ניתוח הומור ומערכונים- הדרכת כותבים מקצועיים לטלוייזיה. 

מהו הומור - כמעט כל אדם יוכל להגיד לנו. משהו שמצחיק אותנו, שגורם לנו לחוש תחושת שיחרור. הדבר נכון היות וההומור (שהוא לעיתים דבר חיצוני לנו: מקורו בתוכן,צורה של דברים,צורת תפיסה מסויימת של דברים ומושפעות ממנה) נובע בעיקר מנגיעת הדבר עצמו (הנראה ,הנתפס או הנשמע או המובן) בפסיכולוגיה הפנימית שלנו עד שהיא "נפתחת" ומרוקנת מתוך תוכה איזושהי הרגשה של הזדהות שנפרקת, איזושהי הרגשה של חיבור לדבר עצמו, או איזושהי הרגשה של "התמקמות" בתוך הדבר שצפינו בו (או מחוצה לו ביחס מסויים של מיקום).

הומור כנוסחאות:

כאשר מנתחים המצאת הומור ניתן לומר שממציא ההומור הינו אדם מוכשר שהדברים נוצרים בתוכו באופן טבעי וספונטני. אולם, באופן עיניני ומקצועי הרי שנוכל גם לנתח את פשר ההתהוות של קווי המחשבה ההומוריסטיים הללו באמצעות נוסחאות אוטומטיות החוזרות על עצמן שמקורן ככל הנראה בתוך תודעתו המקצועית ונקודות מבטו של אותו הכותב המיומן.

הומור כממוקם "מיקום"- תהליכי ניתוח ה"בייניות":

את ההומור ,אם כן,ניתן לנתח לפי הדברים הבאים:

1.מה שקורה בדבר עצמו "המצחיק" (בדרכים מקצועיות שונות של צורות פירוקו לשם האבחנה )

2.ניתן לנתח את ההומור לפי מה שקורה בין הדבר עצמו המצחיק לבין הצופה (כל אותם קווים דימיוניים הנמשכים מן הדבר עצמו אל תוככי חלקי האופי השונים של המסתכל: הראש, הבטן והלב- הקרויים בטל"ר).

3. לפי מה שקורה אך ורק אצל הצופה כ"אובייקט שלישי".

כך שאם נסכם הרי שנראה שקיימים בקצרה: הדבר המצחיק, התהליכים המתחוללים בין הדבר לצופה,וחלקי הצופה (הפסיכולוגיה הפנימית שלו).


ארכיטקטורת הגובה והתלת מימד (והמודל הטופוגרפי):

כאשר מסווגים הומור לסוגים שונים בד"כ נהוג תחילה לחלקו לגבהים של טיב:נמוך,בינוני וגבוה. אין המדובר על כמות הצחוק הנובעת ממנו (שהינה קשורה בכלל לכמות הפריקה הפסיכולוגית וההדבקה ב"גל צחוק" הנגרמת בעטיו) אלא להערכתו.

היות והערכתו נובעת מעיני המסתכל בו/השומע/החווה אותו הרי שאנו עוסקים פה בניתוח "מתוך הצוחק". כאשר נצרף את כל הצוחקים למיקשה אחת הרי שהמדובר כבר בקהל המורכב מסוגי אישיויות שונים וכאשר אנו מדברים על שיפוטם הכללי את ההומור הרי שהנורמה המקובלת לשיפוט הומור גבוה נקראית סאטירה. זהו ההומור המקצועי ביותר והקשה ביותר. מקור טיבו הוא בעשיית צחוק מתופעות חברתיות ומבט משועשע ומוצלח דיו על פגמי החברה.

ההומור בקצה המוחלט השני הינו כמובן הנונסנס. היכנשהו באמצע,ואף "לתוך מימדיות" ההבנה ממוקם הומור המצבים. בין כל קצוות המיקומים הללו,היכן שהוא כנקודה פנימית, ממוקם הומור הטיפוסים הנבנה מבניית דמויות משונות המלקטות לתוכן היצמדות מרכיבים מתוך כל גבולות התיחום שהוזכרו.

מכאן נמשיך ונמתח קו מקשר בחזרה, מכלל החברה אל האדם הפשוט בחיי היומיום. לאדם הפשוט יש דברים רבים המצחיקים דווקא אותו ולא שום אדם אחר מלבדו, הלקוחים מחייו הפרטיים. לפעמים נמצא אותו צוחק במלוא פיו וחושף את שיניו הזקוקות לטיפול בעוד שאדם אחר ניצב מולו פעור עיניים ומגרד את ראשו בחוסר הבנה מוחלט. כאן נגלה שישנם דברים דביליים המצחיקים אדם אחד ולאו דווקא את מישנהו. בעוד האחד צוחק במלוא כושרו, השני בוכה ומביט באותם הדברים "המצחיקים" באופן שווה נפש לגמרי."זהו קו גבול ההומור האישי".

