בספטמבר 2004, עברתי להתגורר בחיפה. רחובות מיצתה עצמה עבורי, כך חשתי ומלבד זאת, לאחר 2003, החלטתי לפנות בכיוון האקדמי ועקב כשלים חמורים באיסוף-המידע (עליהם עתיד הייתי לשלם ביוקר, בדמות תשעה חדשים מבוזבזים לריק), הנחתי, שחיפה היא הטובה, בערי-ישראל ושאוניברסיטת חיפה, היא הטובה באוניברסיטאות המדינה.
טעות. טעיתי. טועים. טעות.
אם-כן, לצד חיפושי-הדירה שם, חיפשתי ומצאתי, גם כיוון פעילותי – ומצאתי את סניף "אנונימוס" בחיפה (שהוא, אולי, הסניף השני בחזקו ובחשיבותו בתנועה זו, אחרי זה בתל-אביב – הוביל באותה עת אחלה הפגנות שבעולם, נגד צריכת כבד-אווז ונגד אכילת-בשר בכלל) ולצדו את "פבזנר" = "סלון מזל" החיפאי, השוכן בהדר. (תקופת פעילותי, ב"אנונימוס" חיפה וב"פבזנר": 6.9-26.10.2004)
בשני הנ"ל פעלו, פחות או יותר, אותם אנשים.
כעת, עליי להודות כבר בתחילת דבריי: רובם, היו אחלה אנשים!! חד-משמעית. נטע, מירי, הדס, גל, אלכס, גליה... וגם יאנה, כל-עוד לא נכנסה לסחרור מטורף, של פמיניזם שוביניסטי, אולטרא-קיצוני ומשתלח, בכל מי שהעז – שומו-שמיים! – להיוולד, עם כרומוזום Y – ואני מתנצל, כאן, לפני כל האנשים, אשר שמם זרח, כעת, מפרחוני.
אולם, כרגיל בארגונים שכאלה, מי שמשתלט ונותן את הטון, אלו הם האנשים הרעים, המתועבים, מטורפי-השליטה.
וב"פבזנר", היה זה ה"אמן" אייל פרידלנדר = צייר וסוציופט. והוא, לצד כמה מחבריו לכנופיה, זממו להקים שם בית-קפה, נצלני שבנצלנים. אני, כמובן, יצאתי נחרצות נגד תכנית זו – ובתגובה, פשוט הושתקתי, יזמותיי נמחקו ודי-נודיתי. למרבה-הצער, בדיוק אז נמצאתי בתקופה קשה מבחינה אישית וכתוצאה מכך, ערב אחד התפרצתי ומסרנתי ("סימסתי") לאחת הפעילות דברים קשים, דברים שכלל לא התכוונתי אליהם ושכתבתים, נטו על-מנת לפגוע, דברים, שלאחר-מכן התחרטתי עליהם בכל לבי. אבל, אז כבר היה מאוחר.
הדבר אוכלני עד היום.
לתקופה עלובה זו, גם שייכת אחת הפרשיות היותר-הזויות, של ימי-פעילותי.
בנובמבר 2004, נודע לי על התארגנות פעילותית חדשה, "צעיר לנצח", נדמה לי שכונתה. נגד תאונות-דרכים. כעת, היות ונושא זה, היה מאז ומתמיד קרוב ללבי, מיהרתי ליצור עמם קשר.
הבחורה שמארגנת זאת תבעה, שאשלח להם דף עם פרטיי, נסיוני הפעילותי וכיו"ב.
כעת, כיום, זהו דבר, שאני עושה באופן אוטומטי ומובן מאליו, built in – רואה באינטרנט פעילות חדשה, של ארגון חדש, הנראה לי מתאים – מדאל אליהם את קובץ "CV-ACT". מובן-מאליו. אבל אז, לפני חמש שנים תמימות, היו הדברים שונים עדיין. לא היה לי קובץ כזה זמין, לא היתה לי, למעשה, שום גישה לרשת (התחברתי מספר שבועות אחר-כך) וגם כסף למשלוח-פקס, לא היה לי בדיוק.
