שתי פליטות פה ואולי לא? בהפרש זמנים קצר מלמדים על מגמה, מחד - אולי באמת, חוסר שליטה עצמי, יהירות, חוסר רגישות ומאידך - תרגיל פסיכולוגי מתוחכם היורה חיצים למטרות בדוקות ונבחרות. אולמרט - חלוץ - פרץ, היו בנסיקה עם תחילת המלחמה - ובסופה "בוורטיגו" - שלא בטוח שחלוץ הטייס יוכל לצאת מכך.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
ראש הממשלה, אהוד אולמרט אינו הראשון מבין ראשי הממשלה ופוליטיקאים, שהתקשורת טענה שהיו להם פליטות פה, מביכות ומיותרות. קדמו להם, משה דיין, גולדה מאיר, שמעון פרס ואחרים - שדבריהם, כביכול הוצעו מהקשרם, או הם עצמם או יועציהם מיהרו להכחיש להסביר ולהכניס להקשר הנכון.
העמימות הישראלית בנושא הגרעין - נמשכת כבר שנים, כאשר מי שצריך לדעת ומבין - יודע שלישראל יש כוח ואמצעים גרעיניים, השמורים לעת מצוא, למקרים של סכנה קיומית וודאית.
כאשר שמעון פרס הקים את הכור הגרעיני בדימונה והכניס את ישראל לצמרת המדינות בעלות יכולת ייצור גרעיני, הדבר נעשה כדי לתת לישראל קלף מרתיע מחד ומרגיע מאידך, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.
הודעה רשמית ממסדית, בקיום או החזקת נשק גרעיני היא בעלת השלכות מעבר לביטחוניות, שכן מדובר באמנות בינלאומיות, בפיקוח בינלאומי וחתימה על הצטרפות לאמנות ומתן סיוע לפקחים ובקרים מטעם הארגונים הבינלאומיים.
העמימות ותרגילי ההסחה, איפשרו לישראל להתחמק עד עתה מביקורים ופיקוח בינלאומי ואפשרו לאיים בחרב מבלי להוציאה מנדנה. המעצמות המחזיקות בנשק גרעיני, כמו ארה"ב, רוסיה, פקיסטן, צרפת ואלה שבדרך, כמו צפון קוריאה ועכשיו גם איראן - נחשבות כמעצמות על בתחום הגרעין על כל המשתמע מכך, ובמועדון זה יש לישראל הקטנה, מקום של כבוד, זה שנים רבות, בשל הכושר הטכנולוגי הגבוה של מדעניה.
כמובן, שפוליטיקאים במיוחד מהאופוזיציה, קפצו על הגילוי, בראיון לטלוויזיה הגרמנית, כמוצאים שלל רב ערך בימים אלה של רגישות שלטונית, לאור הגילויים הלא חיוביים לאחר תוצאות מלחמת לבנון 2 על שלל תחקירה וועדותיה. גם פליטת הפה, כביכול, במפגש עם תיכוניסטים בנהריה, יתכן והיתה מכוונת, לכתובת של חזבאללה, בכל נושא התיווך והחזרת השבויים החטופים, אך ללא ספק, נעשתה בחוסר רגישות בולט למשפחות וכלפי חיילי צה"ל.
אין כל ספק, שניתן היה לומר את תוכן אותם הדברים ולהשיג אותה מטרה, בדרך של ניסוח שונה, הולם, מתחשב ורגיש.
ניתן לפרש את דבריו של אולמרט, בשני המקרים, כניסיון להדוף את הביקורות על ניהול המלחמה והממשלה, על ניסיון הישרדות פוליטית לאור המצב הקשה איליו נקלע עקב תוצאות מלחמת לבנון 2.
מחד, הצגת מטרות והצהרות גבוהות על מטרות המלחמה, יעודה ותוצאותיה, ומאידך ביצועים כושלים הן של הצבא, הן של השגת מטרות פוליטיות, כגון: אי החזרת השבויים עם חתימת הסכם הפסקת האש ופגיעת מוות או חיסול כוח החזבאללה. לכשלים האלה היו לאולמרט שותפים בכירים כמו הרמטכ"ל דן חלוץ, שר הביטחון פרץ, פיקוד צפון, סגן הרמטכ"ל, מפקד זרוע היבשה, שלושה אוגדונרים ומטכ"ל, לא יעיל לא פעיל כפי שעולה מהתחקירים והדו"חות שהולכים ומצטברים.
