זכאותו של קורבן חף מפשע 

רבקה אליצור נהגה ברכבה על כביש מספר 1. אחד הנהגים בכביש סימן כי יש לה פנצ'ר. אליצור עצרה בתחנת אוטובוסים וירדה לבדוק את הצמיגים. אדם שעמד בתחנה, הצביע על חזית הרכב. אליצור ניגשה לשם.

לפתע נכנס אלמוני לתא הנהג והחל בנסיעה.

אליצור, שכבר עמדה בחזית הרכב, נפלה על מכסה המנוע. הגנב התעלם והמשיך בנסיעה כשאליצור על המכסה. אחרי כמה עשרות מטרים היא צנחה מהמכסה אל המדרכה. הגנב נעלם עם הרכב.

כתוצאה מהנפילה, נגרמו לאליצור נזקי גוף. היא פנתה לחברת הביטוח המגן, אשר ביטחה את הרכב בביטוח חובה.

מה את רוצה ממני, טענה המגן, הרי נפגעת מרכב שנהג בו אדם ללא רשות. ביטוח חובה אינו מכסה נהיגה ללא רשות.

אליצור פנתה גם לקרנית. תפקידה של זו לפצות כל מי שנפגע מרכב שאין עליו ביטוח. אין מדובר בתאונת דרכים, השיבה קרנית לאליצור.

אליצור הופנתה לחריג בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שזה נוסחו:

"לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

ייאמר מייד כי שופטים, עורכי דין ואנשי אקדמיה רבים, ניסו את כוחם כדי להבין את מילותיו הסתומות של החריג. ההצלחה לא הייתה רבה. כולם הסכימו כי החריג בא לשלול פיצויים ממקרים דוגמת זה של יעקב אלפרון, אשר מטען חבלה, שהוצמד למכוניתו, התפוצץ והרג אותו.

את החריג הכניסה הכנסת לחוק בעקבות פסק דין שנתן בית המשפט העליון לפני כעשרים שנה בפרשת שולמן.

עובדות פסק דין שולמן דומות להפליא לאלה של אלפרון ושונות כרחוק מזרח ומערב מאלה של אליצור.

באחד הבקרים, כאשר שולמן התניע את מכוניתו, התפוצץ חומר נפץ שהוטמן במכונית. הפיצוץ גרם למותו. אשתו ובנו של שולמן, תבעו את חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב וזכו בפיצויים.

הלכת שולמן עוררה ביקורת קשה. הפרמיות שמשלם כלל ציבור הנהגים, כך טענו המבקרים, לא נועדו לתת כיסוי ביטוחי למי שפעילות עבריינית כוונה כדי לפגוע בו. הכנסת התגייסה והוסיפה לחוק הפיצויים את החריג שעליהם הסתמכו כעת המגן וקרנית.

האם המקרה של אליצור דומה לזה של אלפרון ושולמן? בוודאי שלא. מטמיני הפצצה ברכביהם של אלפרון ושולמן רצו לפגוע בהם עצמם. לעומת זאת, הגנב לא הכיר את אליצור. הוא לא התעניין בה. הוא התעניין ברכב.

אף על פי כן, השופט דב פולוק, מבית משפט השלום בירושלים, דחה את תביעתה של אליצור ושילחה ללא כל פיצוי.

אכן, מודה השופט פולוק, המטרה הראשונית של הגנב הייתה לגנוב את הרכב. אולם לגנב הייתה גם מטרה משנית, לנער את אליצור ממכסה המנוע כדי שלא תעמוד בדרכו. "רצון להפיל אדם התלוי על רכב נוסע מבחוץ, שקול לרצון לפגוע באותו אדם", מצטט השופט מדברי השופט אליעזר ריבלין בפרשת בלבן, שניתנה לפני מספר חודשים בבית המשפט העליון.

ניחא, טענה אליצור, קשה לקבל כי החריג בא לשלול פיצויים מאדם שנפגע מ"מטרה משנית", אבל גם אם הדבר נכון, צריך להתקיים תנאי נוסף הרשום במפורש בחריג. רק אם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" אז ורק אז מותר לשלול פיצויים מהנפגע.

את טענתה של אליצור אפשר להבין מתוך הקבלה למקרים של שולמן ואלפרון. גם שולמן גם אלפרון נפגעו אך ורק מ"המעשה עצמו", כלומר ממטעני החבלה שהונחו במכונית. אליצור, לעומת זאת, לא נפגעה ממעשה הגניבה, אלא מהשימוש שעשה הגנב ברכב. לכן היא זכאית לפיצויים, בדיוק כמו כל עובר אורח אחר שהגנב היה פוגע בו בהמשך הדרך, תוך כדי ההמלטות.

השופט פולוק לא קיבל טענה זו. אביא את נימוקיו כלשונם: "נהיגתו של הגנב לאורך כמה עשרות מטרים כשאליצור תלויה על מכסה המנוע הינו מעשה רצוני של הגנב שגרם במישרין לפגיעתה. כאמור, אין נפקא מינה לכך שהגנב גם התכוון לגנוב את הרכב או שמעשה הנסיעה הוא טפל למעשה הגניבה. גם הנהיגה אינה מהווה "השפעה" של גניבת הרכב".

בסופו של יום, אליצור, קורבן מקרי חף מכל פשע, נותרה ללא פיצויים.

התוצאה מקוממת. אין ספק שהכנסת, כאשר הכניסה את החריג לחוק, לא התכוונה לשלול פיצויים מקורבן שכזה, אלא רק מקורבנות דוגמת אלפרון ושולמן.

אולם יש להבין גם את השופט דב פולוק. הוא מצא עצמו כבול על ידי הלכה שנפסקה על ידי שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין בפרשת בלבן. הלכה זו נוגדת את רוח חוק הפיצויים, את מטרתו ואף את כוונת החריג. היא פוגעת בנהגים תמימים, אשר נפלו קורבן לגנבים וכעת גם משוללים מהם פיצויים על לא עוול בכפם.

ראוי, לעניות דעתנו, כי בית המשפט העליון יבחן מחדש את ההלכה או שהכנסת תתערב שוב. 

19.1.2010 מסמך 775