6 ינואר 2010
מג'נין-ג'נין ועד סרן ר'
קו מובהק ברור ואדום מחבר בין שני הארועים הרחוקים לכאורה האחד מהשני אך זהים בכך שעושים את המקרופון והמצלמה בידי פרטים וקבוצות בעלות ענין, קרדום לחפור בו, על מנת לקדם אג'נדה פוליטית חד צדדית וקיצונית במסווה של תחקיר עיתונאי.
למזלנו אך גם להוותנו הדין הפלילי נידרש להוכחות מוצקות על מנת להרשיע אדם. המשטר הדמוקרטי אינו מכיר בשאיפותיו הכמוסות של אדם אפילו הנוראות והדוחות ביותר כעילה לתביעה ולהרשעה פלילית וטוב שכך. ללא תנאי בסיסי זה הרי שהמשטר הדמוקרטי הופך למשטר פשיסטי ודיקטטורי לכל דבר וענין.
מאידך-גיסא, מתקיים התחום האפור בענין זה אשר בו, לאור נסיבות עבר מתועדות, יודעים אנו את כוונתו של אדם אך איננו יכולים כמובן לגררו לבית המשפט ולהרשיעו בכך.
ענין זה מתקיים ביצירה השיקרית "ג'נין-ג'נין" כמו גם בתוכנית "עובדה" השיקרית אף היא של הגב' דיין, שתיהן תויגו כבר בידי ערכאות משפטיות כעוברות בבירור על חוקי לשון הרע במדינתנו. בשני המיקרים יודעים אנו כציבור מושכל כי מוחמד בכרי התכוון בהפקת סירטו השיקרי-המעליל, לאור התנהלותו והתבטאויותיו מעברו, להכפיש את כלל צה"ל (באורח גולדסטוני ידוע), ובכך להסיר הלגיטימציה מכלל העם היהודי במדינת ישראל וזאת בשרות האג'נדה הפלסתינית השוללת קיום מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
גם במקרה הגב' דיין ותוכניתה השיקרית והמסלפת (וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט), הרי שברי הוא לאור התבטאויותיה הקודמות והתנהלותה המתועדת בעבר כי כוונתה היתה להכפיש את צה"ל (שוב, בנוסך גולדסטוני ידוע), על מנת לאלץ בסיומו של יום את הדרג הפוליטי הישראלי (הימים – בשנת 2004 ,היו ימי ההחלטה הסופית בנוגע לגרוש גוש קטיף האסוני),לקבל החלטה חד משמעית לגבי הגרוש. "ההצלחה" היתה מלאה, יהודים אכן גורשו ובתיהם ועמל חייהם שקעו עם אבק ההריסות.
נעיר כאן כי פסיקתו של השופט סולברג המרשיע את דיין בחריצת לשון הרע כנגד סרן ר', ככל שמהווה פריצת דרך בראיית מערכת המשפט את התנהלותה משוללת הרסן של המדיה, תוך שעלינו להעניק ציון-לשבח-משפטי לשופט סולברג, לוקה בחסר באשר הוא קובע כי לא היתה כוונת זדון בבישול הכתבה הנכלולית של הגברת הנידונה, ובכך נימנע מלהטיל עליה אחריות פלילית, בעוד אשר במקום אחר בגזר דינו מציין השופם סולברג כי אכן התרשם שכוונתה של הג'ב דיין היה להכפיש את צה"ל וזאת לשם מילוי גחמותיה הפוליטיות האישיות. גם העונש הכספי שהושת על הגברת דיין המעלילה היה מגוכח. סכום זה שווה לחודשיים ואפשר שפחות מסכום משכורתה של המעלילה ובכך, אינו מהווה ענישה מרתיעה לה ולחברת התקשורת המעסיקה אותה.
