ביקורת מסעדה-צפרה 

html,body { border: 0px; } body {direction: rtl; background-color: white; color: black; font-family: arial;font-size: x-small; } יש לי חבר במקום העבודה הקודם שעבדתי בו שניגש אליי יום אחד ואמר לי: בונ`ה, אתמול הוצאתי 1200 שקל על ארוחת ערב. כאינסטינקט ראשוני בירכתי אותו על זכייתו המפתיעה בלוטו ,מפתיעה עקב העובדה שהוא לא ממלא, ושאלתי אותו אם הוא כבר הודיע על פרישתו. באופן תמוה זה זה לא היה ההסבר לסכום הלא הגיוני בעליל שהוציא הבחור. הנחתי שיש משהו עמוק יותר מהנראה לעין והמתנתי להסבר. "אז ככה" הוא המשיך באופן טבעי אתמול בערב אני ואשתי היינו רעבים והחלטנו לאכול בחוץ. נסענו לכיוון הסביח של עובד בגבעתיים לרדת על מנה או שתיים. כשכבר כמעט הגענו אמרה אשתי שדווקא בא לה משהו קצת אחר.קצת לגוון. אז נסענו לנמל. ראינו שם מסעדה שנראתה נחמדה ונכנסנו. קיבלתי את התפריט וחשבתי שהמספרים שרשומים שם מציינים את ימי ההולדת של העובדים במקום,מעין קטע תל-אביבי כאילו כזה.התברר שאילו היו המחירים של המנות. אבל כבר ישבנו,לא נעים. גם התיאורים של המנות עוררו את מיצי הקיבה והמרחק לסביח נאמד בכמעט חצי שעה. ועל טעויות משלמים. אז הזמנו. באותו רגע זה נראה לנו נורא טבעי. האוכל היה מדהים,כל מיני שרצים והולכי על עשר וקינוחים שחיך אדם מן היישוב אינו ראוי להם. בסוף החשבון הגיע. 1200 שקל. אז עכשיו לא נצא חודש.  הסתכלתי עליו ולא ידעתי אם הוא צוחק עליי או שזה אמיתי. "איך קוראים למקום?" שאלתי תוך שאני מנחש את התשובה. מול ים הוא ענה בנונשלנט למה,אתה מכיר? הסתכלתי עליו ופשוט חיכיתי שהסניטרים עם החלוקים הלבנים יבואו ויאספו אותו. כן,ככה,שמעתי עליה פה ושם מילמלתי סתם המסעדה הכי טובה ויקרה בארץ,לא משהו מיוחד הבטתי לו בלבן של העין,כמו אהוד ברק על כנף הסבנה אז הבחירה הטבעית שלך בין הסביח של עובד היא מסעדת מול ים?  הקשבתי טוב לשמוע מתי נגמר הסרט שהוא חי בו. אבל זה היה אמיתי. זה באמת קרה. איך הסיפור הזה קשור? לא קשור. פשוט הייתי חייב לפרוק. לעומת זאת,לחצי הטוב שלי יש יומולדת. החלטתי להזמין לנו מקומות בצפרה המשובחת של השף אבי קונפורטי. הזמנתי מקומות על הבר. לא שהעדפתי אבל זה מה יש. הגענו למקום שהיה הומה אבל נעם למשמע אדם עקב תכנון אקוסטי מוצלח. הדבר הראשון שתופס לך את העין ב-צפרה הוא העיצוב- חלל אפלולי ומעוצב,תענוג לעין. עוד בכניסה החוויה מתחילה בצורה חיובית עם ארומה נעימה של נרות ריחניים שפותחת את הסינוסים. התיישבנו על הבר שהיה נוח ומלווה בכסאות גבוהים ונוחים במיוחד. תענוג. שירת אותנו ברמן צעיר ונלהב שהסביר לנו מה זאת הצפרה הזאת- צפרה היא ציפור עם פסים,זברה עם כנפיים . השיעור הזואולוגי היה מאלף אם כי מעכב לנוכח מצב הרעב. ואז אמר ברמננו -בינקה טונגל איקה. הסתכלתי בו במבט חודר וסיננתי  חכה שאני אתפוס אותך בחוץ,חוצפן,תקרא למנהל המשמרת. מתברר שלא מדובר בסוג של עלבון אלא באמרה אינדונזית ,כנראה השפה המדוברת על הבאר שמשמעותה זה מה שקורה כשכל החלקים השונים יוצרים אחד מושלם. התחבקנו והשלמנו. אני אוהב קופי טוב ומיתוג מוצלח. ניגשנו לעניינים. קאט דה בולשיט,אנחנו רעבים. מתברר שיש קונספט לתפריט- אנחנו אומרים מה אנחנו הוא אוהבים והאינדונזי הפרטי שלנו (אבי זה שם נפוץ מאד באינדונזיה מתברר...) יזמין לנו מה שהוא רוצה. ממש ככה. אם לא נאהב נוכל להחזיר. העדפנו לוותר על מחול השדים הזה והזמנו לבד.