אתמול, חלפתי על פני אבני הבזלת השחורות, המוארות באור צהבהב מלמטה, כאילו לרמז כי מעבר לכל השחור הזה של המציאות שלנו, יש עוד מקור אור והוא אפילו מבצבץ מדי פעם, למרות שבכל יום שחולף צריך להתאמץ עוד קצת כדי להבחין בו.
אולם בעת הזאת, ראיתי את האוטובוס שלי מסמן את כניסתו לתחנה, כך לא היה לי את שבריר השנייה לפרוצדורה שתיארתי למעלה. חלפתי בצעדים מהירים על פני האנדרטה, ועליתי על האוטובוס בליווי קריאות עידוד של נהגו האינטליגנטי, משו בסגנון של "יאללה, יאללה, אתה עדיין לא למעלה?".
ואז, בעוברו מול האנדרטה, נאלץ הנהג לעצור כדי להשתלב בתנועת כלי הרכב. הוא ואני, (טרם השלמתי את הפרוצדורה של החלפת הכסף בכרטיס הנסיעה), הבחנו בקבוצה של כמה עשרות איש, עומדים סביב האנדרטה.
"מה כבר קרה הפעם", הפטיר בטון חסר סבלנות של ישראלי בוגר הרבה סמסטרים באנטליה, "מה כבר יש לעשות על יד האנדרטה?".
הבטתי לאחור, וראיתי כמה עשרות חובשי כיפות שהתקבצו סביבה.
"הכל בסדר", אמרתי, רק כמה מתנחלים באו לעשות "נוסטלגיה".
האיש, בוגר "האקדמיה לחוכמת הרחוב ומגרשי הכדורגל" בדרום תורכיה, הרגיש בנימה האירונית בקולי, (מפתיע מאוד לבוגרי המוסדות באזור הזה של העולם. הוכחה שאני לא צודק לגמרי), והעיר לי בקול סמכותי, "אתם", (מעניין איך בעיני האנשים המיוחדים האלה, אני הופך לרבים ברגע שאני פותח את הפה, כאילו מן האקסמפלר הזה, שהוא המכלול האישי שלי, לא די באחד וזהו), לא יודעים להעריך את האנשים היקרים האלה, (כוונה למתנחלים), בזכותם אנחנו פה, הם מגנים עלינו ובלעדיהם הערבים היו מוחקים אותנו, הם קדושים, שיבורכו, (ואני סיננתי טפו טפו), ואמרתי לו גם משו בסגנון שמשתמע ממנו כי בינתיים זה אנחנו, (כלומר בני האידיוט לדוגמא, שמגרד את ה- 40, ועדיין הולך למילואים, כדי לשמור עליהם), תושבי ישראל השפויה, שמגנים עליהם, כלומר בדיוק הפוך ממה שאמרו לו באקדמיה אי שם באנטליה.
הנהג קצת התאדם, אבל כיאה לאיש ציבור, (בעיני עצמו, במציאות משרת את הציבור, אולם גם בקונספט הזה, מטעים אותם באקדמיה), הרגיע את עצמו בשנייה, ואמר בצורה נחרצת כי כל אחד ודעותיו, ואל לי לנסות לשכנעו שזה לא כך.
אני, כדי לרצות את האיש היקר הזה, וגם כדי להגיע ללא לינץ' ליעדי, (עדיין הפרידו שתי תחנות ביני לבין חוף המבטחים, וכן לשמע קולות רחש עלומים מירכתי האוטובוס, וגם בהבזק פתאומי של הכרה ב"דע את מקומך ראבאק", אחרי שנזכרתי כי אני בעצם נוסע באוטובוס שתחנתו הסופית אי שם בבת ים), אמרתי בכל חנוק מפחד, "לא היה עולה בדעתי", כלומר, אפילו לא ייחלתי לשנות את דעתו ואו חלילה להטיל מום בשלמות הזאת של העולם הפנימי שלו, שכבר עכשיו עסוק בהכנות מנטאליות של יום המנגל הגדול על אי תנועה עלום, בכל מקום רק לא בעירו שלו, כי איי התנועה של בת ים, משמשים את תושבי אשדוד, כפי שאלה של אשדוד, את תושביה של שדרות ונתיבות, ללמדנו, שהכלל הזה "של משנה מקום, משנה מזל ", הוא לקח חשוב באקדמיה שהזכרתי למעלה.
ואחרי שירדתי באזור הניאוטראלי מול לונדון מיניסטור, לקחתי נשימה של אויר נקי משרידי אנטליה, וחשבתי כמה חסר תכלית וחסר תקווה החלום שלי שאי פעם, במקום הזה, יבינו מספיק אנשים, שהשמש אפילו בעזרת השם לא תזרח בלילה.
כותב, מבקר ומייחל.
