התמודדות עם מחלה על פי שיטת הסמיואנאליזה 

בשנים האחרונות רבות נכתב על הצדדים הפילוסופיים או הרוחניים הקשורים למחלה

ולעובדה שריפוי או הקלה נובעים גם ממקומות שאינם בהכרח גלויים למדע.

לפי גישתנו ההתמודדות עם המחלה מתחברת לסמליות שבה ולפענוחה.

על פי הסמיואנליזה, התמודדות עם מחלה קשורה בגישה הייחודית

שאינה מחייבת להיאבק או להילחם במחלה, ומשנה את מושג הריפוי הקונבנציונאלי.

ההתמודדות עם מחלה משלימה את התפיסה הרפואית

ולמעשה תורמת נדבך נחוץ לשיפור איכות החיים של החולה הסובל ממחלה קשה או כרונית.

מרפאים את המחלה או את החולה?

בתפיסה המערבית, מחלות קשות וכרוניות נחשבות לרע המכרסם בגוף.

לא פלא שהחולה והרופא מנסים לסלק את המחלה הנחשבת למפלצת.

מאז המאה ה-18, הרופא פועל על פי פרדיגמות הגיוניות ותבחינים מדעיים בלבד, ורואה במחלה תופעה מכניסטית. הוא מסתיר את דימויו של "מדיסין-מן" במסווה של "מוסכניק" המטפל במנוע שהוא החולה, רק שהחולה הוא לא מכונה ולא רכב.

בימינו מרפאים את המחלה ולא את החולה.

באינטראקציה זאת אין כמעט שום תקשורת בין הרופא לחולה הנשאר בבדידותו.

הסמכות הרפואית משפיעה על החולה וקובעת את גורלו.

הכרתי אדם שהלך לבדיקה שגרתית והתגלה אצלו סרטן הלבלב.

האיש הזה שעד גילוי זה לא הרגיש את מחלתו, הפך ביום אחד לחולה והתנהג בהתאם,

נכנס לדיכאון, התייאש ומת זמן קצר לאחר שקיבל את ההודעה.

תפיסה זו של המחלה מהווה פספוס גדול ורופאים רבים היום, החלו לערר עליה.

הם רואים במציאות ובאדם בפרט מערכת כוללת: מכלול המחבר בין החולה, המחלה, הרופא, המשפחה והסביבה.

החולה אינו אובייקט, אלא למרות ובזכות מחלתו משתייך לקהילת האדם החי והוא שווה לכולם.

המחלה כמסר

בתרבות המזרח המחלה מקושרת להתפתחות טבעית כחלק מהתמורות שהאדם עובר.

המחלה היא ציון ייחודי בכברת חיינו, תופעה החודרת לחיי האדם כדי ללמדו על עצמו.

על פי הסמיואנליזה המחלה מהווה מסר שעל החולה לפענח, כלי לניהול דו-שיח בין החולה

לעצמו באמצעות ההפרעה או הסבל הנגרמים על ידי המחלה.

היא אות אזהרה המדרבנת את החולה להבין שמשהו השתנה בחייו.

הסמיואנליסט מדבר על התמודדות עם המחלה ולא על ריפוי.

התמודדות עם המחלה תלויה בתהליך המחייב מספר פעולות ושינויים מחשבתיים אצל החולה.

התמודדות זאת תגרום לשינוי ולשיפור חייו. החולה אינו אובייקט ועליו לקחת

חלק פעיל בהתמודדות עם מחלתו.

תפיסת מרחק

התמודדות עם המחלה מתחילה במהלך רצוני של החולה להתרחק ממנה.

מתוך סבלו, עליו למדוד אותה ולתפוס מהם הממדים שלה.

התרחקות זאת מתקיימת כשהוא שואל את עצמו מה המחלה תורמת לו.

בזה הוא נכנס לתהליך של התבוננות בה.

באופן פרדוקסאלי נדרש מהחולה מאמץ נפשי ופיזי ולא להיכנע לחוויה הקשה.

תפיסת המרחק מאפשרת לו לקחת חלק אקטיבי בהתמודדות.

