בורמה אנשי לב הזהב 

אנשי לב הזהב

רוב התיירים המגיעים למיאנמר, המכונה גם "הארץ המוזהבת", על שם עשרות אלפי המקדשים המוזהבים שלה, מגיעים לביקור באתריה ההיסטוריים המרכזיים, מנזרי מנדאלי, מקדשי בגאן ואגם אינלה. הארץ המכילה בעשרות אלפי מקדשים מוזהבים. אך בשל גודלה של המדינה, רוב המבקרים בה מדלגים מאתר לאתר בטיסות פנים, וכך מפסידים את ההכרות עם העם ואורח חייו. אני בחרתי לנסוע לאורכה ולרוחבה של הארץ המוזהבת, באותם חלקים שהממשלה מרשה לראות. 

לאורך הכבישים

הנסיעה מיאנגון למנדאלי עוברת לאורך כביש אינסופי, משובש והומה כפרים. כביש זה מהווה את עורק החיים המרכזי במיאנמר. הנסיעה בכבישים מספקת מבט מקרוב על אורחות החיים במדינה, על דפוסי התנהגות וסגנונות חיים רב גוונים. התשתית מחוץ לערים הגדולות היא פרימיטיבית, ללא חשמל, מים זורמים או תשתית תקשורת, בחלקים גדולים של המדינה לא ניתן לקלוט אף שידורי רדיו.

לצידי הכביש רואים את הכפריים מתעוררים עם בוקר, עטופים בשמיכות ומתחממים לאורה הראשון של החמה, נזירים הצועדים בסך, בשולי הכביש, לאסוף מזון לסעודת הבוקר-צהריים. רואים את הפועלות השותלות את שתילי האורז בשדות המוצפים, את עגלות העץ הרתומות לשוורים, החורקות בעצלתיים, וערב רב של מכונות מתנייעות ורכבים משנות הארבעים, שרק כאן ניתן לראותם נוסעים עדיין.

לא אחת, כאשר נוסעים בדרכים הצדדיות של מיאנמר, רואים מראה סוריאליסטי בצד הדרך, של קבוצת אנשים העומדים ומקפיצים מטבעות בתוך סיר גדול, שרים ורוקדים. אלו הם מתנדבים, המתרימים את העוברים בדרך לטובת הקמת מקדש חדש, או שיפוץ המקדש הקיים. במקומות הכי נידחים, העוברים בדרך מטילים מטבע או שטר בלוי. זוהי אחת מהתופעות האנושיות המיוחדות במיאנמר: הנדיבות. אותם אנשים דלים וחסרי-כל, מסוגלים לתרום את השטר האחרון לטובת המקדש החדש.

ארץ של נזירים

בכל עיר, עיירה וכפר נבנה מנזר, שהמקומיים לוקחים על עצמם לספק את צרכי הנזירים בו: במזון, כביסה ואף ניקיון ותיקונים. הנזירים הם בדרך כלל בני המקום ומוכרים על ידי הקהילה. במדינה דתית בודהיסטית שבה השאיפה היא להגיע לנירוונה, מרגוע של הנשמה וסיום גלגול הנשמות, חיי נזירות הכוללים פרישות, התגברות על תשוקות וויתור על רכוש, הם הדרך הבטוחה להגיע לנירוונה.

הנזירים אוכלים שתי ארוחות ביום: האחת בהנץ החמה והשנייה לפני צהרי היום. לקראת השעה תשע, לאחר התפילה והלימוד, הנזירים פוסעים בטור לאסוף את תרומות המזון. הם הולכים יחפים בדרכי העפר, עם סיר שחור גדול, לאסוף את האורז והקארי (מעל מכסה הסיר יש בית קיבול ל"קארי", הרוטב לאורז). הנזיר המוביל לפנים מכריז באמצעות צליל הפעמון על בואם, וכל הכפריות עומדות בחזית הבית עם התקרובת, ממתינות לתורן לתת את תרומתן. הנזירים פוסעים בשולי הדרך יחפים, בשל האיסור על נעילת סנדלים מחוץ למנזר. היציאה מחוץ למנזר נועדה ל"זכות את הרבים" ולקרב בין העם לדת. במנזרים הענקיים במנדאלי, האורחים מביאים את התרומה למנזר. אלו מנזרים המאוכלסים במאות ואלפי נזירים, שמחנכים את קאדר הנזירים שישרת לאחר מכן בכפרים.

שכר ועונש בעיני הבודהא

בכל מקדש נוכחים ברקע סיפורי הבודהא, בצורה גראפית או ציורית, ציורים המביעים את השכר: הטוב לצדיקים והעונש לחוטאים. החטאים כוללים את האיסור לשפוך דם או לקחת משהו שלא קיבלת (תפיסה רחבה יותר מהאיסור לא לגנוב). העונשים אינם עונשים המוכרים לנו מהעולם המערבי, הם עשויים להיות: העדר מנוחת הנפש, גלגול נשמות ללידה מחודשת כבעל חיים נחות ועוד. בצד אחד של הציורים מתוארים החטאים ועונשם, ובצדם השני מתוארת דרך הישר. במנזרים רבים ניתן לראות את הרשעים לבושים מדים ואילו הטובים הם החקלאים 

רוב הבורמזים הינם בודהיסטים מזרם הטראוואדה, המאמינים ומיישמים את מצוות הדת. עובדה זו מסבירה את התופעה של מיעוט פשע או גניבות, בהיקפים המוכרים במדינות המערב. אלימות ופשע מכל סוג (למעט מעשי הממשלה), זניחים, וכמעט ולא קיימים באזורים מסוימים, על כן כאשר שומעים בימים אלו על ביזת חנויות על ידי התושבים, צריך להבין שיש משבר ואסון כלכלי, שגורם לאנשים אלה לשכוח את החובות המוסריות שלהם לצרכי הקיום.

הכותב אלי עמר חבר מערכת גו טרוול