בשיחתנו שלאחר-מכן, ביקשתי לברר, אם ניתן לפעול גם בלי לשלוח זאת, בינתיים. היא סירבה, נפרדנו בטוב וזהו. נו, שוין, חשבתי – אז לעת-עתה, לא ניתן. עברתי הלאה לסדר-היום ודי-שכחתי מהם, עד שלפתע-פתאום, בשעת ערב מוקדמת, פתאום מתקשרים אליי, לא פחות ולא יותר, מן המשטרה, בגין "תלונה על הטרדות טלפוניות", שמארגנות תנועה זו, הגישו נגדי!
הא?!?
אמרתי לשוטר, שאין לי מושג מה פתאום הגישו – הייתי מעוניין לפעול עמן, לא הסתדר, נגמר, ניתקתי כבר כל קשר עמן. מה פתאום ללכת ולהגיש תלונה הזויה כל-כך, על משהו שלא רק, שלא היה בגדר "הטרדה" בשום שלב, אלא גם הסתיים וכבר ניתקתי כל קשר עמן?
השוטר, כדרך עמיתיו למקצוע, לא ממש התעניין בעובדות, אלא העדיף (שוב, כדרכם), לנבוח איומים, על מה שיקרה לי, אם אעז "להוסיף ולהטרידן"; לא עניין אותו כלל, כאמור, שבין כה וכה, לא היתה לי שום כוונה, להוסיף ולהתקשר אליהן והן גם ידעו זאת. ובכן, בשלב מסויים, פשוט אמרתי לו משהו בסגנון "אוקיי, אתה צודק, מאה אחוז" ובכך הסתיים העניין, מבחינתי.
זמן לא רב לאחר-מכן, שמעתי על כנס-הפתיחה, שארגנו שתי הפסיכיות דנן, במרכז-הקונגרסים החיפאי – ומאז, כלום. מן-הסתם, הצליחו להבריח גם את כל שאר המתעניינים בזה – או שאולי, פשוט, אשפזו אותן במקום, בו ינסו, לפחות, להבין אותן.
דברים הזויים שכאלה, אינם נפוצים אמנם, אך קורים, פה ושם, כי – מה אפשר לעשות? לא כל יוזמי-הפעילויות, הם – בהכרח – אנשים מאוזנים-כיאות ובריאים בנפשם.
לבד מכך, היתה תקופה זו בחיי ריקה ושוממה.
במארס 2005, התעורר שוב נושא מאבק-הסטודנטים, עקב הקיצוצים הנמשכים, באקדמיה בכלל ובמדעי-הרוח בפרט. היו מספר זעיר-הפגנות אך הגדולה שבהן, היתה – ב-25 באותו חדש, כמדומני... – באוניברסיטת חיפה וכמובן, שנכחתי בה.
אם-כן, ההפגנונת איימה להתמצות במספר נאומים, מאת פרופסורים סופר-מושחתים (יוסי בן-ארצי כמשל) ופוליטיקאים, מושחתים כמעט בה-במידה (דוגמת השר, המושחת, הקפיטליסט והאולטרא-גזען וילנאי, ממפלגת ה"אבודה") ובהופעת-זמר של מוקי, כפי שקרה, למעשה, בשתי קודמותיה; אלא שכעת, נשבר לכולנו, רצנו וניסינו, לחסום את הכביש הראשי הסמוך.
כעת, הגסטאפו ("משטרה"), כמובן, מנע זאת מאיתנו – אין, בהזדמנויות שכאלה אתה יכול לראות, עד כמה האמירה, ש"למשטרה אין כח-אדם", היא דמגוגית ושקרית: כי על כל מפגין, היו מינימום שני שוטרים ובשמיים מעל, שני הליקופטרים ריחפו...
אין, כח-אדם אינו חסר; הגינות חסרה. הבנת-תפקידם חסרה. הבנת עצם המושג "דמוקרטיה" חסרה. אבל, שוטרונים פשיסטיים, קטנטנים ומושתנים, יש להם (כמו?) זבל... חד-משמעית!!
זו היתה ההפגנה הרצינית היחידה, למעשה, באותו מאבק – מפלגת הבורגנות "שינוי" איימה במשבר, 700 מיליון שקלים, עשו מייד את דרכם, לתקציב-האוניברסיטאות – ובכך הסתיים העניין....אפילו פיצות, לא צריך היה.
אז מה, אם רק בעיית אותה שנה ספציפית ~נפתרה~... העיקר לקפל כבר, הדגלים כולם!!
פעילים, עאלק.
