תפקיד בית הספר היהודי בימינו

בס"ד

תפקיד ביה"ס היהודי-

ד"ר דוד אבודרהם

"הישיבה היא בית שממסד עד טפחות ,

מחנכים בה אדם" (הסבא מקלם)

רבות שמענו בשנים האחרונות על הפיכת בית ספר ל "בית חינוך". ההבדל העקרוני מתאפיין בכך שבעוד בית ספר מקנה ידע ומבצע הכשרה עיונית,טכנולוגית ומקצועית ללימודי תעודה, "בית החינוך" בנוסף לתפקידו כבית ספר,מכוון את דרכו ועיקר מטרתו באופן ברור ומוצהר לחינוך הילד ממסד ועד טפחות, כלומר מאמץ ברור לבניית אישיותם של התלמידים,מערכת הערכים עליהם גדלים,בניין המידות, בניין האמונה ויראת השמים שלהם ועיצוב כלל השקפת עולמם, תוך למידה רצינית ומשמעותית המשתלבת בכלל המגמות והדרישות של מערכת החינוך הישראלית.

הצלחה בהקניית חינוך זה תלויה לא רק באיכות המורים והמחנכים, אלא בקיומו של אקלים בית ספרי הולם: אווירה של אהבה,אכפתיות,מעורבות,ויחס אישי חם,קשרי אמון, הקשבה יעילה, אווירת שמחה, ביטחון פיסי ורגשי,סבלנות וסבלנות. קיומם של תנאים אלה יסייעו לקדם באופן משמעותי את יעדי החינוך,ויבטיחו את החיבור הרגשי של התלמידים לבית הספר ולצוותו, או אז יהיו פנויים לבניין אישיותם ולקיום למידה משמעותית ואיכותית.

ככלל נוכל לסכם את המטרות בשני היבטים:

מטרת ביה"ס היהודי בימינו:

א. להכשיר יהודי-ציוני הנאמן למורשתו,מכירה ומוקירה ובעל כישורי חיים המתאימים לרוח התקופה.

ב. בעל יכולת להשתלב בחיים מודרניים ולהובילם במצוינות, לחברה טובה יותר ע"פ רוח ישראל סבא וע"פ ערכי אבות האומה.

להלן כמה הצעות ליעדי ביה"ס, בדרך להשגת מטרותיו.

1. רענון ערכים מסורתיים-

· לא יתכן שכל מורשתנו העשירה בעלת ערכי חברה ומוסר כגמ"ח, צדקה, מצוות,

תעבור מהפך ותתקיים מעתה רק על :"כסף", "גביע כדור סל","כוכב נולד","האח הגדול" וכ'

אפילו לא רק על "אנטבה", "סיירת מטכ"ל" או "זכויות האדם". בלא לפגוע

בצרכים החומריים ובודאי לא בערכי חברה חשובים אלה, הם אינם ערכים שרק

עליהם כדאי לחיות או רק למענם למות. ולכן קל להבין היום את הנוער

המשתמט, הבורח מהסיירת והמנפץ מיתוסים של "מורשת קרב" והקרבה חברתית אזרחית.

לימוד הערכים היהודיים, התעמקות והבנה של שורשיהם ומטרתם, ברמת הלמידה אך בודאי בעידוד לעשיה, יקשרו את הנער עם מערכת חברתית, בעלת שורשים עמוקים, ולהפנמה של נתינה ולא רק "לקבל לעצמו בלבד".

2. חיזוק הרצון וחישול האופי-

· מלחמת חורמה ב "הרגל" לטובת, "חירות מחשבה" ו "רצון חפשי". בניית

כח התנגדות לנטיות הטבעיות, לא דיכוין, אלא ניתובן, תיעולן, פיתוח השליטה

העצמית, שליטת הרוח בחומר ולא החומר ברוח!

· יעד זה ניתן להשגה ע"י פיתוח האמון בתלמיד, ואמונו בעצמו, ע"י תרגול משימות של "דחיית סיפוקים מיידים", לצד הסבר מקיף על הצורך במשמעת עצמית, באיפוק וריסון בניגוד להלכי רוח של "להוציא הכל החוצה, בלי בקרה".

3. חיסול הבערות-

· לצערנו אבדה לתלמידינו היכולת להתנסח בבירור על יסוד מחשבה מסודרת

ומובנת. בערות אינה רק מצב של חוסר ידיעות, אלא גם קיבול גדול של ידיעות

באופן שטחי, לא מופנם, בלי היכולת להפעילן ולהחיותם במקום הנדרש, ומתוך

כך חוסר יכולת למחשבה מעמיקה וחוסר יכולת ל "עמידה-רוחנית" בכלל. מעבר

ללימוד יש לפתח חשיבה עמוקה והתמודדות עם דילמות ערכיות שונות.

4. ליצור סוציאליזציה = חיברות-

· לבנות את התלמידים כבני אדם המסוגלים לחיות בחברה בתנאי הגינות מינימאלים.