ולמרות כל אלה, אם הצליחו להשיג גם הישגים ממשיים בתחום הלחימה, המדיניות והמעמד הבינלאומי של ישראל, כנראה שיש גם ניסים ונפלאות.
במאמרים קודמים: "ניצחון אך לא הכרעה" - או "ניצחון או כישלון" - ו"ההפתעה הכפולה" ניתחתי את המצב שנוצר, ומתברר שלמרות הכשלים, הטעויות, הבלבול, הפקודות הסותרות, ובעיקר ניהול מערכה צבאית לא נכונה, הושגו מספר הישגים שאסור לזלזל בהם. הישגים אלה מוכיחים את עליונות צה"ל, לא רק על החזבאללה, אלא גם הנציגים האחרים באיזור, הבינו זאת, כמו סוריה ולבנון. ועכשיו כאשר נתגלו נקודות התורפה, יש לקוות לתיקונם המהיר.
כתבתי בעבר, שהמטרות שהוצגו ע"י אולמרט בתחילת המלחמה, היו גבוהות מדי ויהירות מדי, אבל רצוי בדרך כלל, להציג מטרות גדולות ורחוקות, גם אם לא משיגים אותם במלואם.
כי שאיפה למטרות צנועות, קצרות טווח והיקף, אין להן את האפקט הצבאי או הבינלאומי שנדרש ממדינה ריבונית כמו ישראל.
אסור לשכוח, מרוב ההתלהבות להדגיש רק את הצדדים השליליים שהיו גם הישגים לא מבוטלים. החזבאללה, הוכה מכה קשה בכוח אדם, בציוד ובתשתיות למרות שלא הוכרע כצפוי, וזאת בשל הסיבה הפשוטה, החזבאללה פעל, התנהג וחי ככוח גרילה, לאמור: נטוע עמוק בתוך האוכלוסיה המקומית, שהוא חלק ממנה, תוך התחפרות נוסח וייטנאם, דהיינו - תת קרקעית מאסיבית.
מוצבי החזבאללה לאורך הגבול ובכפרים השולטים על הגדר, נכבשו, הושמדו ואנשיהם נדחקו לאחור מעבר לליטני, לפחות בשלב הראשון. צבא דרום לבנון ירד דרומה וקיבל פיקוד על השטח, לאחר היעדרות של 25 שנה, בשל שלטון החזבאללה בדרום.
כוח רב לאומי גדול באישור האו"ם נמצא בשטח, למרות שאין לצפות ממנו לפעילות עניינית ומעשית רחבה, אבל עצם נוכחותו היא הצהרה של המעצמות על רצונם להיות מעורבים באזור ובתהליכים הפוליטיים.
הצהרת מועצת הביטחון 1701, למרות שלא כולם מתלהבים מהתוכן ויכולת היישום שלה, הוא מסמך דקלרטיבי בעל חשיבות בינלאומית עבור ישראל.
תקיפות חיל האוויר גרמו נזק עצום לתשתיות של לבנון, רובע "דאחייה", היהלום של החזבאללה בבירות - נהרס כליל ואסור לשכוח ולזלזל באמירות וההצהרות של נסראללה וסגנו שהיתה טעות מצידם לחטוף את החיילים, ושהם לא שיערו את עוצמת התגובה הישראלית, גם אם האמירות נאמרו לצרכי פנים, יש בהם אמת בסיסית.
כלומר: על כל הכשלים שהיו, היו גם הישגים ואסור לזלזל בהם ולשכוח אותם. אבל כלפי פנים, לגבי הציבור בישראל, אי מניעת התקפות הטילים והטיפול הלקוי בעורף גרמו ובצדק, להרגשה שאולמרט על כל צוותו, כשלו ועליהם ללכת.
דומה הדבר למטוס שהוטס ע"י דן חלוץ ואיתו אולמרט ופרץ, שנכנס ל"ורטיגו" שספק אם יצליחו להיחלץ ממנו.
על רקע זה - צריך להבין ולפרש את "פליטות הפה" של אולמרט - מעניין מה ימים יגידו
.
