תמיד אהבתי לשחק כדורגל. למען האמת אף פעם לא הייתי שחקן גדול, מעולם לא שיחקתי בליגה מקצוענית, אבל אין מה לעשות, אני פשוט נגוע בחיידק הזה. בנערותי אהבתי את בית"ר ירושלים בגלל המשחק הקבוצתי שלהם. היו להם כוכבים גדולים אבל כשהם לא שיחקו משחק קבוצתי הם הפסידו.
חוקי הכדורגל פשוטים מאוד, אתה צריך להבקיע יותר שערים מהיריב, אבל מתחת לפני השטח מתרחש המשחק האמיתי.
שם אתה באמת מפגין את השליטה שלך, את היכולת "להתעלל" ביריב ומגלה את היצר (לנקד) הפרימיטיבי ביותר שקיים בך. לפעמים אתה מוכן לוותר על הבקעת שער ובלבד שתצליח להעביר לשחקן יריב את הכדור בין הרגליים ולהוכיח לו מי זריז יותר. אבל אני אף פעם לא הייתי חסיד של אלה שמשחקים לבד. תמיד נמשכתי למשחק הקבוצתי, לחיבור בין השחקנים, לכוח המיוחד ששורה ביניהם מדי פעם וגורם להם לפעול כמכונה משומנת היטב שמניעה בקלילות את הכדור.
בתקופת בית הספר לא התלבטתי אפילו לרגע בין מגוון אפשרויות הבילוי שעמדו לפני, ומיטב חוויות גיל ההתבגרות שלי חלפו להן על מגרש האספלט. הקריירה הצבאית והטיול למזרח קטעו מעט את רצף המשחק, בדומה להפסקת מחצית ארוכה ומתוחה. אבל עם השחרור והחזרה מהודו מצאתי לעצמי חוג ידידים שכונתי, שמקפיד עד היום לקדש את משחק הקטרגל ביום שישי אחר הצהרים, באש ובמים.
לכן, לא פלא שהרגע המרגש ביותר בחיי התרחש דווקא על מגרש המשחקים.
לא חשבנו שזה יכול לקרות לחובבנים כמונו, אף אחד לא הכין אותנו לזה. הורגלנו למשחקים שכונתיים שיגרתיים. לכן כשפנה אלינו סגן ראש העיר שגר לא רחוק מהמגרש בבקשה להשתתף במשחק התרמה למען חולי סרטן, שמחנו וענינו מייד בחיוב.
ההתרגשות במהלך ההכנה למשחק היתה רבה. הזמינו אותנו למשרדי העיריה שם נפגשנו עם האחראי על האירוע. קיבלנו חולצות אחידות עם סמל האגודה, והבטחה להחלפת השערים החלודים במגרש. הסבירו לנו שנשחק מול קבוצת קטרגל מקצוענית ושלא נתרגש אם הם יעשו מאיתנו קרקס...
אני לא יודע למה, אולי בגלל המעמד המרגש, או עידוד הקהל, לא היה איכפת לנו מי ינצח. כבר מהרגע הראשון על המגרש הרגשנו כמו אחד. לא היה לזה הסבר הגיוני, היינו חמישה חובבנים בלי כושר גופני מפותח, לראשונה מול קהל צופים. אבל הרגשנו כאילו לא קיים בעולם אף אחד חוץ מאיתנו. הכדור נע מרגל לרגל בנגיעה אחת או שתיים לכל היותר, כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא פשוט יודע איפה נמצאים כל שאר חברי הקבוצה. יכולתי למסור את הכדור לאחור מבלי לסובב את הראש ולדעת בבטחה שהכדור יגיע לחזי. לרוץ קדימה בספרינט ולדעת שהכדור יחכה לי שם. כשמישהו התעייף, כולנו הרגשנו את זה ואיפשרנו לו לנוח בכך שלא מסרנו לו את הכדור. כשהתאושש מעט, חשנו בכך מייד וסייענו לו לחזור למשחק. לרגע נדמה היה לנו שהזמן עוצר מלכת. הכדור התנועע בינינו במסלולים משורטטים וידועים מראש. התגלתה בינינו רשת מופלאה של קשרים שהייתה סמוייה מעינינו עד לאותו רגע. לא היה לנו איכפת מהתוצאה, רצינו רק לשמור על הרגשת האחדות הזו, כאילו כולנו בנויים מחומר אחד, מגוף אחד חי ונושם. לא התווכחנו בינינו, לא עם הקבוצה היריבה ולא עם השופט. מבחינתנו הם היו כתפאורה, צופים מן הצד. עולם חדש, מלא ברגשות שלא הכרנו קודם נולד בתוך הקבוצה ומעל הכל חשנו את האחדות, הרגשנו אחד. נחת עלינו כוח אדיר של איחוד שהדביק אותנו יחד לגוף אחד, חזק, בטוח, מלא אהבה. נדמה לי שניצחנו אותם בהפרש של שלושה שערים אבל למי היה בכלל איכפת? עבור כולנו זו היתה חויה בלתי נשכחת ובלתי חוזרת.
אף אחד מאיתנו לא חזר יותר לשחק. מצאנו תירוצים שונים, דודי הרזה התחיל לעבוד בימי שישי, נתי עבר דירה, חזי הקטן נקע את הרגל, גידי בהליכי גירושין ולוקח את הילדים דווקא ביום שישי, ואני, ניסיתי לשחק עוד פעם אחת אבל זה כבר לא היה זה. אני מודה, איבדתי את הרצון לנצח וזכיתי בתשוקה חדשה, הרבה יותר חזקה - לשוב, ולו רק עוד פעם אחת, אל הרגשת האחדות.
