בשביל סיכוי לקשר אמיתי צריך להתלכלך 

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי עוסק לא מעט בשאלת גבולות הקירבה בתוך קשר. במפגש עם רווקים ורווקות, שמחפשים זוגיות, בגילאי 30-40, אני נתקל לא מעט במנגנון של איפוק, סגירות ושמירה על מרחק. מעין מנגנון הגנה שמטרתו לשמור  שלא להיפגע אם תתאפשר קרבה רבה מידי והקשר לא יצלח.

בכל פעם שעולה נושא החשש מ"לגעת", אני נזכר בחופשת הקיץ שלי בכיתה ו'. עבדתי אצל הדוד שלי שהיה לו איטליז, וביום הראשון הוא ציוות אותי יחד עם אחד הפועלים שלו לפרוק משאית של בשר ולסדר את הבשר בתצוגה. זיאד, הפועל שאיתו עבדתי, אמר לי לקחת את גרונות ההודו מ"הפיילה" ולשים אותם בתצוגה. כשהוא ראה את המבט הנגעל שלי הוא התקרב ואמר לי " אתה לא תתבייש לגעת במה ששם אוכל על השולחן של המשפחה שלי!". אני מניח שמתוך הפחד וחוסר הנעימות דחפתי את היד לתוך קדירת הגרונות...

הריקוד בתוך גבולות הקרבה, המותר והאסור, הנכון והמקרב לעומת המאופק או המרחיק משקפים הן את המקום שכל אחד מבני הזוג מאפשר לעצמו בתוך הקשר, והן מבטאים את החששות והפחדים שלנו מהאופן שבן הזוג יראה אותנו, מה הוא יחשוב עלינו והאם יקבל אותנו. הנה לקט של דוגמאות שבבסיסן חשש ותוצאתן שמירה על מרחק:

לאחר חודשיים של קשר מספרת נורית באימון "הוא סימס לי אתמול שבסוף השבוע הוא נוסע עם חברים לשישי-שבת לרמת הגולן", עניתי לו "שיהיה בכייף", אבל בפנים הרגשתי גוש גדול שחוסם לי את היכולת לנשום". "למה לא אמרת כלום?" שאלתי, "מי רוצה מישהי שיושבת לו על הווריד ומגבילה אותו? למה להלחיץ?..".

חיים בן 35, רווק, הכיר מישהי שזו הפעם הראשונה שהוא אמר "אני מעוניין בקשר משמעותי איתך". אחרי חמש פגישות הם הגיעו למיטה, והארוע הוכתר ככישלון. שום דבר לא זרם, היה עצור וקשה. "אחרי שעה של נסיונות נשארנו יחד עוד שעה שותקים ומכונסים כל אחד בתוך עצמו. ידעתי שאם לא נדבר הקשר יגמר, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לומר מילה... ככה שתקתי עד שהלכתי". "למה לא אמרת ?" "פחדתי, חשבתי שאין טעם".

סיגל אמרה לי "אם אני אשחרר קצת אני לא אוכל להפסיק, אצלי זה או הכל או כלום, ואם אני לא אשמור על עצמי אף אחד לא ירצה להיות איתי".

ההתרגלות לחיים לבד באמצע שנות השלושים נוחה הרבה פעמים, אבל פוגעת בגמישות ובמוכנות להכניס מישהו אליהם. הפחד משיבוש ושינוי החיים, וההגנה על המתכון שמאפשר לחיות לבד, גורמים הרבה פעמים לשמירה על ריחוק וסטריליות שבסופו של דבר מונעים את היווצרות הקשר. "יותר נוח לבד" אמר רווק באחד המפגשים בקבוצה,  "אני יודעת איך זה יסתיים" אומרת אחרת, "אז למה שאתאמץ כדי לשנות את זה".

קשר טוב יכול להרקם רק אם בני הזוג מוכנים גם להכניס את היד לתוך ה"ג'יפה", לערבב את המיצים, ולהיות שם אחד בשביל השני בכל מצב. לא מדובר על קבלה ללא תנאי, אלא על מוכנות ורצון להתערבב ולהתמזג וללכת לאיבוד אחד בתוך השני, ואז, מתוך הזוגיות, למצוא ולהמציא מחדש גם את עצמך.