כאן תיחמנו שני גבולות ברורים שנסכמם: צפונית - הסאטירה: ההומור הטוב ביותר והמשותף כנראה לכולנו ,ו"דרומית" - "קו גבול ההומור האישי". כעת נתחיל למלא את עולם ההומור בכל יתר הדברים העשויים להצחיק את כולנו ועל קצה המזלג ננסה לנתחם.

מרחבי הטכניקות וטריטוריות ביצועי ההומור ונגיעתם:

כעיקרון, אם נביט על ההומור הקיים בטלוויזיה , על הבמות, בספרי ההומור ובסרטי הקולנוע נראה כי קיימים סוגי הומור שונים ובהם: ההומור של סיינפלד(סוג יומיומי - מצבי),ההומור של לארי דיוויד "תרגיע" (הומור השהייתי),וודי אלן(הומור אינטליגנטי),מונטי פייטון (סוג הנונסנס), לואי דה פינס(הומור שפת גופי), בני היל(הומור מעורב),וההומור הבריטי(משובח: שפת גופי, השהייתי,ממוקם בתוך "צופה").


בשלב הראשוני של הניתוח קיימת האבחנה האם הצחוק נובע "מ" הדבר או "על" הדבר.
"מ" הדבר משמעו שהכותבים הצליחו במיוחד, ו"על" הדבר או ("עם " הדבר) מראה שהצחוק נובע יותר מן הצד הצופה וצרכיו הנפרקים ופחות מתוך השפעת הדברים הישירה.


כיווניות תצורת המיקוד :

צחוק על חיי יומיום -

זהו הסוג המוצלח ביותר והפונה ככל הנראה למלוא קשת ותחומי המבנה הפסיכולוגי של הצוחק. בצחוק על חיי היומיום ישנן אפשרויות רבות. בד"כ נהוג להצליח להמציא הומור מסוג זה על ידי שימוש ב"מפת נושאים". (על כך גם במאמר הספציפי שכתבתי על כך). צחוק על חיי היומיום מפעיל תנועת הדבקה טיבעית של הקהל הרב :גם זה כלפי זה והן מחוץ לתחום ההשפעה של אובייקט ההומור כלפי הצופה היחיד. היות ונושאי היומיום גורמים ,באופן אחיד, כאשר הם מוצגים מצחיק, את אותו הצחוק לכל הקהל, הרי שהתוצאה הינה שימוש בפסיכולוגיית המונים כדי להצליח במשימת ההצחקה.

צחוק שפת גוף (הומור הנובע מצורת המשחק)-

כנראה מדבר ליותר אנשים מעצם כך שהוא יוצר תהליך של "הדבקה" והזדהות טובה יותר. הרבה פעמים נראה הדבר בבירור כאשר אנשים צופים בדמות כלשהי העושה פרצופים והם עצמם כנמצאים מן הצד השני של המקלט משקפים בתנועותיהם ממש את פרצופי הדמות אט אט ונמרחים בפרצופם עד לכדי התפשטות צחוק מתגלגל.

צחוק הנובע מדיאלוגים -

צחוק הנובע מדיאלוגים הינו צחוק מיטבי ככל הנראה לכל גיל ולכל סוג של קהל. בצחוק זה תיתכן פרשנות אישית רחבה של הפעלת תכנים וסוגים שונים של תהליכים נפשיים. סוג הומור זה עדיף על אחרים. באופן טיבעי אנשים אינטליגנטיים יצחקו מכך יותר כפי שקורה בהעלאת קרנו של ההומור הבריטי שאכן נחשב מתוחכם ומרומם.
אחת הדוגמאות להומור מתומצת דיאלוגים הינו משפט הבדיחה : האם אתה נוהג לדבר עם אישתך בזמן הסקס? - ותשובת הדיאלוג המקוצר: אם היא מתקשרת אז כן.

הומור מצבים -

זהו הומור מורכב יותר היות והאדם אמור להיות מספיק בתוך העניין כדי להבין את המצב. בתוכניות לשעת ערב מאוחרת כדאי לשים את הדגש על מצבים ברורים מאד ופחות מתוחכמים. כן ניתן וכדאי להשתמש בכך בהפסקות שבין מערכונים הבנויים בשיטה על פי סוג אחר.

הומור מעורב סוגים -

זהו הומור אשר מונה תמהיל מדויק וערובת חכמה של הסוגים הנזכרים מעלה.


סוגים נוספים הינם:
טכניקות כוללות הגזמה,הגה מאופן אחרת,"פתיחת צמצם",
הומור מערב - תוכניות מתיחות וכן הלאה.
הומור כמאפשר לצפות ופורק תחושות משותפות (זוגיות) כן הלאה.