"איזה מאמר מקצועי שקראת בשנה האחרונה באמת השפיע עליך?" אני שואל.
"קשה לי להצביע על מאמר מסוים."
"כמה ידיעות מקצועיות שקראת השנה, זכרת בשעת הצורך, והן באמת עזרו לך?"
"היו פה ושם כמה ידיעות."
"יש לך הערכה?"
"בודדות."
"ומה קרה עם היתר?"
"את רובן שכחתי."
"כמה שעות אתה משקיע כל שבוע לעדכון שוטף?"
"משהו בין שעתיים לחמש. תלוי מה אני מוצא וכמה זמן יש לי."
"מה שזה אומר, שהשקעת בשנה האחרונה קרוב לחודש עבודה, עבור כמה ידיעות בודדות שעזרו לך במשהו. אני צודק?"
"עכשיו שאתה מציג כך את הדברים, נראה לי שכן."
תעתועי הזיכרון
את הדיאלוג הזה ניהלתי עם מנהל מידע ראשי של ארגון גדול, באחד הכנסים המקצועיים שמתקיימים בעולם המחשוב מעת לעת. בהפסקה, שתינו קפה ושוחחנו.
אני מספר את זה, משום שכאשר בחנתי יום אחד את עצמי, וניסתי לראות מה אני זוכר מקריאת כותרות העיתונים של התקופה האחרונה, גיליתי כי אינני זוכר את מרביתן. התחלתי לשאול עוד אנשים. מצאתי כי גם הם אינם זוכרים.
כך התברר לי שכאשר מדובר במאמרים שאינני מגדיר מראש כחשובים ו/או כאלה שאינני מסכם אותם לעצמי בגמר הקריאה, המידע הזה, פשוט מחליק ונעלם כלא היה.
סקרנותי התעוררה בי והתחלתי לבדוק כיצד מתעתע בנו הזיכרון. גיליתי עובדה פשוטה. המוח נוטה לזכור רק מידע שהוא רלוונטי, שימושי ומשמעותי עבורנו. מידע אחר, נשמר רק בזיכרון לטווח קצר (הוא נמצא בחלק מהמוח שנקרא "היפוקמפוס") והוא נמחק מהזיכרון, לכל המאוחר אחרי יום יומיים.
בעוד שלגבי מידע כללי, כמו לשכוח כותרות מהעיתונים, אינני מוצא כל פגם, כאשר מדובר במידע מקצועי שצריך להשפיע על החלטות, שכחה של מה שבאמת שימושי וחשוב, עלולה להיות בעלת משמעות כואבת. מצד שני, איך ניתן להבחין במה שבאמת חשוב ואיך לאפשר לזכור את הכול, כאשר מוצפים בים אינסופי של מידע?
הזמן החסר
אבל יש עוד בעיה, אולי חשובה יותר. בעיית הזמן. אילו חיינו בעולם שבו החיים נמשכים עד בלי סוף, השקעת מספר שעות בשבוע כדי להתעדכן, הייתה חסרת חשיבות, גם אם את רוב המידע היינו שוכחים. מצד שני, בעולם האמיתי, כאשר מדובר על זמן קצר ויקר, סביר שנרצה להשקיע אותו באותם הדברים שהכי חשובים לנו. לוותר על כמה שעות יקרות ללא צורך, נראה כבזבוז חסר תכלית.
כך למשל, בעבודה, עוד כמה שעות בשבוע יאפשרו לנו לחשוב יותר, לתכנן יותר, לבדוק ולפקח על מה שקורה. לדבר יותר עם העובדים, להיפגש יותר עם חברי ההנהלה. להיפגש עם ספקים, לרכוש מיומנויות חדשות, לנסות דברים חדשים...
לחילופין, כיוון שאת מרבית השעות האלה, אנו משקיעים בשעות הערב, על חשבון זמננו הפרטי, עולה השאלה: על מה בעצם אנחנו מוותרים?...
חיוך
כאב לשלושה ילדים וכמי שהקדיש לכל אחד מהם זמן לא קצר, אני עדיין מצר לא מעט, על ההתבגרות המהירה שלהם שעברה בחטף. תינוק, ילד, נער, צבא... והנה התינוק הפך לבוגר.
בדיעבד, הייתי מקדיש להם יותר. לשחק יותר, לטייל יותר, סתם להיות ביחד. לראות מה הם עושים. לשבת ביחד ליד המחשב. לראות איך הם גולשים? להקשיב ולשמוע יותר על עולמם.