תהליך של קבלה

ההתמודדות דורשת בשלב ראשון לקבל את המחלה ולהפסיק את המאבק בה.

קבלה אינה פסיביות אלא להיפך. זהו שינוי תפיסה מהותי, תפנית מנטאלית.

מושגים כמו "להיאבק במחלה" מרמזים על קרב ועל מות האויב – המחלה או החולה.

רק כאשר המחלה אינה האויב, היא הומרה למסר.

הקבלה מחזירה את החולה לתהליך של התבוננות,

שמאפשר למחלה לזרום במחשבה ובגוף שלו ללא בהלה כדי שיוכל לבחון,

לזהות ולפענח את המסר החשוב שנמסר לו על ידה.

תהליך ההסמלה

הסמיואנליזה רואה במחלה סמל או רצף של סמלים שעל החולה לזהות ולפענח

כדי להפיק את המיטב ממנה ולהתקדם בדרך חייו.

הסמיואנליזה מעודדת טיפול רפואי, אבל טיפול זה צריך להיות משולב עם

תהליך ההסמלה כדי לא לפספס את החוויה האישית שנוצרה בזכות המחלה.

מה תרומתה של ההסמלה בסיוע לחולה? הסמל הוא סוג של ביטוי,

דרך להגיד באופן לא מילולי כשהמילים לא עולות והנפש לא מסוגלת לנהל את הגוף.

אבל הסמל דומה לקרחון, רואים רק את החלק שמתגלה כשרוב רובו נשאר מוסתר.

באמצעות הזיהוי והפענוח של הסמל, ניתן להתקרב לחלקים הלא מודעים שלו,

לחלקים המודחקים והארכיטיפיים שבו.

הצצה זאת ברובד הלא מודע, תורמת לשיפור חייו של החולה

ועוזרת "לחיות" את מחלתו ולתקשר אתה. פענוח הסמל הוא פענוח המחלה והמסר שבה.

שלושת הפקטורים

על מנת להגיע לסמליות המחלה ולהבינה, על החולה לפרק את המחלה לשלושה פקטורים:

הגורם הראשון קשור לסימבוליקה של הגוף.

לבדוק מהו האיבר שאינו מתפקד כראוי או המערכת שנפגעה,

ולשאול את עצמו איזו משמעות הוא מעניק לאיבר או למערכת הפגועה?

בתרבויות רבות קיים קוד המחבר את האיבר לנפש.

ברפואה הסינית, לדוגמא הכבד, שבין היתר, מאזן את האמוציות,

מחובר לכעס כמו במסורת הרפואית היהודית.

אך הכבד אינו מחובר רק לכעס. למעשה, הכבד נושא מטען סמלי שהוא ייחודי לחולה.

הכבד משחק תפקיד חשוב להסתגלותו של האדם וביכולתו לרכוש את מה שנחוץ לקיומו.

הכבד מבטא את הדימוי העצמי, הוא גם ממלא תפקיד של מסנן ובורר.

הכבד הוא איבר שמסמל מה שהושלם, מה שהגיע לשלמות.

איך החולה יכול לדעת שאופציה סמלית מסוימת מתאימה לו יותר מאחרת?

מדובר בעיקר על תהליך רגשי ולא על תובנות, משהו הופך להיות ברור,

הוא מתחיל להבין ממה נובעת מחלתו. חיבור מתגבש בין הסמליות של המחלה לתחושות.

המרכיב השני הוא סוג המחלה.

אם מדובר במחלת עודף כמו סרטן או מחלת חסר כמו אוסטיאופורוזיס.

אנו יכולים לטעון שמי שסובל מחסר, מפצה את העודף הרגשי שחונק אותו.

אבל אם הוא סובל מעודף הוא מנסה לתקן את העודף החסר שמלווה אותו.

יש מחלות שנגרמות על ידי גורם זר כמו חיידק או נגיף

ליד מחלות שמתפתחות בעקבות תפקוד לקוי של איבר או של מערכת פיזיולוגית.

אין ספק שעל החולה לתת את הדעת למה שהוא חווה, לאתר אם סבל בחייו

מעודף או מחסר רגשי או אמוציונאלי.