לבסוף, במרוצת-האביב, הגעתי סופית למסקנה, שמחיפה – שום דבר טוב, לעולם, לא יוכל לצאת. עיר מתה, שכל-כולה בית-אבות, של כמה ישישים יקיים סוציופאטיים: סיוט. לעומת-זאת, האוניברסיטה העברית בירושלים = קמפוס הר-הצופים, החלה להצטייר, יותר ויותר, כאופציה רצינית יותר. למדתי בה מעט סנסקריט, בסתיו 2001, כשומע חופשי וכעת, בחרתי לעשות שם, תואר שלם ומלא.
ועם פסיכומטרי גבוה כשלי (672, אם תהיתם), בעיה גדולה – זאת לא היתה: נרשמתי והתקבלתי.
בתחילת יולי, מצאתי גם דירה בירושלים (או, ליתר-דיוק: כוך מרתפי, שאינו ראוי כלל, למגורי-אדם) במושבה הגרמנית (להלן: המובלעת האמריקאית באיירץ-הקויידש) ומיהרתי לעבור לשם ולהיות לשכנם, של "מרכז שלם"...
ומייד עם מעברי לירושלים, אור ליום ב' ה-25 ביולי 2005, מיהרתי – עוד באותו יום – לשים סוף לשממון, אשר כה אפיין את חיי בעיר-הכרמל ולהשתלב בשתי פעילויות מרכזיות: האחת, ב"בנק הזמן" הירושלמי, היתה, למרבה-הצער, קצרת-מועד; השנייה, ב"בית הפתוח", האריכה ימים יותר.
"בנק הזמן" הירושלמי, על-פניו רעיון מעולה, היה, למעשה, בגדר לא יותר מפיקציה ריקה: אנשים, פשוט, היו רשומים על הנייר בלבד, אך בפועל, לא היו מעוניינים לקחת שום חלק בדבר. או שרצו רק לקבל, אך לא לתת. או שבאו פעם אחת – ונעלמו להם עד-מהרה...
תוך חדש וחצי~חדשיים, במרוצת חדש ספטמבר, הגעתי, אם-כן, למסקנה, שאין בכך דבר, שמתי סוף לפארסה ופרשתי מהם. מאוחר יותר, ב-2007 – כאשר התגוררתי, כבר, בגבעה הצרפתית (ועל כך להלן) – היתה איזו יזמה, לנסות ולהריץ את "בנק הזמן" גם שם, אולם – שוב – לא יצא מכך דבר.
ב"בית הפתוח", לעומת-זאת, היו הדברים רציניים יותר. (תקופת פעילותי ב"בית הפתוח": 25.7.2005-22.1.2007) כבר באותו יום, כאמור, באתי לשם וכפי שקרו הדברים, בדיוק באותו ערב, התקיימה שם פגישה, של קבוצת הבי, אליה מיהרתי להצטרף ופעלתי בה, בהפסקות, במשך שנה וחצי. בקבוצה זו עצמה, בהחלט היו אנשים נפלאים וגם כמה אחלה פעולות (כמו-גם כמה פעילויות, ש – לא נורא, לפחות ניסינו; ועל-כל-פנים, כולםן היו חברותיים והיה על-הכיפאק וסבבה, שזה העיקר) – אולם, "הבית הפתוח" עצמו...
אין, ארגון זה, הוא אחד המושחתים והרקובים ביותר, בהם יצא לי לפעול מימיי. חד-משמעית! הנה, למשל, המקרה הבא – אשר בדיעבד, הוא שהביא לפרישתי הסופית משם, בינואר 2007:
בדצמבר 2005, התקיימו בחירות לוועד. היו שני מקומות פנויים, התמודדו שלושה – אני ועוד שניים. שני האחרים נבחרו, אני לא – אוקיי, הייתי די-קול עם זה, אחרי-הכל, המדובר היה, בשני אנשים ותיקים ממני – אין בעיה, גם אם הפריע לי, שלא נאמר בדיוק, כמה קולות קיבל כל אחד – כי לדעתי, היה בכך טעם לפגם.
כעת, בינואר 2007, התקיימו, פעם נוספת, בחירות לוועד – והפעם, היו ששה מקומות. התמודדו שבעה, כולל אותי.
כעת, כך פתאום, במהלך ישיבה זו, מספרת אחת מחברות-הוועד אנקדוטה משעשעת, על איך, בספטמבר 2006, התפנה אחד המקומות בוועד – ונעה סתת, מזכ"ל "הבית הפתוח", הזמינה אותה, להצטרף אליו!!