חוקי הכדורגל פשוטים מאוד, אתה צריך להבקיע יותר שערים מהיריב, אבל מתחת לפני השטח מתרחש המשחק האמיתי.
שם אתה באמת מפגין את השליטה שלך, את היכולת "להתעלל" ביריב ומגלה את היצר (לנקד) הפרימיטיבי ביותר שקיים בך. לפעמים אתה מוכן לוותר על הבקעת שער ובלבד שתצליח להעביר לשחקן יריב את הכדור בין הרגליים ולהוכיח לו מי זריז יותר. אבל אני אף פעם לא הייתי חסיד של אלה שמשחקים לבד. תמיד נמשכתי למשחק הקבוצתי, לחיבור בין השחקנים, לכוח המיוחד ששורה ביניהם מדי פעם וגורם להם לפעול כמכונה משומנת היטב שמניעה בקלילות את הכדור.
בתקופת בית הספר לא התלבטתי אפילו לרגע בין מגוון אפשרויות הבילוי שעמדו לפני, ומיטב חוויות גיל ההתבגרות שלי חלפו להן על מגרש האספלט. הקריירה הצבאית והטיול למזרח קטעו מעט את רצף המשחק, בדומה להפסקת מחצית ארוכה ומתוחה. אבל עם השחרור והחזרה מהודו מצאתי לעצמי חוג ידידים שכונתי, שמקפיד עד היום לקדש את משחק הקטרגל ביום שישי אחר הצהרים, באש ובמים.
לכן, לא פלא שהרגע המרגש ביותר בחיי התרחש דווקא על מגרש המשחקים.
לא חשבנו שזה יכול לקרות לחובבנים כמונו, אף אחד לא הכין אותנו לזה. הורגלנו למשחקים שכונתיים שיגרתיים. לכן כשפנה אלינו סגן ראש העיר שגר לא רחוק מהמגרש בבקשה להשתתף במשחק התרמה למען חולי סרטן, שמחנו וענינו מייד בחיוב.
ההתרגשות במהלך ההכנה למשחק היתה רבה. הזמינו אותנו למשרדי העיריה שם נפגשנו עם האחראי על האירוע. קיבלנו חולצות אחידות עם סמל האגודה, והבטחה להחלפת השערים החלודים במגרש. הסבירו לנו שנשחק מול קבוצת קטרגל מקצוענית ושלא נתרגש אם הם יעשו מאיתנו קרקס...
אני לא יודע למה, אולי בגלל המעמד המרגש, או עידוד הקהל, לא היה איכפת לנו מי ינצח. כבר מהרגע הראשון על המגרש הרגשנו כמו אחד. לא היה לזה הסבר הגיוני, היינו חמישה חובבנים בלי כושר גופני מפותח, לראשונה מול קהל צופים. אבל הרגשנו כאילו לא קיים בעולם אף אחד חוץ מאיתנו. הכדור נע מרגל לרגל בנגיעה אחת או שתיים לכל היותר, כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא פשוט יודע איפה נמצאים כל שאר חברי הקבוצה. יכולתי למסור את הכדור לאחור מבלי לסובב את הראש ולדעת בבטחה שהכדור יגיע לחזי. לרוץ קדימה בספרינט ולדעת שהכדור יחכה לי שם. כשמישהו התעייף, כולנו הרגשנו את זה ואיפשרנו לו לנוח בכך שלא מסרנו לו את הכדור. כשהתאושש מעט, חשנו בכך מייד וסייענו לו לחזור למשחק. לרגע נדמה היה לנו שהזמן עוצר מלכת. הכדור התנועע בינינו במסלולים משורטטים וידועים מראש. התגלתה בינינו רשת מופלאה של קשרים שהייתה סמוייה מעינינו עד לאותו רגע. לא היה לנו איכפת מהתוצאה, רצינו רק לשמור על הרגשת האחדות הזו, כאילו כולנו בנויים מחומר אחד, מגוף אחד חי ונושם. לא התווכחנו בינינו, לא עם הקבוצה היריבה ולא עם השופט. מבחינתנו הם היו כתפאורה, צופים מן הצד. עולם חדש, מלא ברגשות שלא הכרנו קודם נולד בתוך הקבוצה ומעל הכל חשנו את האחדות, הרגשנו אחד. נחת עלינו כוח אדיר של איחוד שהדביק אותנו יחד לגוף אחד, חזק, בטוח, מלא אהבה. נדמה לי שניצחנו אותם בהפרש של שלושה שערים אבל למי היה בכלל איכפת? עבור כולנו זו היתה חויה בלתי נשכחת ובלתי חוזרת.
אף אחד מאיתנו לא חזר יותר לשחק. מצאנו תירוצים שונים, דודי הרזה התחיל לעבוד בימי שישי, נתי עבר דירה, חזי הקטן נקע את הרגל, גידי בהליכי גירושין ולוקח את הילדים דווקא ביום שישי, ואני, ניסיתי לשחק עוד פעם אחת אבל זה כבר לא היה זה. אני מודה, איבדתי את הרצון לנצח וזכיתי בתשוקה חדשה, הרבה יותר חזקה - לשוב, ולו רק עוד פעם אחת, אל הרגשת האחדות.