כאשר אני פוגש קולגות שהם אבות צעירים, באופן טבעי השיחה מתגלגלת לנושא הילדים. שיחה אחת אני זוכר טוב עד היום. אב צעיר, איש היי-טק כמוני, סיפר לי: "לפני חצי שנה נולד לי הילד הראשון. אני עדיין נשאר שעות ארוכות בעבודה. אחרי הכול, הערב זה הזמן היחידי שיש לי להתעדכן. מצד שני, אינני מספיק להיות עם הילד כפי שהייתי רוצה, כשאני חוזר הביתה הוא כבר ישן." הוא הפסיק לרגע ואז שאל: "כאבא ותיק ומנוסה, מה היית מציע לי?"
שאל את עצמך שאלה פשוטה עניתי: "כמה שווה לך החיוך של הילד, שזוכה לעוד שעתיים של אבא כל שבוע?"
זוגיות
גם עם אנשים שמרגישים כי הזוגיות שלהם, אינה כמו פעם, אני רוצה לחלוק סיפור.
הייתי בסדנא על זוגיות. באופן מיוחד אני זוכר אותה מרצה שדיברה על התרומה האפשרית של השקעת שעתיים בשבוע, כזמן שמספיק להעיר מחדש זוגיות שהתמסמסה.
"תארו לעצמכם שכל שבוע, אתם קובעים יום קבוע, מפגש לשעתיים. בית קפה. סרט. רחצה לילית בים, כמו פעם. לא משנה מה, העיקר להיות ביחד. להחיות מחדש אותן ניצוצות כבויים, שנחלשו עם שיני הזמן", כך היא תיארה זאת. "החיים יראו אחרת. השעתיים האלה קרוב לוודאי שיחוללו פלאים. פתאום תרצו להיות יותר ביחד, לצאת לעוד מופעים, לעוד טיולים. בסופו של דבר תיזכרו כי בין הזוג שלכם, הוא מי שבחרתם לבלות איתו את כל החיים."
אחר כך הסתדרנו במעגלים. כל אחד סיפר לכולם מה הוא הולך לעשות עם מה שלמדנו בסדנא. אני זוכר עד היום את הצמרמורת שעברה לי בגב, כאשר אחת המשתתפות אמרה עם דמעות בעיניה: "כבר השבוע אני עומדת לתפוס את בעלי באף ולהתחיל בנוהג הזה. זאת נראית לי ההזדמנות האחרונה להציל את נישואינו. אני חייבת את זה לו. אני חייבת את זה לעצמי".
הוואי
ואפשר להסתכל על התרומה לחיים, של שעתיים שנחסכו בכל בשבוע, בעוד דרך. אני מזכיר זאת בעקבות שיחה עם מנהל מידע שעמד לפרוש לפנסיה.
"עכשיו אני הולך להתחיל ולראות את העולם." הוא אמר. בשלושים השנים האחרונות, פרט אולי לפעמיים שלוש, לא הרשיתי לעצמי לצאת לטיול של שבועיים. הייתי חייב להספיק הכול בעבודה.
ברק היה בעיניו, כשאמר את הדברים. הנה הוא יוצא סוף סוף לגלות את העולם.
שמחתי עבורו וגם הייתי קצת עצוב בגללו. שמחתי בגלל שלמי שעבד שנים רבות כל כך, הגיע הזמן ליהנות מהחיים. הייתי עצוב, בגלל שחשבתי שרק בגיל שישים וחמש, להתחיל לגלות חוויות שהיו זמינות עבורו כבר מזמן, היא לדעתי, החמצה מיותרת.
"אם יש המלצה שאני יכול לחלוק איתך", אמרתי לו, "סע להוואי".
"דמיין חוף קסום. ים בטורקיז. לפניך שקיעה בסגול ואדום וזהב. מעליך שחף לבן. לרגליך שוניות אלמוגים עם דגים צבעוניים כמו בים סוף. מימין במרחק כמה מאות מטרים, עדת דולפינים בטבע, מזנקים מהמים, חופשיים ועליזים, שורקים, וקופצים. משמאל דקל קוקוס מרשים. כאשר אתה מסתכל בכל אלה, רוח בריזה מלטפת את פניך ובידיך אתה מחזיק כוס מיץ אננס מתוק מתוק... התחושה שהגעת לגן עדן, הכי רחוק שאפשר, היא תחושה שלא תשכח לעולם.