סליחה?!?
רגע, מה זאת אומרת, בדיוק, "הזמינה"? מה, מתפנה כך מקום, בוועד הארגון – ובלא להודיע לאף-אחד, מתקשרת המזכ"ל לחברתה הטובה ומציעה לה את המקום, משל רכושה הפרטי היה??
הבה נדמה לעצמנו, את המקרה הבא: אחד מחברי-הכנסת מתפטר, מסיבה כלשהי – ובמקום להכניס במקומו, את הבא אחריו ברשימה, לפי תוצאות הבחירות האחרונות (במקרה זה: אני) – או, לחילופין, לערוך בחירות מיוחדות, למקום זה – מרים יו"ר-הכנסת טלפון, לאחד מחבריו הטובים – אשר לא התמודד כלל – ואומר לו, "היי, מר לוי, מה דעתך, בא לך להיות חבר, בכנסת ישראל?"
מה זה???
אז – כן, כך מנוהל "הבית הפתוח"... עם חונטה, המנהלתו כאחוזתה הפרטית!
געל-נפש, חד-משמעית!!
פרשתי ממנו, בבחילה עזה.
עד כאן בנגע ל"בית הפתוח" ולרקבונו העז.
עם שהגעתי ללימודיי בהר הצופים נחשפתי, כמובן, גם לפעילות הסטודנטיאלית, המתקיימת בו. כעת, בהיות האוניברסיטה העברית רייך פשיסטי, נתונה פעילות הסטודנטים לדיכוי, יותר מאשר בתל-אביב, למשל – אם-כי, היא בהחלט יותר חפשית מבחיפה, שלא לדבר, כבר, על באר-שבע (בררררררר). בהגיעי לשם, תאי-הסטודנטים הדומיננטיים היו:
תא "רוח חדשה" = חבורת סטודנטים "בלתי-מפלגתיים" (בפועל: הרוב תומכי "ליכוד" ובעלי גוון דוסי בלתי-מבוטל), אז בראשות יקיר שגב וסגניתו, אלישבע מזי"א, אשר שלטו באגודה, שלטון-שחיתות ללא-מצרים. עם יקיר שגב, מייד ראיתי, עם מי יש לי עסק = נוכל שקרן ורמאי, המושחת עד העצם – ואולם, על אלישבע סמכתי, במידה מסויימת, לפרק-זמן מוגבל, עד שנוכחתי לדעת, לבסוף, שגם עמה, זהו אותו הסיפור בדיוק. המוסקיטר השלישי בכנופיה, עידן, היה בחור חביב אמנם, אך רכיכה גמורה – מעין דניאל בן-סימון מוקטן, אם אתם מבינים את כוונתי (למעשה, נסיונות כאלה ואחרים, להידבר עם החבורה ההיא, נמשכו, מבחינתי, עד למאבק הגדול, אז נשרפו סופית – וראו להלן).
תא "אופק חדש" = חבורת סטודנטים, אשר רובם גם פעילי "עבודה", אך אינם חשים קושי מיוחד, לשתף-פעולה גם עם כהניסטים מוצהרים, אם יעלה מלפניהם הצורך בדבר... אידיאולוגיה מרכזית: לא ל"רוח חדשה"!! (נקודה בה התחברתי אליהם מצויין, כמובן) נשמות טובות אמנם, אולם, באשכרה ארגון-פעילות, לא היתה להם, למרבה-הצער, הבנה רבה ביותר... או בכלל... דמויות דומיננטיות: יונתן ושירה.
תא "מגמה ירוקה" = חבורת ילדות חמודות וחביבות, אך אהבלות; לנסות לארגן איתן משהו רציני, מאורגן, שיטתי, או לכל-הפחות: מתפקד, היה סיוט לעצבים.
תא מר"צ – אז בהנהגת בלונדה אחת, מאיה, בעלת פני-תינוק ומנטאליות תואמת.
תאי-ימין שונים (כגון תומכי-ליברמן מ"אם תרצו" – וואללה, ומה אם לא? – "תא כתום" וכיו"ב – כולם, כמובן, בחזקת טרפות).
תאי חד"ש, בל"ד והתנועה האיסלאמית.