היוצא מכך הוא כי השופט סולברג פזל לעבר הבג"צ בפסקו את דינה של הגברת דיין המכפישה. ברי היה לו כי גברת זו תנסה לחפש תנחומים משפטיים תחת שרביטה של הבייניש בערעור על פסק הדין בבג"צ, באשר זו הדיין עמלה מזה שנים לתחזק מערכת יחסים על גבול השחיתות, המתגמלת הדדית בין השתים.
פסק הדין המנומק באורח פרטני ביותר והעונש שהושת על דיין שהינו מציק אך לא סופני (באשר לא נימצאה לכאורה עילה פלילית לבישול הכתבה), כל פסק הדין עוצב כמבצר סלע כנגד רעיונות זיכוי של הבייניש לידידתה דיין בהליך הערעור הצפוי. ניתן להבין התנהלותו של השופט סולברג אך לא לקבלה, שיקולים משפטיים-פוליטים אינו מענינו של שופט. כבר במאמר אחר קבענו כי צילו של הבג"צ הינו רב השפעה ללא שיעור, גם אם אינו חייב להטיל את מרות "הכל שפיט" או ביטול חוקי הכנסת בכל זמן שהוא, עצם האיום בהטלתם כבר פועל פעולתו.
חותמתו השלילית של בית המשפט העליון ניכרת בנושאים הנידונים בהקשרים נוספים. המחטף הפרלמנטרי שערך אהרון ברק ואשר איפשר לו להשליט את ההליך של "הכל שפיט" על מדינת ישראל, זהו ההליך המפלג אנושות את העם הזה, המפר בגסות את האיזון בין רשויות השילטון, המקבע את שילטון השופטים על פני שילטון המשפט והמקעקע את אושיות הדמוקרטיה הישראלית, לא עבר בלא הבחנה והפנמה במערכת המשפטית הישראלית.
שני ארועים סמוכים מלמדים כי רוחה של הדוגמה והדרך החתרנית והאנרכיסטית שהיציב בית המשפט העליון שורה על חברים במערכת זו.
פתח בכך מבקר המדינה השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, אשר בהחלט חרג מסמכותו והגדרת תפקידו כמבקר ארועים-בדיעבד חריגים החשודים ובעלי ניחוח של התנהלות ציבורית שאינה תקינה, והפך עצמו למתווה מדיניות ציבורית בלא רשות ובלא סמכות. הדברים אמורים בהתיצבותו של המבקר בפני וועדת הכנסת העוסקת בנושא משבר המים בישראל. המבקר היתיר לעצמו לקבוע כי יש לחדול מלהטיל תעריפי המים הנוספים על אזרחי מדינת ישראל.
אפשר שהמבקר צודק, אפשר גם בהחלט כי הוא טועה אך כך או כך היה עליו בפירוש להימנע מלחוות דעה שאינה ניסמכת על דו"ח ביקורת בדיעבד וחוות דעת מומחים, בפני ניבחרי הציבור בהעמידו עצמו כנבחר ציבור ברמה פרלמנטרית בעוד אשר עם כל הכבוד ויש הרבה כבוד, שהרי מר לינדנשטראוס נחשב למבקר המוצלח ובעל ההשגים הרבים ביותר במלחמתה של מדינת ישראל בשחיתות המכלה בה כל חלקה טובה, ועדיין חייב היה להכיר במקומו בהיררכיה השילטונית. האם הצלחותיו עלו לראשו?
ומן העבר השני נימצא היועץ המשפטי לממשלה מר מזוז. החלטתו שלא לתבוע בפלילים את מוחמד בכרי , אותו השוטם והמעליל בסרטו "ג'נין-ג'נין" ולהותיר התביעה כנגדו בידי לוחמי "מבצע חומת מגן" בבית משפט אזרחי, הינה נכונה אך הסיבות לכך אינן נאותות.
ההחלטה נכונה מהפן המשפטי (חיילי מבצע עופרת יצוקה אכן הם "קבוצה" ואינם "ציבור") והן מהפן המהותי הפוליטי-מדיני, באשר תביעה פלילית עלולה להחריד גולדסטונים מעוקמים נוספים המשחרים לטרף מדינת ישראל מרבצם ולעודדם למסע הכפשה נוסף כנגד ישראל.