הגורם השלישי הוא הסימפטום שעוזר לחולה לגלות את מה שמתרחש בתוכו.

המילה סימפטום, שורשה ביוונית ומשמעותה "סימן" – מסמנת ומזהירה.

הסימפטום מסמן את המצב של החולה. לרוב המחלות, סימפטומים מגוונים.

הסימפטום מהווה ביטוי ייחודי לחולה והוא סוג של קרש קפיצה המאפשר לגלות שהאדם חולה,

אות הזהרה. לשים לב לסימפטום הוא הדבר הראשון שעל החולה לעשות.

הסמליות של הדלקת, של הפריחה, של השיעול או ההקאה מכוונת אותו:

מה בוער בחייו? מה מגרד לו? מה המילים שיוצאים באמצעות השיעול?

מה הדבר שהוא לא יכול לעכל? כמובן שהצגנו רק דוגמאות

וכל אחת מהתופעות האלה יכולות להביע מסרים סמליים אחרים לגמרי, הכל אישי וייחודי.

שלושת המרכיבים ביחד מאפשרים להבין מהו המסר של המחלה ומה עלינו להבין ולשנות כדי להקל על חיינו. הסמליות הנובעת משלושת הגורמים האלה מהווה מסר שיכול לשנות את החיים של החולה אם יפענח אותם.

זיהוי סמלי המחלה – תיאור מקרה העין של פאני

פאני (שם בדוי) סובלת, מזה שנה, משעורה חוזרת בעפעף של עינה הימנית.

הטיפולים הרפואיים מקלים עליה, אבל השעורה חוזרת כל כמה שבועות.

העפעף העליון התנפח והעין כאבה עם רצון עז לגעת בה ולשפשפה.

לעיתים השעורה גרמה כמעט לסגירת העין.

לאחר שתיארה את התופעה, החלטתי לעזוב את השעורה ובקשתי ממנה לספר על עצמה.

פאני הייתה בת 35 נשואה באושר ובעושר, אם לשלושה ילדים, שמחה ופורחת.

החלטתי להעמיק יותר בסיפור האישי שלה ושאלתי על הוריה.

התברר שאביה נפטר לפני עשר שנים והיא מתגעגעת ואוהבת את סבתא.

היה בולט ביותר שהיא לא רוצה לדבר על אימא שלה וכמובן שאלתי עליה.

באותו רגע משהו נדלק במבט של פאני. עיניה דברו והיו התחליף לקול שלא יצאה ממנה.

עיניים מדברות בתרבויות רבות. העין מסמלת את התפיסה השכלית המתחברת לתפיסה הרגשית.

העין לא יכולה להסתיר את מה שאנו מרגישים. הראיה מאפשרת ליצור מרחק בין הרואה לנראה.

פאני לא הבינה כי אימא שלה חנקה אותה בילדותה ובתקופת נעוריה.

פאני כעסה עליה, אבל לא הייתה מסוגלת להביע את כעסה.

הכעס לא נדחק, היא הייתה מודעת מאוד לכעס שמצא את מקומו בשעורה.

השעורה נגרמת בדרך כלל על ידי בקטריה הנקראת סטפילוקוקוס.

לעיתים חיידק זה מופיע בעקבות כעסים. בקשתי מפאני לדבר על השעורה ולתאר אותה.

היא תיארה אותה כמשהו מציק, שרוצה לסלק, כואב, מטריד, כדבק המכסה את העין כדי שלא תראה.

מה פאני לא רצתה לראות? את האימא החודרת לחיים הפרטיים של הבת שלה?

אימא שאף פעם מסופקת מתשובותיה של בתה?

הכעס של פאני היה חריף ביותר ובמפגש אחד אמרה לי שהיא לא מסוגלת להמשיך לדבר

על אימא שלה כי כל התחושות והרגשות שלה מעוררות בה אשמה גדולה.

הקשר עם העין היה כאן ברור. האשמה קשורה לעין וגם הפחד לדבר עם אימא שלה כי

העין קשורה גם לסמכות ופאני לא עמדה בפני הסמכותיות של אימא.

