"אדם גר באחד החדרים הקטנים של וילה ענקית. הוא מכיר רק את חדרו הקט והצפוף שבו שורר אי סדר מוחלט. הוא כלל אינו יודע שיש חדרים נוספים ריקים באותה וילה. ברור לכל שיש הבדל בין מתן סיוע לאותו אדם בסידור וארגון חדרו הקטן לבין פתיחת חדרים נוספים בפניו והעמדתם לרשותו הבלעדית."
כך כתבתי ממש לקראת סיום מאמרי למה הדבר דומה שהתפרסם בגיליון 12 של כתב העת "מדיסין-פסיכיאטריה" דימיתי את תוצאות הטיפול למצב בו מתקיימת נגישות חדשה - כזו שלא הייתה מעולם - לחדרים בווילה:
עתה אני מבקש להמשיך ולפתח משל זה. כי מניסיון אישי עלה בדעתי שכאשר מבצעים באמצעות טיפול "שינוי גדול" המרחיב את יכולותיו של המטופל, המטופל עצמו בדרך כלל אינו מודע להרחבה זו. כלומר, אינו מודע לכך שביכולתו לבצע דברים שלא היה יכול לבצע בעבר כי עתה הם בתוככי תחום יכולתו המורחב. ולא רק שאינו מעלה בדעתו שיכול הוא, אלא הוא סמוך ובטוח שכלל וכלל אינו יכול, בשום פנים ואופן, לבצע טוב יותר מה שלא היה מסוגל לבצע בעבר! לפיכך, הוא נרתע כנשוך נחש מלנסות בהתאם לניסיון חייו הכושל לאורך השנים.
על מנת לסבר את האוזן הנה דוגמה קטנה: תמיד ידעתי מניסיוני שכאשר אני פוגש אי צדק המופנה כלפיי, אפילו קטן, אני מתרתח וכועס ומרים קולי בצעקות רמות. עתה, אחרי שעבר על בשרי טיפול נפשי לא קל מהסוג הנ"ל, הוא הביא אותי לכך שאוכל לעמוד בפני אי צדק ברמה מינורית שכזו, ואגיב מולו באופן רגוע ותרבותי יחסית. זאת אומרת, אולי עדיין בתוכי יעלה כעס כלשהו אך לא אפרוץ בזעקות שבר פרי התקפת כעס. ברם, אחרי טיפול ממושך עדיין הייתי שבוי בתפיסת עצמי מוטעית - כאילו אני לא מסוגל להגיב כבן תרבות במצבים אלו, כי לא האמנתי ביכולתי להגיב באופן משופר.
ומישהו יכול לשאול בצדק: האם ייתכן שאדם פתאום לא יהיה מודע ליכולותיו בפועל? ועולה בדעתי שטיפול הוא כעין קוסם רב כוח אשר עושה הוקוס-פוקוס והופך את האדם המטופל לבעל יכולות רבות יותר מאלו שהיו לו בעבר. אבל בעל הדבר אינו יודע שקסם זה פעל עליו והוא ממשיך להתנהג כאילו שלא נעשה שום שינוי על ידי הקוסם, כי אינו מאמין שהוא יוכל להתמודד באופן משופר עם מצבים בהם כשל ונפל בעבר.
עתה, לאחר שנעשה שינוי גדול, יחסית, באישיותו של המטופל חובה עליו למעשה להסתגל "לעצמו החדש" בסיועו והדרכתו של המטפל. כאן נשאלת שאלה מעשית אך רבת חשיבות: איך יוכל המטפל לממש את תוצאות הטיפול - ללמד, להמחיש למטופל שעתה התרחבו יכולותיו ושהוא אכן מסוגל לבצע מה שלא היה מסוגל לבצע בעבר?
מן הסתם הלמידה הדרושה היא למידה התנסותית! ונראה לי שבתהליך למידה שכזה קיימת חשיבות מיוחדת לאמונת המטופל ביכולותיו שלא לדבר על נכונות ללכת בדרך בה מוליכין אותו. על האמונה ביכולת כתנאי הכרחי להתמודדות כתבתי במאמר התנאים הפנימיים להתמודדות כלשהי.
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * מאמר באנגלית פרי עטי בכתב העת הרפואי היוקרתי לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אוקספורד * לבלוג הבית
