את הטיול הזה לא אשכח לעולם. התחלנו שלושה אבל רק אחד סיים.
החיים הפגישו בינינו כשהיינו כולנו בני שמונה-עשרה, שלושה אנשים שלא היה להם דבר במשותף מלבד טיול אחרון לפני הגיוס לצבא. ז'אק הגיע מיפו, הוא עבד כבר שנתיים ב"מוריס צמיגי איכות", הפנצ'רייה של הדוד שלו. הוא כבר החליט שיהיה נהג בוס בצבא, כי זה ג'וב עם "קומבינות רציניות". מתן גוטמן גדל בקיבוץ כפר גלעדי והתאמן באופן קבוע ב"הפועל גליל עליון". החלום שלו היה יחידה קרבית, רצוי סיירת מובחרת. אני, הגעתי ארצה מברוקלין, ניו יורק כדי להתגייס לצבא וכדי לחיות בארץ כישראלי לכל דבר. הוריי הם מה שאתם מכנים "יורדים", אבל הם מעדיפים לכנות את עצמם "ישראלים שבשנה הבאה יחזרו".
נפגשנו לראשונה בשעה תשע בערב במסוף הגבול בטאבה. הטיול המאורגן לג'בל מוסא, הר סיני המקראי, תוכנן ליום אחד בלבד. נסיעה של כשלוש שעות לאורך החוף ואחר כך פנימה אל תוך המדבר, כולל חניה בוואדי ראזאלה. בשעה שתיים לפנות בוקר מתחילים לטפס על ההר, ובחמש בבוקר צופים לכיוון מזרח לעבר המדבר המתעורר לאור הזריחה. אחר כך כבר כל אחד אמור להמשיך בעצמו ל'חושות' ולחופים היפים.
אבל יש משהו במדבר הזה שגרם להכל להשתבש כבר מהרגע הראשון. כארבעים קילומטרים אחרי הגבול נתקלנו בבדיקה שגרתית של המצרים, שהחליטו לעכב את האוטובוס בגלל שהתמונה בדרכון של גוטמן נראתה להם מעט דהויה. לאחר חצי שעה של המתנה קם ז'אק ממקומו ושאל את החייל המצרי "בוא הנה, מה קורה כאן?". החייל המצרי, שפגעו לו באגו, צעק עליו והורה לו לשבת. החיילים שלידו הידקו את אחיזתם בנשק בעצבנות.
את ז'אק לא אהבתי כבר מהרגע הראשון. עוד לא התחלנו בטיול והוא כבר חתך את כולם בתור לבדיקת דרכונים במסוף הגבול. עכשיו שנאתי אותו עוד יותר. למה הוא לא יכול להתאפק קצת? אנחנו לא בארץ שלנו, כאן לא בדיוק אוהבים אותנו. אני לא סובל טיפוסים כאלה. ז'אק נעץ בחיילים עיניים בוערות מזעם, אבל לשמחתי הוא התיישב.
המתח באוויר בצירוף השקט המדברי וההמתנה הארוכה אפשרו לדמיוני הפרוע להרחיב את התחושה הנוכחית אל מעבר לגבולות הזמן והמרחב. חשבתי במרירות: האגו העברי מול האגו המצרי - מאבק שצבר תאוצה בת ארבעת אלפים שנה מתנקז אל תוך אירוע מורט עצבים שיכול להצית בשבריר שנייה את אותה מלחמה "מיתולוגית". נזכרתי בסיפור שלמדנו בבית הספר על משה ובני ישראל שהמתינו ליציאת מצרים. ניסיתי לדמיין לעצמי את הסבל שלהם: אנחנו ממתינים כאן בקושי שעה, וכבר רוצים לסיים את הרגע המפחיד הזה ולהמשיך הלאה. גם בני ישראל רצו להשתחרר, להיות לע?ם עצמאי, אבל נאלצו להמתין לאישורו של מלך מצרים כדי שיוכלו לצאת לדרך. בדיוק כמונו. ההבדל היחיד הוא שהם חיכו יותר ממאתיים שנים בשביל לסיים את הסבל.
משב רוח קריר החזיר אותי למציאות. ז'אק התיישב לידי. הוא ראה שהסתובבתי בכוונה לצד השני, אבל התעלם ממני. זה עיצבן אותי עוד יותר. גוטמן שישב מאחורינו פלט הערה ארסית: "תגיד לי אתה מטורף? בשביל מה אתה מתעסק איתו?" ז'אק הסתובב אליו, הסתכל לו ישר בעיניים וכמעט בלע אותו עם המבט. אחר כך פנה אלי, חייך והסיר מפניו את המסכה העצבנית. "יא אללה", פלט, "ממש כמו לפני ארבעת-אלפים שנה, מצרי אחד מחזיק את כולנו". קפאתי במקום, הוא חשב בדיוק מה שאני חשבתי, והוא בכלל לא מכיר אותי. אולי אפילו כל הנוסעים באוטובוס חשבו על אותו דבר. "אז בואו נברח להם, אתם יודעים, כמו אז", הוסיף גוטמן לשיחה, והכריז בכך על השתתפותו במחשבותינו. "חכה, כשיגיע הזמן", אמר ז'אק בלחש ובהחלטיות. עברה בי צמרמורת. הבטנו זה על זה וידענו שמשהו מיוחד עומד לקרות.
