כיצד נקבעת אחריות בנזיקין – או במילים אחרות, איך מחליטים "מי אשם"?
לפי דיני הנזיקין הכלליים, כדי לקבוע אחריות לנזק צריכים להתקיים שני כללים:
הראשון – עליכם להוכיח שאכן נגרם נזק. אתם אמורים להראות נזק קיים, כספי או אחר, אשר ניתן לאומדן. הוכחת הנזק תתבצע, ברבים מהמקרים, באמצעות "מומחה": נזק לרכוש עשוי להיות מוכח באמצעות שמאי רכוש, נזק לנדל"ן - באמצעות שמאי מקרקעין ונזק מסחרי באמצעות רו"ח או כלכלן. לפעמים יהיה צורך בשירותיו של יותרמ"מומחה" אחד, מאחר וייתכן ונגרם לכם יותר מסוג אחד של נזק או כי להוכחת אותו נזק נדרשים "מומחים" במספר תחומים.
שנית, יש להראות קשר סיבתי בין המעשה או המחדל שבגינו אתם תובעים לבין גרימת הנזק. כלומר, אתם צריכים להוכיח שהנתבע, במעשיו (או בכך שלא עשה כלום) היה זה שגרם לנזק. לכל אדם יש חובות ואיסורים שונים לפי החוק, ואם נהג כפי שנאסר עליו לנהוג או לא נהג כפי שמחויב היה לנהוג, הרי שהאחריות לנזק מוטלת עליו.
מהו "מבחן האדם הסביר"?
לפי החוק, אם אדם עשה מעשה שאדם "סביר ונבון" לא היה עושה באותן נסיבות (או ההפך, לא נקט כל פעולה בזמן שאדם סביר כן היה עושה משהו), או שבמסגרת מקצועו לא השתמש במיומנות או נזהר במידה מספקת, כפי שאדם סביר ונבון העוסק באותו מקצוע היה עושה ,הרי זו התרשלות. ואם התרשל ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, ואם רשלנות זו גרמה נזק לאדם אחר –הרי שעשה עוולה.
במילים אחרות – אם אתם רוצים לתבוע על רשלנות, תצטרכו להוכיח שהנתבע חב לכם חובת זהירות, ושהנזק שנגרן לכם- נגרם כתוצאה מהפרת אותה חובה.
מדוע נטל ההוכחה הוא דווקא על התובע?
כאן תקף כלל "המוציא מחברו - עליו הראיה".
כדי להוכיח אחריות לנזק לפי הדין האזרחי, די בהרמת נטל ראיה בן 51% בלבד ("הטיית כף המאזניים"). כלומר, יש לשכנע את בית-המשפט שיותר הגיוני שהמזיק התרשל מאשר סביר שלא התרשל. זאת בניגוד למשפט הפלילי בו נדרש נטל ראיה של למעלה מספק סביר.
מבחן האדם הסביר נקבע כדי לשמש מדד לרשלנות של מזיק כלפי ניזוק. זהו אחד המבחנים האמורפיים ביותר והקשים ביותר לאומדן. על בית-המשפט להחליט כיצד היה נוהג האדם הסביר בנסיבות המקרה. במידה וחרג המזיק מסטנדרט ההתנהגות שהיה מצופה מהאדם הסביר (או מהדרך בה היה נוהג באותן נסיבות) ובשל אותה חריגה נגרם הנזק, עשוי הוא להיות מחויב בעטיו.
מהו "מבחן הציפיות"?
על המזיק לצפות (די בכך שצריך היה לצפות ולא צפה), שלמעשיו, או לחוסר מעשיו, תהיה השפעה שעלולה לגרום לנזק. אם אותו מעשה או חוסר מעשה גרמו לנזק בשל צירוף מקרים אומלל שלא ניתן לחזות מראש, יתכן שלא יחוייב המזיק בגין הנזק. לכך מצטרפים מספר עקרונות נוספים בדיני הנזיקין הכלליים אליהם לא נתייחס כאן מפאת קוצר היריעה.
בקצרה ניתן לציין את עקרון השוקל הטוב ביותר - העוסק בצד שהיה בעמדה הטובה ביותר, יחסית, כדי לשקול מעשיו ולמנוע הנזק מבעוד מועד, ואת "מבחן הכיס העמוק" המתייחס לצד שיספוג הנזק בצורה טובה יותר וחמורה פחות כעניין של מדיניות (למשל חברת ביטוח למול אדם פרטי).
מתי עובר נטל ההוכחה אל הנתבע?