תחפש בגוגל אחרי Kealakekua Bay, הוא נמצא כשלושים ק"מ דרומית לעיר Kona, בחלקו המערבי של האי הגדול של הוואי. שם גם נחת קפטן קוק שגילה את הוואי, כנראה שהוא ידע לאן לכוון," אמרתי בחיוך. "אם אינך רוצה לחכות לגלגול הבא, אלא לראות כבר בגלגול הזה איך נראה גן עדן, לחוות ולהרגיש זאת, אל תחכה, סע לשם עכשיו."
הבחירה
אני מספר על כל אלה, כטריגר למחשבה, למי שמרגיש שהוא מחמיץ דברים שחשובים לו ומצד שני, עוד כמה שעות בשבוע יוכלו לסייע לו לממש אותם.
"האם כדאי להמשיך ולהשקיע מספר שעות כל שבוע בקריאת מידע, שממילא איננו זוכרים?" היא שאלה שעשויה לעזור. "האם אנחנו מקדישים את זמננו לדברים שבאמת הכי חשובים לנו?" היא עוד שאלה שיכולה לתרום.
"טוב, אז מה אתה מציע?" אני נשאל לא אחת, ויש לי תשובה פשוטה, לפחות עבור מנהלי המידע. אני מציע פיתרון שמתמצת את כל מה ששימושי וחשוב בעולם המחשוב. כך ניתן בפחות מ-10 דקות בשבוע, להתעדכן, באופן מקצועי בכל החדשות החשובות ונושאי המפתח המרכזיים, וגם ליהנות מעוד שעתיים פנויות, לכל הדברים החשובים שהזכרתי.
יתרה מזאת, לפני עשר שנים השקענו שלוש, ארבע, חמש שעות בשבוע כדי להתעדכן. מאז המידע גדל לפחות פי עשר. האם זה אפשרי להשקיע שלושים, ארבעים, חמישים שעות מדי שבוע, רק כדי לשמור על אותה רמת העדכון? אני מציע - גם ליהנות מיותר זמן וגם להיות יותר מעודכן.
הבחירה בסופו של דבר היא פשוטה: להשתעבד להרגל או לעצור לרגע, לבחון מה טוב לנו ולפעול בהתאם. להמשיך להתעדכן לבד או לקרוא רק את מה שבאמת הכי חשוב וליהנות מעוד שעתיים כל שבוע?
כדי להבין את משמעות הבחירה בין שתי החלופות, אפשר לעשות מסע קצר בדמיון. להריץ קדימה את החיים, כאילו צופים בסרט. לקפוץ עוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה קדימה, ומהמקום ההוא להסתובב ולהסתכל לאחור... על הילדים שבגרו. לאן הגיעה הזוגיות? או אולי לחשוב על מה שהחמצנו... החיוכים של הילדים, יותר זמן משותף עם בת הזוג, יותר חלומות שיכולנו להגשים...
כדי להחליט, אפשר לתמצת זאת, בשלוש שאלות קצרות: כמה שווה חיוך של ילד שזוכה לעוד שעתיים של אבא? כמה שווה זוגיות שנעורה מחדש לחיים? כמה שווה להיות בגן עדן (הוואי) כבר בגלגול הזה, לדעת שהגענו הכי רחוק שאפשר?
למנהלי מידע שמחפשים פיתרון אמיתי שעובד ומצליח כבר 18 שנה, לסייע למנהלי מידע במאות ארגונים, ליהנות מעוד כמה שעות פנויות כל שבוע, לטובת הארגון, לטובת משפחתם לטובת עצמם, אנו מציעים לראות דוגמא.
הערה - הסיפור פונה לנשים וגברים כאחד והוא נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.
קובי שפיבק Bsc., MBA הוא העורך הראשי של תחקירי pCon ואתר pCon-line. כמי שעוסק במחשבים, על מכלול היבטיהם משנת 1976 וכן כמי שכתב וערך למעלה משמונה מאות תחקירים על כל היבטי המחשוב העיקריים, הוא נמנה על אותם אנשים בודדים בארץ ובעולם, שבאמת ובתמים, מבינים לאן הולך עולם המחשוב ומהן השלכותיו המידיות והעתידיות, על אנשים וארגונים. הוא גם פרסם מספר רב של מאמרים במרבית העיתונים הגדולים והמקצועיים, והופיע פעמים רבות בערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים. נכון להיום הוא מייעץ למרבית מנהלי המחשוב בארגונים המובילים בישראל, והוא נחשב בעיני רבים, לגורו של המחשוב העסקי.