המצרים הורו לנהג האוטובוס להסתובב ולנסוע אחרי המכונית שלהם בחזרה למסוף. הדרך עברה ליד גבעות חשופות. באופק החל להיראות הר אדמדם. לאורך כל הדרך שתקנו. חלמנו יחד בהקיץ והמתנו לרגע הנכון. נחישותו של ז'אק החזירה אותי שוב לרצף המחשבות. איזו אחריות לקח על עצמו משה כשברח, חשבתי על האנשים שהוביל במשך ארבעים שנה, ממש כאן במקום הזה, על האדמה הזו. איזה מנהיג, איזה אומץ. הערצתי אותו. הוא לקח את ההחלטה הנכונה ברגע הנכון.
בשעה שתיים נהג האוטובוס החליט לעצור ולחנות ליד אותו הר אדום להפסקת קפה. ירדנו איתו מהאוטובוס כדי לחלץ עצמות. ביקשנו מהחיילים רשות לחפש מקום בשביל להתפנות, והם הסכימו רק בתנאי שילוו אותנו. התקדמנו לעבר ההר והמדריך הורה לנו שלא לעקוף את החיילים, אבל שלושתנו כבר ידענו מה עומד להתרחש. צעדנו בקצב הולך וגובר. עקפנו אותם... הם צעקו עלינו ואנחנו האטנו. שוב עקפנו וכשהם צעקו שוב האטנו. בפעם השלישית התבוננו אחד על השני, וללא מילים פרצנו בריצת אמוק מטורפת במעלה ההר ופנינו ימינה בחדות מאחורי שני סלעים גדולים.
המתח שצברנו בשעות האחרונות התפרק אל תוך רגלינו והעניק לנו כוח אדיר. מחיאות הכפיים, קולות הצחוק של שאר המטיילים וצעקות החיילים נעלמו אי שם מאחורינו, אבל אנחנו לא הפסקנו לרוץ. היינו כולנו נסערים, אבל מעולם לא חווינו חוויה כל כך משחררת. יצאנו ממצרים... טעמנו טעם של חופש אמיתי. הרגשנו כאיש אחד, ללא מילים, ללא לבטים וללא גבולות. התחלנו שלושה אבל הגענו אחד.
החיים הפגישו בינינו כשהיינו כולנו בני שמונה-עשרה, שלושה אנשים שלא היה להם דבר במשותף מלבד טיול אחרון לפני הגיוס לצבא. ז'אק הגיע מיפו, הוא עבד כבר שנתיים ב"מוריס צמיגי איכות", הפנצ'רייה של הדוד שלו. הוא כבר החליט שיהיה נהג בוס בצבא, כי זה ג'וב עם "קומבינות רציניות". מתן גוטמן גדל בקיבוץ כפר גלעדי והתאמן באופן קבוע ב"הפועל גליל עליון". החלום שלו היה יחידה קרבית, רצוי סיירת מובחרת. אני, הגעתי ארצה מברוקלין, ניו יורק כדי להתגייס לצבא וכדי לחיות בארץ כישראלי לכל דבר. הוריי הם מה שאתם מכנים "יורדים", אבל הם מעדיפים לכנות את עצמם "ישראלים שבשנה הבאה יחזרו".
נפגשנו לראשונה בשעה תשע בערב במסוף הגבול בטאבה. הטיול המאורגן לג'בל מוסא, הר סיני המקראי, תוכנן ליום אחד בלבד. נסיעה של כשלוש שעות לאורך החוף ואחר כך פנימה אל תוך המדבר, כולל חניה בוואדי ראזאלה. בשעה שתיים לפנות בוקר מתחילים לטפס על ההר, ובחמש בבוקר צופים לכיוון מזרח לעבר המדבר המתעורר לאור הזריחה. אחר כך כבר כל אחד אמור להמשיך בעצמו ל'חושות' ולחופים היפים.
אבל יש משהו במדבר הזה שגרם להכל להשתבש כבר מהרגע הראשון. כארבעים קילומטרים אחרי הגבול נתקלנו בבדיקה שגרתית של המצרים, שהחליטו לעכב את האוטובוס בגלל שהתמונה בדרכון של גוטמן נראתה להם מעט דהויה. לאחר חצי שעה של המתנה קם ז'אק ממקומו ושאל את החייל המצרי "בוא הנה, מה קורה כאן?". החייל המצרי, שפגעו לו באגו, צעק עליו והורה לו לשבת. החיילים שלידו הידקו את אחיזתם בנשק בעצבנות.
