חלפה לה שנה ויום 

                                                 שנה ויום

לפני שנה ויום בדיוק הכרתי את  האישה ששינתה את חיי.לפני שנה ויום בדיוק נפגשתי איתה לראשונה.כמה בנאלי לכתוב שהכרתי אותה באמצעות האינטרנט.כמה בנאלי לכתוב שנפגשנו בערב קר  כשני זרים  במקום מפגש ששנינו מכירים.כמה בנאלי לכתוב ששנינו הגענו למפגש זה למודי ניסיון מר ואכזבות, כמה בנאלי לכתוב שהציפיות היו שונות.כמה בנאלי לכתוב שזו הייתה פגישה ששינתה את חיי.

 "קפה בגבעה" הוא שמו של המקום שבו ישבנו לשתות קפה  בפגישה הראשונה.מקום נעים לפגישה של זרים מקום נעים לפגישת היכרות ראשונית.בית הקפה מצוי בשולי קבוץ גבעת השלושה.רחוק מספיק מהעיר וקרוב מספיק לעורק תנועה ראשי.בית קפה הומה מאדם בשעות הערב, שולחנות עץ כבדים, חימום נעים של המקום ביום חורף קר ומלצרים אדיבים.

 למען האמת ההיסטורית איני זוכר הרבה מאותה פגישה ראשונה.זוכר את הרגע שראיתי אותה.ראיתי את סימה במרחק שלוש מאות מטר צועדת לקראתי.איני יודע מדוע,אין לי מושג מה ההסבר המדעי לכך ,אבל באותו רגע ,בהיותה במרחק כה גדול ממני התחיל לבי לפעום במהירות רבה מהרגיל.צעדנו אחד לכיוון השני.הרגשתי שאני במעין ניתוק מעצמי ניתוק מגופי ומחובר רק לתחושה מוזרה וישירה לרגש חזק בתוכי.זה מעולם לא קרה לי.עוצמה כה חזקה של רגש טהור ומזוקק.נפגשנו,הושטתי לה את ידי היא לפתה את ידי וכך צעדנו לרכבי.

 "לאן ?" שאלתי.לא הכרתי את פתח תקוה, לא חשבתי אז שזו העיר שבה אגור.האמת, לא חשבתי כלל.ראיתי אותה שוב מקרוב, סמוכה אלי ברכב,  והתרגשתי עד דמעות.איני זוכר על מה שוחחנו.איני זוכר מה היה.זוכר  שב"קפה בגבעה" התחבקנו.זוכר שלא יכולתי שלא להתבונן בה.זוכר את תווי פניה,צליל קולה, ריחה,לבושה, צבע עיניה,צחור שיניה,חיוכה.זוכר את אותם פרטים שוליים המרכיבים את המהות את אותה תחושה  חמקמקה של התאהבות בלתי נשלטת.

 אמש,יצאנו שוב  ל"מקום הפשע".טרחתי לפני כן להכין לה הפתעה נעימה במקום  הזה.חזרנו אחר שנה בדיוק. נדמה לי, שחזרנו לשם,אוהבים יותר.מתכננים את חיינו יחדיו.קובעים עתיד משותף.חיים הווה של יחדיו. נמצאים ביחד רוב  הזמן.

 כמה בנאלי וכמה נכון.

 אבי זלבה