו אנשים,אקולוגיה,תרבות ובריאות נפגשים".

כאשר יורם תופס דג שמן כזה הרי זה כאילו ששני אמירים נפגשו במאהל ועורכים משתה סמלי כיד המלך.עם מתאבן, מנות עיקריות ופרפראות,וגיהוקים,ופליאות ותמיהות,וחיבוקים ועוד תפיסה ביד, בכתף,בזרוע, כאילו שכאן זה מתחיל אך לא נגמר. כמו השיר. כאילו זאת הפגישה השישית ביניהם ועוד נכונו להם הרבה התאחדויות כאלה. משה טוב,הוא איש עולם, אבל אמריקה מולדתו היא רחוקה. למחרת פגישתנו הוא נסע למלאווי בשולי מדבר סהרה שבאפריקה שם נמצאת בתו רחל שהיא רופאה ועובדת במרפאה לחולי איידס. שניהם ייצאו ביחד לפסטיבל מוסיקה אפריקני גדול במדבר שליד טימבוקטו שבמרכז מאלי במערב אפריקה . מאלי, כתב לי משה, בדוא"ל מאפריקה, מעניינת אותו במיוחד בשל המוסיקה, התרבות העשירה, ואנשי הרים של ארץ הדוגון, והבדואים משבטי טואראג- touareg באזור. הוא גם מגלה עניין בארכיטקטורה של בניה מבוץ. המבנה הגבוה ביותר בעולם והמרשים ביותר מבוץ הוא מסגד בגובה של שמונה עשרה וחצי מטרים בדג'נה. Djenne שנחשב כאחד המבנים הארכיטקטוניים הנפלאים בעולם.זה משה וזה עולמו, והמרכז של העולם היא צפת, והטבור שלה הוא החאן של החמור הלבן.

סיפור על ידיד ותמונה צפתית.

באחד הימים, ביקרו אצלנו בתל אביב, בתקופה התל אביבית הראשונה שלי, חבר לעבודה גם בעיתונות הכתובה וגם ב"קול ישראל". דוד פדהצור ואשתו זיווה. דוד, איש ספר והגות היה עורך העיתון "למרחב" של " אחדות העבודה " אף שהוא היה רחוק מן האידיאולוגיה שלה , ולימים העורך הספרותי של עיתון "דבר". בעת הביקור נפלו עיניו על תמונה של צבי אדלר, צייר שאותו הזכרתי. "אני מתעלף" הוא אמר והתיישב על הספה. "זה הבית שבו נולדתי". זה הבית שבו גרים הוריי. אביו של דוד, משה פדהצור, נצר לשושלת רבנים בעל יוחסין, שראשיתה ברומניה ואח"כ במחצית המאה ה- 19 בצפת, היה אחד המנהיגים של יהודי צפת, ובשל קשריו עם גורמים בינלאומיים כולל חברי פרלמנט בלונדון הוא הצליח בכך שהצבא הבריטי ישב בצפת. פדהצור ארגן מגביות לטובת הישוב. היהודי והתפתחותה של צפת היהודית החדשה. לימים התמנה לראש עיריית צפת. באישיותו המלבבת, בכושרו ובהשקפתו הליברלית הוא התחבב על כול האוכלוסייה של בירת הגליל. בתקופת מלחמת השחרור הוא מילא תפקיד מכריע בהנהגה ובעידוד. אמירתו לאחר כיבוש צפת על ידי צה"ל הייתה זאת: שני דברים הצילו את צפת בתש"ח( מלחמת העצמאות- צ.ג) כאשר 1500 עמדו מול 15,000 ערבים. ממש נס משום שישבו וקראו תהילים , ונס משום שהפלמ"ח הגיע בזמן( pedahzur net ) .

ככה שגם לי אי אלה תמונות באלבום ההיסטורי של צפת. אבל צפת היא רק חלק,חשוב אבל קטן , מאותו חבל ארץ מופלא ששמו הגליל.

הררית, למעלה וזאת שחצובה בסלע.