באמצעות השעורה, פאני דברה על האשמה ועל הכעס שלה, אבל היה נדבך נוסף שגם היה ממוקד בסמליות העין: הראיה כמנגנון לתפיסה מעבר למציאות, משהו שקשור לאינטואיציה.

פאני באופן אינטואיטיבי, ידעה שעליה לפעול, אבל לא הייתה מסוגלת לקבוע את הגבולות

הנחוצים לשיפור חייה, והעין נסגרה. שמתי לב שבעין הימנית של פאני התפתחה השעורה

והעין השמאלית נשארה נקייה. בתרבויות רבות, העין הימנית מסמלת את השמש, המוחצן, הדומיננטי.

עבור פאני, הצד הדומיננטי נסגר, השמש, כלומר האנרגיה, הכוח שלה נעלם מול אימא שלה.

דרך השעורה, גילתה פאני שעליה לטפל בעצמה ולהתמודד עם מה שהדחיקה שנים רבות:

יחסיה עם אימא שלה. כשסיימנו את סדרת הפגישות שלנו,

פאני שכחה מזמן את השעורה שעזרה לה לצלול בתוך עצמה ולחפש את הדברים שבאמת הציקו לה.

הבושה, הסביבה

מעת לעת, אני נפגש עם חולה שמתבייש במחלתו. הוא חש שהוא מסתובב לבד בתוך מבוך,

בודד ללא יכולת לראות את היציאה או לשתף את האחרים.

אנשים מתרחקים כי מתקשים להכיל את המחלה. החולה מתבייש לדבר ולשתף אחרים,

מתבייש מירידה בתפקודו ובחוסר היכולת לעבוד או לסייע לבני משפחתו או לחברים.

האמפטיה של הסביבה לחולה הכרחית לשיפור בריאותו.

להיות אמפטי זה להביע נכונות לשמוע, לגלות הקשבה ובעיקר נוכחות חשובה

שמהווה סוג של הזדהות שאינה מילולית אבל טעונת רגשות וסמלים.

ההתמודדות עם המחלה כרוכה בסילוק הבושה. שיתוף החולה עם הסובבים אותו,

אינה ביטוי של רחמים עצמיים אלא חלק מהפרגון העצמי.

חשוב מאוד שהחולה יעשה דברים שמחזקים אותו, דברים שהוא אוהב,

דברים שיחזירו לו שמחת חיים כמו לצחוק , ליהנות מאוכל,

מהנוף, מאנשים – לפתוח פתח אל עולם שיש בו תקווה.

לדבר על המחלה

כשאין מילים, מתפתחים הכאבים והחולי מנצח. שורש המילה "דבור" הוא האותיות של דבר,

כשאין דבור, מגיעה המגפה. מהי הייחודיות של הדבור?

פשוט, הדבור מחבר גוף לנפש. כדי לדבר, החולה מפעיל את חלל בטנו,

את מערכת הנשימה, את מיתרי הקול, ואת חלל הפה עם הלשון ויוצא משם צליל

שהוא ביטוי אבסטרקטי, פרי של המחשבה והנפש השכלית.

הדבור עוזר להוציא מהמעגל הסגור את הרעלים שמתרכזים בתוך החולה.

צעקת הגוף שהיא תוצאה של צעקת הנפש הלא מתבטאת,

מוציאה את דרכה החוצה דרך הפה של החולה והיא כבר לא שלו.

ההתמודדות

התמודדות היא סוג של הרפתקה, צלילה בתוך האדם עצמו.

תהליך שמתחיל בנקודה מסוימת בחייו ומוליך אותו לנקודה אחרת, טובה יותר.

התמודדות מפרה את האדם, התמודדות משנה את עמדת התצפית על כל מה שקורה,

מעניקה פרופורציות ומחברת את האדם עם עצמו, הסביבה האנושית והטבע.

לפי הסמיואנליזה המוקד הוא החולה ולא המחלה. לראות את החולה כאדם, לעזור לו להתמודד,

זאת המטרה של הגישה הסמלית, כי הסמל בסופו של דבר, הוא הדבר הכי אישי של היצירה האנושית.