מאידך-גיסא, ההחלטה בהקשרה הפוליטי-מדיני אינה נאותה באשר אין זה מתפקידו של מני מזוז לנכס לעצמו סמכויות של ניבחר ציבור בעוד אשר הינו פקיד משרת ציבור בלבד. קביעתו באשר לחוסר התוחלת בהגשת תביעה פלילית כנגד בכרי משום שתנזק ישראל מההבט הבינלאומי אינה מענינו כממלא תפקיד יועץ משפטי. גם כאן, הדוגמא שהציב בית המשפט העליון בנכסו לעצמו סמכויות שאינן שלו, אינן עיסקו ואינן בסמכותו הטיבעית, מקרינות על כלל המערכת ומביאים פקידי ציבור שאינם ניבחרים לקחת דוגמה שלילית ולהתנהל באופן מקפד דמוקרטיה ושילטון תקין. נקווה כי מחליפו של מזוז מר ווינשטיין, תחת עינו הפקוחה של שר המשפטים, יגלה יותר רגישות באשר להתנהלותו הנאותה של נושא תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ומקומו במדרג השלטוני.
ההחלטה על דחיית התביעה הפלילית כנגד מוחמד בכרי, למצער מהפן הפוליטי-מדיני היתה חייבת לבוא בפומבי ומדרג מדיני דהיינו, שר המשפטים או ראש הממשלה בהנחותו את השר. סביר להניח כי מזוז לא העלה החלטתו מאמש בפני הבג"ץ על דעת עצמו בלבד והתיעץ בוודאי עם שר המשפטים בסוגיה. יחד עם זאת ואף למראית עין, אל לו לקחת סמכויות ציבוריות פומביות שאינן שלו, אינן ענינו ואינן בסמכותו במסגרת תפקידו כיועץ משפטי.
בנוסף, הקביעה כי על חיילי המילואים התובעים את מוחמד בכרי לפנות לבית משפט אזרחי ביוזמתם ועל אחריותם, משדרת, ואפשר כי לא זו היתה הכוונה, התנערותה של ממשלת ישראל מלוחמיה והקורבנות ששילמו בחייהם במבצע זה.
שוב, זהו תפקידו של הדרג הניבחר, הפוליטי-שילטוני להצהיר באורח סמכותי וללא רתיעה, זוהי פירושה של מנהיגות, כי מדינת ישראל אשר מטעמה נישלחו החיילים להלחם ולמות בג'נין, אפשר ותשלח נציג מטעמה אשר יהווה "ידיד בית המשפט" האזרחי ויתמוך מוסרית ואפשר גם מעשית בחיילים התובעים. גם הצהרה כי הוצאות החיילים התובעים עקב המשפט יכוסו על ידי המדינה, היתה נאותה במקרה זה. הדרך לכך וודאי היתה נימצאת, וגם אם אינה מעוגנת בתקנות הרי שאין ראויה הימנה.
ומהפן הציבורי. במשטרנו הדמוקרטי חרמות ציבוריות מאורגנות הינן פסולות באשר מהוות חרב פיפיות, אך מטרידה העובדה כי מוחמד בכרי אשר שמו ידוע לשמצה כעוכר ושוטם ישראל וותיק, הינו מקובל, נישא על כפים ובעל מהלכים רבים בקרב שכבת אמנים, בולסי סושי משיינקין ואנשי "תרבות" בינינו. ומכאן, מה זה אומר עלינו כולנו ומה זה אומר על תרבותנו?
גם התיצבותם הגורפת של אנשי המדיה להגנתה הגורפת של הגברת המעלילה דיין, תוך שחלקם אינו נירתע מסילוף מכוון ושיקרי של עובדות לגבי אופיה והתנהלותה בעבר, מעלה מחשבות מזעזעות אמות הסיפים באשר למקומה של המדיה בחיינו והאם יש לה כלל מקום בינינו במתכונתה זו.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