המוכנות "להכניס את היד לג'יפה" בשלב ההכרות החיזור והיחסים הראשונים היא הנסיון להבטיח שכך יראו היחסים בין בני הזוג גם בהמשך. ברוב המקרים, אם לא הייתה קירבה ואינטימיות נפשית קרובה בין בני הזוג בשלב הראשון סביר שהיא לא תתפתח בהמשך

היכולת להביא את עצמך לתוך הקשר, לצמצם את המרחק ולהיות מוכן להתערבב ולהתמזג היא סוג של "שריר נפשי". ככל שהשריר יעבוד יותר כך הוא יגדל וכך יהיה יותר פשוט להתקרב. ובכל זאת איך? הנה חמישה למד"ים למי שמוכן ללמוד: להבין, לאט, לתרגל, להעיז, להתאבד

להבין:  הרבה פעמים אנשים משתדלים שלא להביא את עצמם כמו שהם באמת לדייט, כדי שהצד השני שלא ייבהל. גישה זו של הימנעות, של ללכת על קצות האצבעות כדי לא להבריח את בן הזוג, גורמת לתוצאה ההפוכה. המשמעות של "לא להביא את עצמך אל הקשר" היא שבן הזוג נשאר לבד עם עצמו, ובשביל זה הוא לא צריך זוגיות, ולכן הוא ילך הלאה. כן. כולנו מחפשים להיות עם אדם אמיתי שיש לו צרכים, רצונות, שמחות מכאובים. החוכמה היא להיות  "אני עצמי" בקשר - להבין שהאותנטיות משחררת ומאפשרת לדייט להפוך למערכת יחסים.

לאט: לסמן יעד קטן בכל פעם, ולהגיע אליו. כל פעם להחליט משהו כמו "את זה אני אומר היום", "את הסוד הזה אני מגלה עכשיו", או, "היום אשאל אותה למה היא התגרשה?" או, "היום אני אשאל אותו  סופסוף האם הוא רוצה ילדים?". הנושאים הכי משמעותיים נמצאים כל הזמן בשיחה, גם אם לא שמים אותם על השולחן. לכן, צריך להקשיב  ולהחליט שמדברים על הדברים. לאט לאט...

לתרגל: באנגלית אומרים "fake it till you make it" – מומלץ ללמוד בעל פה טקסט, שאתם חושבים שחשוב להגיד,  ואז להגיד אותו. מותר לתכנן מראש מה רצוי להגיד וללכת על זה. להתחייב לעצמך לבצע כי כך נכון, ולשנן עד שזה הופך לאוטומטי. לאחר זמן מאוד קצר של תרגול מלאכותי- הכל יהפוך טבעי ואמיתי. מלאכותי אינו בהכרח רע או לא טוב, מלאכותי יכול להיות בהרבה מקרים מה שהשקענו בו מלאכה ועבדנו למענו ועבורו.

להעיז : כולנו מכירים את התחושה של להיות בדייט, לדבר, לשתות, לצחוק, אבל בפועל מה שעובר לנו בראש אלו "כתוביות" שונות לחלוטין. יש כאלה שמדמיינים איך יראו ההורים של בן הזוג, איזה הורה הוא יהיה ויש מצבים שבהם הצד השני עושה או אומר משהו שמעלה זכרונות או שאלות, מעצבן ומכעיס, משמח או מרגש – ולא אומרים על זה כלום. הנטייה, בעיקר בדייטים ראשונים, היא לשמור את הסאב טקסט הזה לעצמינו. למרות החשש, או אולי הבושה, שיתוף של הצד השני במחשבות הללו, אולי לא בכולן אבל בחלקן, יביא לפתיחות גם של הצד השני, ישפר את האינטימיות ויגדיל את הסיכוי להיווצרות קשר.

להתאבד: אם תבחרו להתחיל להתנהג בדרך חדשה בדייטים הקרובים שלכם - מה הכי גרוע שיכול לקרות, ה"וורסט קייס סנאריו"? שלא יהיה דייט נוסף? שהצד השני יעלב ויחליט שהספיק לו והוא הולך? שהוא לא יתקשר למחרת? זהו! אלה התוצאות הכי "נוראיות" שיהיו כתוצאה מהעובדה שהעזתם, שהייתם אתם עצמכם, אותנטיים, ישירים ואמיתיים, וניסיתם לעשות דייט שונה מראיון עבודה. הניסיון מראה שכשמעיזים, "מתאבדים" על הפגישה ומתנהגים אחרת מכרגיל - אלו הפעמים שבהם מצליחים. כשמעיזים אנחנו יוצאים מעצמינו, שוברים את הבנאליות, מוכנים קצת לסכן, מוכנים להיפתח ולקבל.

גבולות הקרבה נקבעים פעמים רבות על פי המוכנות והיכולת  של כל אחד להתקרב אל הגבולות שלו ובכל פעם להרחיב אותם. ההסתכנות בלפתוח את הגבול ולאפשר למישהו להיכנס למקומות  שלי, האומץ והסקרנות שמאפשרים לצאת מהגבולות ולהיכנס למרחב של בן הזוג, הם אלא שהופכים קשר של דייטים לקשר של יחסים.