בנוסף לכך, היו גם תאים ל"עלה ירוק" (אחלה חבר'ה שבעולם!!!! וראה להלן – שעל כן הושר: "יש לנו גם שאיפות אחרו – עלה ירוק! יש לנו גם שאיפות אחרו – עלה ירוק! יש לנו גם שאיפות אחרות – עלה ירוק! עלה ירוק! אה"...) ול"עשירון האחר" (להט"ב), כמו גם תאים קטנים יותר.
אם-כן, לאחר שבדקתי תאים שונים, ניסיתי, כאמור, לפעול קמעה עם "אופק חדש", בדקתי אפילו את מר"צ, אולם אז, בפרוס בחירות 2006 ולאחר, שקיבלתי (שוב) בחילה מחד"ש (כרגיל, כרגיל... חבל, דווקא הייתי שמח לקחת חלק, בבחירתו לראשונה של ח"כ דב חנין = האדם ההגון האחד והיחיד, שכנסת ישראל ראתה מעודה; ואולם, עם היחס – הגועלי – אליי, כפעיל... לא לעניין, פשוט לא) והתאכזבתי מח"כ רומן ברונפמן, מ"הבחירה הדמוקרטית" (הבנאדם אשכרה, ניסה לכרות ברית, עם אברהם פורז!! עם פורז, אתן קולטות?!? ואפילו לא הצליח להבין, מה לא בסדר בזה!! בררררר) חברתי, בדרך-הטבע, למפלגה האחת והיחידה, שיכלה, בכלל, לייצגני באמת: "עלה ירוק".
ואכן, אז היתה "עלה" שלנו האהובה במיטבה. המצע – המצויין עוד מאז ראשית 2001, כאמור לעיל – שופר עוד ושוכלל, כך שניצב כמה וכמה עשרות שנות-אור באיכותו, לפני כל המצעים האחרים, של מפלגות מעפנות, דוגמת חד"ש ומר"צ. נושא השאיפות האחרות, גם הוא, שם אותנו בחזית כל נושא ונושא והיה ברור, שעל כל אדם הגון ואינטליגנטי, לתמוך בנו ואין לי אלא להתחרט על כך, שהשחתתי מספר שבועות לריק, בבדיקת האופציות העלובות דלעיל, תחת לחבור ל"עלה" מוקדם הרבה, הרבה יותר.
וגם התשדירים שלנו, שעלו ימים בודדים אחר-כך, היו אחלה בסבבה.
מיהרתי, אם כן, להיכנס לפעילות "עלה ירוק", בקמפוס ומחוצה לו, יחד עם חנוכה, לולה, משה ששון, משה מחנות הספרים ועוד חבר'ה נהדרים וטובים. אולם בגן-העדן, האוהד, לרגליהם זחל.
במשך כשלושה שבועות (6-28.3.2006), נתתי את הלב ואת הנשמה. כל דבר אחר נדחק הצידה. במשך שלושת שבועות מערכת-הבחירות, חייתי למען הצלחת "עלה ירוק" – ולא רק אני; כולנו, כל המעטים והטובים, עשינו כך בירושלים, ממש כהגר צימרמן וכדורית מנטל זצ"ל בחיפה, כאלה בבאר-שבע וכחבר'ה בתל-אביב – ובכל שאר כנפות-הארץ.
אבל אז suddenly, out of nowhere, הגיח מאחורינו, בסיבוב האחרון ממש, בית-אבות שלם וחטף, מכיסנו, כמעט את כל הקולות כולם - - -
ומשה שרוני נכנס לכנסת, במקום שלומי סנדק. LLLL
ומה שאירע לאחר האסון הזה, היה גרוע בדיוק בה-במידה, אם לא יותר: עקב קוצר-ראות וחוסר-הבנה, בחרו בועז ושלומי לפרוש ולהפקיד – או, ליתר-דיוק: להפקיר – את המפלגה, בידי ה"חבר" אוהד שם-טוב.
אוהד שם רע!!!
כי אכן, מועמד יותר גרוע – פשוט, לא יכול היה להיות.
ובתוך חדשים מעטים, כל החבר'ה הרציניים – כולל אותי – נאלצו, בכאב-לב מחריד ונורא, לנטוש את המפלגה. לא היתה לנו ברירה: אוהד הרס הכל, ממש במו-ידיו.
