לזכרו של שלומי מנסורה 

"לאבי זלבה היקר,

אין מילים בפי להודות לך ולאלון לחם על התייחסותכם המכבדת את בני שלומי מנסורה ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה.
אנו מוזמנים לטקסים במשמר אזרחי ומכובדים על ידי אלון לחם בכל טקס, אלון מגיע לטקסי זכרון לזכר הנופלים באנדרטה בקרית-ים.
יחס אנושי ואישי זה נותן לנו הרבה כוח בהתמודדות.

אין מילים בפי לתאר את ההתרגשות שנגרמה לי כשראיתי את התמונה של בני שלומי תלויה בנקודה בה שירת נאמנה 20 שנה,
בנתינה מלאה ברצון ובחרדה למה שקורה בכבישים ובכלל.
זו גם דוגמה למתנדבים בנקודה למורשת ולהמשך לדורות הבאים.
אני מאחלת לכל ארגון שיתברך באנשים מתחשבים וחושבים כדוגמתכם על אלו ששילמו בחייהם,
ובאמת מכל הלב שומרים על קשר חשוב זה עם משפחתנו.

יישר כוח! כן ירבו כמותכם!

נאוה מנסורה."
www.shlomimansura.com

 זה היה הנוסח של מכתב שקיבלתי הבוקר מגברת נאוה מנסורה. אמו של שלומי מנסורה ז"ל ,אישה אצילית ,ישרה, הגונה ואם כואבת אשר מקדישה את חייה  להנצחת זכרו של בנה האהוב.אנו במשטרת ישראל/המשמר האזרחי מסייעים בידה ככל שניתן לציין את היותו מתנדב משמר אזרחי.

כך נכתב עליו באתר שהוקם לזכרו:

שלומי(שוקי), מילדותו.

את בית הספר היסודי "עלומים" בקרית ים, עבר בין מעשה קונדס לאחריות מלאה, את התיכון למד בבית הספר "רודמן" בקריית ים – שם התגלה שלומי האחראי, והאכפתי. הוא התנדב למשמר האזרחי, ובבוקר לפני הלימודים מצא לו עיסוק בחלוקת עיתונים, הוא תמיד עשה הכול להקל על ההורים, בכל דרך שרק יכול היה לתרום הוא תרם.

כשהגיע שעתו להתגייס לצבא הוא התנדב ל"גרעין נחל מוצנח" בקיבוץ כנרת לשנת שרות, לאחר כשנה התגייס לנחל, בהמשך התגלו אצלו בעיות רפואיות קלות, אשר בגינם נאלץ לעזוב את הנחל ולעבור לשרות קרוב לבית. למרות בעיותיו הרפואיות הוא לא ויתר על שרות מילואים, לאחר שחרורו מהצבא, נסע לתאילנד לטיול של כ שלושה חודשים יחד עם שלושה מחבריו. במשך כל תקופה זו היה מקושר עדיין עם המשמר האזרחי, וכשחזר מהטיול המשיך בהתנדבותו.

שלומי שהיה אחראי ואכפתי מאוד, דאג מאוד ממה שקורה בכבישים, היה מוטרד מאוד מאיך שאנשים מסכנים את חייהם וחיי אנשים אחרים, בנהיגה חסרת אחריות,ללא שמירה על חוקי התנועה. והטריד אותו ביותר ריבוי תאונות הדרכים, הוא ראה את העיוות בכך ששוטרים בשכר נאלצים לעשות דברים רבים, אך לא יכולים בעצם לגעת ולטפל  בבעיה החמורה שלדעתו היא הפשע מספר אחד בארץ.
אז הוא לקח על עצמו בכל משמרת שהייתה אחת לשבוע לעזור במיגור בעיית העבריינות בכבישים הוא ראה בזה שליחות, ובשבילו ההתנדבות הייתה חלק מחייו, והוא הפך אותה לחלק מחיי כל הסובבים אותו.

כשעברנו להתגורר בנהרייה, שלומי המשיך בהתנדבותו ככל שיכל בקריות,  מפקדו הישיר, שמוליק אהב אותו  ולא כל כך רצה לוותר עליו, לטובת נהרייה. לשם התנדב אך לא הספיק למלא את מבוקשו....

שלומי שלנו, ניחן בתכונות אופי נעימות, פרט לחיוך המוטבע בעיניו באופן תמידי, היה לו חיוך מרוח על השפתיים, כזה שלא יורד. הוא נהג להתלוצץ ולראות את החיים במשקפים ורודות. לא לעשות עניין, גם אם דברים היו באמת קשים. הוא הסתפק במועט, והיה צנוע הליכות, הוא התברך בידי זהב, ויכול לתקן כל דבר, להפריח פרחים בשממה... וליצור יש מאין.

הוא היה חרוץ, ולא בחל בשום עבודה,   בתחילת דרכו האזרחית עבד כטכנאי מכונות צילום.לאחר מכן עבד כטכנאי אזעקות, ואז עבר ל"קופיטק", כטכנאי מכונות צילום, (שם הכרנו).  וב"אפקון" עבד כטכנאי גילוי אש ואח"כ  כמנהל פרויקטים. הוא היה אהוב בכל מקום עבודה שהיה, ומאוד הצטערו כשעזב, הוא קיבל המלצות חמות ומפרגנות, אך שלומי שאף להגיע למקום עבודה מסודר, כדי לדואג למשפחה שהקמנו.

 זה היה שלומי מנסורה ז"ל. אדם יקר ,אציל נפש אשר נהרג במלחמת לבנון השנייה מפגיעת טיל ב16/7/2006 במוסך הרכבת שבחיפה יחד עם עוד שבעה עובדים.

יהיה זכרו ברוך.

ד"ר אבי זלבה,דובר אק"מ