את ז'אק לא אהבתי כבר מהרגע הראשון. עוד לא התחלנו בטיול והוא כבר חתך את כולם בתור לבדיקת דרכונים במסוף הגבול. עכשיו שנאתי אותו עוד יותר. למה הוא לא יכול להתאפק קצת? אנחנו לא בארץ שלנו, כאן לא בדיוק אוהבים אותנו. אני לא סובל טיפוסים כאלה. ז'אק נעץ בחיילים עיניים בוערות מזעם, אבל לשמחתי הוא התיישב.
המתח באוויר בצירוף השקט המדברי וההמתנה הארוכה אפשרו לדמיוני הפרוע להרחיב את התחושה הנוכחית אל מעבר לגבולות הזמן והמרחב. חשבתי במרירות: האגו העברי מול האגו המצרי - מאבק שצבר תאוצה בת ארבעת אלפים שנה מתנקז אל תוך אירוע מורט עצבים שיכול להצית בשבריר שנייה את אותה מלחמה "מיתולוגית". נזכרתי בסיפור שלמדנו בבית הספר על משה ובני ישראל שהמתינו ליציאת מצרים. ניסיתי לדמיין לעצמי את הסבל שלהם: אנחנו ממתינים כאן בקושי שעה, וכבר רוצים לסיים את הרגע המפחיד הזה ולהמשיך הלאה. גם בני ישראל רצו להשתחרר, להיות לע?ם עצמאי, אבל נאלצו להמתין לאישורו של מלך מצרים כדי שיוכלו לצאת לדרך. בדיוק כמונו. ההבדל היחיד הוא שהם חיכו יותר ממאתיים שנים בשביל לסיים את הסבל.
משב רוח קריר החזיר אותי למציאות. ז'אק התיישב לידי. הוא ראה שהסתובבתי בכוונה לצד השני, אבל התעלם ממני. זה עיצבן אותי עוד יותר. גוטמן שישב מאחורינו פלט הערה ארסית: "תגיד לי אתה מטורף? בשביל מה אתה מתעסק איתו?" ז'אק הסתובב אליו, הסתכל לו ישר בעיניים וכמעט בלע אותו עם המבט. אחר כך פנה אלי, חייך והסיר מפניו את המסכה העצבנית. "יא אללה", פלט, "ממש כמו לפני ארבעת-אלפים שנה, מצרי אחד מחזיק את כולנו". קפאתי במקום, הוא חשב בדיוק מה שאני חשבתי, והוא בכלל לא מכיר אותי. אולי אפילו כל הנוסעים באוטובוס חשבו על אותו דבר. "אז בואו נברח להם, אתם יודעים, כמו אז", הוסיף גוטמן לשיחה, והכריז בכך על השתתפותו במחשבותינו. "חכה, כשיגיע הזמן", אמר ז'אק בלחש ובהחלטיות. עברה בי צמרמורת. הבטנו זה על זה וידענו שמשהו מיוחד עומד לקרות.
המצרים הורו לנהג האוטובוס להסתובב ולנסוע אחרי המכונית שלהם בחזרה למסוף. הדרך עברה ליד גבעות חשופות. באופק החל להיראות הר אדמדם. לאורך כל הדרך שתקנו. חלמנו יחד בהקיץ והמתנו לרגע הנכון. נחישותו של ז'אק החזירה אותי שוב לרצף המחשבות. איזו אחריות לקח על עצמו משה כשברח, חשבתי על האנשים שהוביל במשך ארבעים שנה, ממש כאן במקום הזה, על האדמה הזו. איזה מנהיג, איזה אומץ. הערצתי אותו. הוא לקח את ההחלטה הנכונה ברגע הנכון.
בשעה שתיים נהג האוטובוס החליט לעצור ולחנות ליד אותו הר אדום להפסקת קפה. ירדנו איתו מהאוטובוס כדי לחלץ עצמות. ביקשנו מהחיילים רשות לחפש מקום בשביל להתפנות, והם הסכימו רק בתנאי שילוו אותנו. התקדמנו לעבר ההר והמדריך הורה לנו שלא לעקוף את החיילים, אבל שלושתנו כבר ידענו מה עומד להתרחש. צעדנו בקצב הולך וגובר. עקפנו אותם... הם צעקו עלינו ואנחנו האטנו. שוב עקפנו וכשהם צעקו שוב האטנו. בפעם השלישית התבוננו אחד על השני, וללא מילים פרצנו בריצת אמוק מטורפת במעלה ההר ופנינו ימינה בחדות מאחורי שני סלעים גדולים.
המתח שצברנו בשעות האחרונות התפרק אל תוך רגלינו והעניק לנו כוח אדיר. מחיאות הכפיים, קולות הצחוק של שאר המטיילים וצעקות החיילים נעלמו אי שם מאחורינו, אבל אנחנו לא הפסקנו לרוץ. היינו כולנו נסערים, אבל מעולם לא חווינו חוויה כל כך משחררת. יצאנו ממצרים... טעמנו טעם של חופש אמיתי. הרגשנו כאיש אחד, ללא מילים, ללא לבטים וללא גבולות. התחלנו שלושה אבל הגענו אחד.