היה עוד איזה נסיון, של החבר'ה מחיפה, להתחיל איזושהי תנועה חדשה, "הפנתרות הירוקות" שמה. זה היה נסיון אומלל, שכשל לחלוטין ואני מעדיף שלא להתעכב על כך יותר מדי – ולו רק מתוך כבוד, לזכרה של החברה דורית זצ"ל = מן הפעילות הדגולות ביותר, שהכרתי מעולם.
וכך, למעשה, הלכה "עלה ירוק" לעולמה. הנסיון שנעשה, בסוף 2008 ותחילת 2009, להשיבה לחיים ולהצילה, היה מאוחר מדי, קצר-מועד והבחירה השגויה שנעשתה, להתמודד בבחירות אלה הנוראות, מייד לאחר המלחמה, כאשר למעשה לא היה שום סיכוי שהוא, לנושא כלשהו, מלבד המדיני, סתם עליה את הגולל. יהא זכרה ברוך.
באותה תקופה ארורה = מאי 2006 – הושבעה, כזכור, ממשלת-אולמרט האיומה, ממשלת אולמרט-פרץ-ישי אם נדייק – ומה היה, המעשה הראשון שעשתה?
העלאת מחירי-הלחם!!
וזאת דווקא בתקופה, בה העוני האמיר. וכמובן, מובילת-ההחלטה: """טריבונית-העניים""" (עאלק), הלא-היא מפלגת ההומופובים ש"ס.
אישית, לא יכולתי לסבול זאת. מייד מיהרתי להשיג שלושה בריסטולים לבנים, מספר לורדים ובשם חבריי, מארגון "הפנתרות הירוקות" קצר-הימים (שנוסד ימים מעטים לפני-כן), קראתי, בהודעות לכל אמצעי-התקשורת כולם, להפגנה עוד באותו יום, בגבעת גן ורדי-ההפגנות, אשר מול הכנסת.
ישנם אי-אלו יתרונות, למגורים בעיר הדוסית האיומה ההיא...
ובכן, כל הארגונים הרלוונטיים, אמצעי-התקשורת ומפלגות-גושנו, קיבלו ממני הודעה דחופה, בדבר ההפגנה ונחיצותה ודחיפותה, מיהרתי למקום עם השלטים - - -
ומלבדי, איש לא הגיע.
אף לא אדם אחד.
מכל אותם ארגונונים ארורים, המרבים לברבר ולהתברבר ולקשקש ולהתקרקש, מכל אותם אנשי-ציבור – עיתונאים, פוליטיקאים וכו' וכו' וכו' – מכל אלה, היודעים לעשות בתקשורת הצגה שלמה, של "לצד העניים" ו"טריבוני-העם", יענו, לא הגיע אף לא אדם אחד. הייתי שם רק אני, דניאל-עודד קדם, המוכר גם כדניאל קלטי – וכך, לחלוטין לבדי, התמודדתי עם קהל עויין ונבזי, שקטל(!!) את שלטיי וקרא ססמאות תמיכה, בהעלאת-המחירים...
אז אחר-כך, זעקו כל אותם "עניים אומללים" מקצועיים, זעקות-שבר, יענו, על "אוי!! הגדולים ה-א-לה!! מעלים המחירים, לנו הקטנים!!!" (שתמכו בהם, הצביעו להם וישובו ויעשו כך שוב, לעולמי-עד, כי מה – היטלר – סליחה: כהנא – צדק, מוות לשמאלנים... ולדניאל במיוחד...)
מבחינתי, אירוע מסויים זה, סתם את הגולל על פעילותי, במרבית הנושאים החברתיים, למשך חדשים רבים – עד למאבק (וחבל, שלא לנצח ובכלל).
אז – ל"חברה" איילה סבאג-מרציאנו ולכל שאר ה"גרוייסע-חברתיים" למיניהם, בירושלים ובכלל: cut your bullshit. אתם סתם כנופיית-מתבכיינים, שבפועל מעולם לא עשו ולעולם גם לא יעשו דבר וחצי דבר, מלבד לברבר ולקשקש בקומקום.
עד כאן לחלק זה – ובחלק הבא: כיצד, לתקופת-מה, קצתי בשמאל הרדיקאלי, כיצד שבתי אליו, בתקופת המאבק הגדול, פרטי המאבק הגדול ותוצאותיו – וכיצד נואשתי, סופית, מן התקווה, להציל את האקדמיה הישראלית בכלל – ואת מדעי-הרוח, בפרט.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