הגליל לא מתחיל ולא מסתיים בבירייה או בצפת ובדרכך הביתה, אתה רוצה לבלוע כול מה שניתן בייחוד כאשר מזג האוויר יותר ידידותי. בתי התארחה פעם בישוב הררית, מאותם כפרים שישראלים, אשר שבעו את החיים העירוניים, רוצים לבוא אל הטבע, אף שרבים מהם יורדים מדי יום לעבודה . היא הציעה שלפחות נעפיל- ברכב- לפסגה ולעיננו יהיה חג. הישוב נוסד בשנת 1980 על ידי קבוצה טרנסדנטאלית ,ורבים מן התושבים עוסקים בענפים שונים של רפואה משלימה. הישוב נמצא לא רחוק מכרמיאל וליד הישובים דיר חנא, עראבה והעיר סכנין. בהגיעך לראש ההר - פסגת נטופה, מתגלה לעיניך אחת הנופים המהממים בישראל. על הרכסים המתפתלים נראים גגות הרעפים האדומים,בינות בוסתנים שמשתפלים למטה לכוון בקעות נטופה וסכנין. אלה מתעקלות כמעט סימטרית למרגלות ההרים ובהם מלבנים בצבעי ירוק שונים,חום,וצהוב כמו קולאז' סימטרי רחב ,פסיפס תלת מימדי של עומק וצבעים,וביום בהיר ניתן לראות את הכחול של הכינרת. כול תמונה מצולמת שלא תהיה פנוראמית תחטא למראה המדהים שנשקף מן ההר.

תושבי הררית היהודיים לא היו הראשונים, בעת החדשה, שב?או להר. הקדימו אותם בעשר שנים קבוצת נזירים הולנדיים בראשות האב יעקוב וילברנט. וילברנט היה בן 22 כאשר פרצה המלחמה ושרת במנזר בדרום הולנד. הכומר הושפע ממה שראה ממה ששמע על זוועות הנאצים, גם במולדתו ובאירופה כולה. דודו, שבעצמו חווה את מעללי הנאצים( עשו בו ניסויים רפואיים) השפיע עליו בתום המלחמה לסייע לעם היהודי. בשנת 1965 הגיע האב יעקוב לארץ וחיפש מקום להתיישבות של קבוצת נזרות ונזירים ומצא חלקה נטושה במרומי הררית. לאחר משא ומתן על בעלי הקרקע הערביים הצטרף ליזמים האב תומא מוויסקונסין בארה"ב. בחורף 1967 נטו שניהם את אוהלם על ההר ובעזרת פועלים מן הכפר דיר חנא הסמוך ניקו וניקזו בור מים,ככול הנראה מן התקופה הביזנטית..יעקוב החליט שהבור, יותר נכון הנ?קבה, היא שתהיה המנזר, כי כפי שנאמר "ממעמקים קראתיך יה"

( תהילים ק"ל 1 ) . שמו יהיה laura netofa "מ?בד?ד נטופה" בעברית שנושא את שם המנזר.

"מבדד נטופה" היא כנסייה תת קרקעית טבעית חצובה בהר, בצידה הוקמה מבואה מאבן מקומית, נסללה דרך עפר נחפרו בורות מים אשר משמשים מי שתייה עד היום.והוקמו צריפי עץ למגורים . גרים בהם שלושה ארבעה נזירות ונזירים קבועים ומתנדבים ממקמות שונים בעולם שבאים לפרקי זמן קצרים. המתחם כולל גם שני בתי אבן, אחד לספרייה והשני כיקב. הבקעה הסמוכה, והגבעות הרכים שמסביבה הם אדמה קלאסית לכרמים.

גם כאן יש מיזוג מופלא בין הפלורה והפאונה. הנזירים, יוצאי הולנד שידועים בצניעות שלהן והסביבה הטבעית, באופן צרוף שבין האדם לטבע. המים נשאבים מבור לשתיה ,לרחצה ולכביסה וחשמל אין, ולא בשל בעיות טכניות. כמובן שמאז הוקמה הררית, המקום אינו מבודד עוד.

יעקוב וילברנט מת בסוף שנת 2005 וכמה שנים לאחר מותו המנזר הועבר לנזירים סיליזיאניים מבית ג'מיל (נזירים משפלת יהודה) . בעקבות זאת שונה במקצת אופי המקום. הנזירים הקבועים גרים בבתי אבן, ואילו האורחים מוסיפים לגור בצריפי העץ. מעבר לזה אורח החיים לא השתנה. וגם פה יש קיום יחד של בני אדם אשר כול קהילה מחפשת את דרכה אל השלווה. הגליל , במזרח,במרכז, במערב . סמל לאותה שלווה.ועוד משהו. מי שמטפס אל הרי הגליל יוצא נשכר כפליים. פעם בנוף המרהיב שנשקף מלמעלה ופעם בירידה למטה בתוך נקבי הסלעים וההיסטוריה, שם מחכים לו סיפורים מרתקים לא פחות.

סוף.