אם שכנע התובע את בית המשפט כי מאזן ההסתברויות נוטה למסקנה שהנתבע התרשל – עובר נטל ההוכחה אל הנתבע. בנוסף, כמו-כן, קיימים מקרים בהם לפי החוק ירבוץ הנטל, מלכתחילה, לפתחו של הנתבע (בניגוד לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה").
דוגמאות:
• בתביעה שהוגשה על נזק שנגרם כתוצאה משריפה, כשהנתבע היה זה שהבעיר את האש או אחראי לכך שאש הובערה, או אפילו אם אותה אש הובערה בשטח שבבעלותו - על הנתבע להוכיח שלא היתה מצדו התרשלות לגבי מקורה או התפשטותה של האש או שיחויב בגינה.
• בתביעה שהוגשה בגין נזק שנגרם ע"י חיה (בין אם מדובר בחיית בר או לא), אם הנתבע ידע שאותה חיה עלולה לגרום נזק, או אם הוא בעליה של החיה או אחראי עליה - על הנתבע להוכיח שלא היתה לגביה התרשלות.
• אם הוגשה תביעה שהנזק בה נגרם ע"י "דבר מסוכן" שאינו חיה או אש, או ע"י דבר שנמלט ובעצם הימלטו עלול לגרום לנזק והנתבע היה בעליו של אותו דבר, אחראי עליו או שהשטח שממנו נמלט הדבר היה בבעלותו - - על הנתבע להוכיח, שלא התרשל לגבי הדבר המסוכן או הנמלט.
• אם התביעה הוגשה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע לפצות את הניזוק ("הבעלים"), בלי קשר להתרשלות מצדו של הבעלים. בעל הכלב יהיה פטור מאחריות רק כאשר היתה התגרות של הניזוק בכלב; כאשר הניזוק תקף את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו, או כאשר הסיג הניזוק גבול במקרקעין של הבעלים.
אם הוכח כי התובע לא ידע או לא יכול היה לדעת באיזה נסיבות עלול להגרם לו נזק, וכי הנזק האמור נגרם על-ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שהמקרה שגרם לנזק עולה בקנה אחד עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע להוכיח שלא התרשלותו הביאה לנזק או שחובת האחריות לנזק היא עליו.
מהי טענת "אשם תורם "?
טענת "אשם תורם" עוסקת למעשה בהתנהגות התובע, אשר בפעולותיו סייע לגרימת הנזק, החמיר אותו או לא הקטין אותו, והיא טענת הגנה קלאסית המשמשת נתבעים בתביעות נזיקין.
בחינת אשם התורם של ניזוק יכולה להיעשות לפי מבחן האדם הסביר, שהוא כאמור מבחן חיצוני שעל פיו נקבע אם אדם סביר היה נזהר יותר מהתובע. ניתן גם להציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.
בבית המשפט תיבחן התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הספיציפי הנידון, וכך תיקבע מידת האשמה המוסרית. לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר. אם בית המשפט קובע כי טענת אשם תורם אכן מתקיימת כלפי התובע, יחולק הנזק בין התובע לנתבע בהתאם למידת האשם המיוחסת לכל אחד מהם. לדוגמא: אם סך הנזק נאמד ב-10,000 שקל ולתובע מיוחס אשם תורם של 20% אזי יחוייב הנתבע לשלם לו סכום של 8,000 שקל בלבד.
מה בכל זאת עושים כשיש נזק?
• דאגו לתעד את הנזק מיד כשגיליתם אותו. למשל, אם מדובר בנזק לרכוש (תאונה, פריצה לבית) אפשר לצלם תמונה של הנזק על רקע עיתון מאותו יום. את העיתון שימרו ברשותכם ודאגו להדפיס את התמונה בסמוך ככל האפשר למועד הצילום (הדברים יסייעו להוכחת מועד הצילום והנזק).
• רישמו בפניכם את פרטיהם המלאים של כל המעורבים והעדים ואת דבריהם (אם היו), זמנים רלוונטיים והערות שעשויות להישכח מכם מאוחר יותר. במידה והנזק משמעותי כדאי תמיד לפנות ללא דיחוי לעורך-דין שימליץ לכם כיצד לנהוג ומה, אם בכלל, ניתן לעשות.
ישנם חוקים רבים שנועדו להגן על האזרח הקטן במרבית המקומות והנסיבות בהם הוא או קניינו עלולים להיפגע. חשוב להקפיד לקבל ייעוץ משפטי לפני שמשוחחים עם אחרים בעניין (במיוחד אמור הדבר לעניין חברות וחוקרי ביטוח).