כמו ילדים אינדונזים גדולים. למנה ראשונה הזמנו גיוזה-כיסוני בצק ממולאים בבשר עם רוטב. היה מעולה- הבצק היה מצויין,מעוצב להפליא עם ה"צביטות" הנכונות שמקנות לו את המראה היפה שלו,והמילוי היה משובח. התחלה טובה. למנה עיקרית הזמנתי איטריות אורז עם חזה עוף ושרימפס. בקארי.חריף. או ככה תיאר את זה אבי האינדונזי. המנה הייתה מעולה. האטריות שהו במים בדיוק את הזמן הדרוש להן,לא שנייה יותר,חזה העוף התאהב נואשות ברוטב הקארי החריף והשרימפס הוציא ממני חיוכים של ילד אינדונזי מאושר. מנה מעולה. אם כי,קטנה. בכלל,המנות שם,והצצתי לשכנים,לא גדולות במיוחד. הזמנתי גם מים מינרליים שהגיעו בבקבוק יפיהפה וממותג. אמרתי כבר שאני אוהב שימת הלב לפרטים? בעלת השמחה הזמינה חזה עוף עם גזר וג`ינג`ר וצ`ילי יבש. מנה עשירת טעמים וטובה,אם כי,שוב-קטנה...ונשים,לא חשוב מה תגידו, לא מסתדרות עם מנות קטנות...אבל המנה הייתה טובה.טובה מאד,עשירה בטעמים מעניינים וקלה לעיכול. ככה זה באינדונזיה,מתברר. היתרון בלשבת על הבאר המרובע והמרשים של צפרה הוא האפשרות לבחון את השכנים האינדונזים שלך. מולנו ישב גדעון אוברזון,שכנראה תכנן ביקיני לצפרה, ישבו שם גם שתי לסביות שחגגו משהו לנוכח הרמת הכוסיות (משחק מילים נמוך אבל עובד...) ועם כל טיפין של אלכוהול גרמו להעלאת המורל. זוגות זוגות הם התיישבו על הבאר והייתה אווירה טובה,נינוחה. החצי השני הזמינה גם יין אדום. בשלב מסויים שמתי לב שאני מדבר אליה והיא רק בוהה בי עם חיוך. הסתכלתי מהר בהשתקפות שלי במראה -לא,אני נראה אותו הדבר,אין לה סיבה לחייך... חשבתי אבל התברר שהיין עלה לה קצת לראש. זה היה הסימן שלנו להזמין קינוח. ברמן אינדונזי צעיר ובלונדיני המליץ על קרם ברולה אננס. המליץ וטוב שכך. המנה הייתה השיא- קרפצ`יו אננס שעליו מונחת (דוגמית..) של קרם ברולה מצויין עם כדור גלידה שמיוצרת במקום. בשלב הזה איבדתי תקשורת איתה. היא אמרה לי  תאכל איתי  בשניות המועטות שלא אכלה. הזזתי את הכפית בחשש לכיוון הברולה (אני מכיר אותה..) אבל היא רק נהמה לכיווני. הזזתי את הכפית. לא שווה לאבד אצבע,לא חשוב כמה הקרם ברולה טעים. הזמנו גם תה צמחים עם תרכובת שרק לאיית אותה אני אצטרך מילון אינדונזי-עברי. אבל היה טעים.מאד. הגיע זמן לחשבון נפש- 277 שקל. כולל אלכוהול למסטולית אחת. לא זול במיוחד. הסתכלתי על המחיר המים המינרליים. רציתי לשאול אם במחיר הבקבוק אני מקבל בעלת על המעיין עצמו אבל חבל להרוס את החוויה. היה מעולה. בינקה טונגל איקה לכולם. ובתיאבון.
כל הזכויות שמורות, אורי שקד-מטפל במודעות אחרת