· לחיות חיי שיתוף במידה מסוימת, לחתור לחינוך ע"פ כללי משחק של שיתוף פעולה, הרכבת פאזל, יותר מאשר תחרותיות זה על חשבון זה, כמונופול .

· לחנך לאומנות הפשרה ביחסי חברים, לויתור הדדי, ולא למיצוי דין. לחזק את מוסדות הגישור החברתי בכל רמותיו תחת הדהירה לבג"ץ ולבתי המשפט.

· לחנך אדם שרוח הבריות נוחה הימנו, כן חשוב מה חושבת עליך הסביבה.

אין הכוונה להתנהגות קונפורמית תמידית, אדרבא, אדם היודע לשחות נגד

הזרם, לחדש מעצמו ,לחיות ע"פ אמונתו, אך להכיר בצרכי החברה והפרט, וגם

לכבד את השונה.

· לחנך כל תלמיד לעבוד למען עצמו-כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. אין הכוונה לחינוך מקצועי בהכרח אלא הרגלת האדם במינימום עבודה למען עצמו, בבית ובביה"ס, כאן יש לפעול עם ההורים לדרוש ילד, שותפות בעשיה גם בבית ולא לשדר כי "עליך רק ללמוד ואנו נדאג לכל השאר", גם משום הצורך באיזון כוחות הנפש, גם כדי שהילד ידע להעריך את המאמצים סביבו, ולהיות שותף, ולו חלקי, בנשיאה בעול.

5. טיפוח מודעות למשבר-

· להראות את המציאות כמות שהיא, לדבר על המבוכה של החברה שהאמינה כי

יש בחומר ובקדמה הטכנולוגית פתרון לכל, וכעת עומדת חסרת אונים מול

מחלות קשות שהן תוצר התנהגות שהיא עצמה התירה בפתיחותה. מול בעיות

האלימות הגואה ברחובותינו ,הסמים והאלכוהול ,מול נוער המחפש את עצמו וניזרק במזרח הרחוק או בערבות דרום אמריקה, מול פשיעה הולכת וגוברת, מול אלימות נוער וסכינאות בהיקפים חסרי תקדים, וכו'.

· לדחוף לדיון להתחקות אחר גורמי המשבר, לחפש פתרונות אצל התלמיד.

· להציע את האלטרנטיבה של בית סבא, של הזהות היהודית על היבטיה השונים, של החוסן החברתי לו היא חותרת, מהותה ,יעודה ו...הדרכים להשגתה.

טוב עשה מינהל החמ"ד בהציגו את תכנית עשרת הבניינים לחינוך תלמידיו, וטוב יעשה משרד החינוך אם יאמץ תכנית זו כתכנית ליבה לכלל החינוך הישראלי

באילו כלים אפשר להשיג יעדים אלה?

אין הכוונה כאן להתייחס למתודיקה ולמערכת הכלים, אלא בירור במה תלויה ההצלחה.

1. אהבה ואמפטיה- בהחלט היה ראוי לפתוח בסעיף זה אך גם כך יחשב לאחרון חביב. הנער חייב להאמין שאנו רוצים בטובתו, אוהבים אותו למרות בעיותיו ומגבלותיו. שאנו מבקרים את המעשה ,את ההתנהגות ולא את האישיות,

2. יצירת קשר- יכולת המורה וההורה לדבר אל התלמיד "בגובה העיניים", לא די בבקיאותו ברזי המחשבה החברתית או היהודית ,אלא ביכולתו להיות "טרנספורמאטור" מוצלח בין ה"גובה" הרב של ערכי החברה היהודית, כפי שנתפסת אצל הנער, ובין עולמו העכשוי של הנער, עולם מושגיו, חוויותיו, והבעיות המטרידות אותו.

3. עקביות-התלמיד חייב להבין כי יש הגיון רציף מאחרי כל תביעה של ביה"ס, גם אם אינו מסכים לו, הוא ילמד לכבד מסגרת השומרת על עקרונותיה. אחרי הכל, הנער מחפש עוגן ויציבות מסביבו, הוא מחפש הנהגה ולומד מאנשים וממערכות סביבו.

4. קשר עם ההורים והסביבה החברתית התומכת ( אם חבר בתנועות נוער,חוגים, מרכזים קהילתיים, מקומות בהם הנער מתנדב),להשלמת התמונה על חיי הנער ולהתמודדות משותפת בהכוונתו.

5. קבלת התלמיד כפי שהוא, עם בעיותיו, לבטיו, לתת לגיטימציה לביטוי קשיים בעיות ומחלוקות,הסגות על נורמות חברתיות, קריאת תיגר על ערכי החברה,האמונה. יצירת קשרי אמון שתמנע מהתלמיד את הצורך בהצגת מצג שוא של חייו,למנוע שקרים והצגות לעיני המחנך, כפי שאנו מכירים בכמה מהמוסדות. אין בזה כדי לפגוע בצורך בשמירת הפרהסיה הערכית חברתית או היהודית במוסדות הדתיים. בחינוך הדתי יש ללמד בבירור את הילד להבחין בין

"כפיה רוחנית" (חייב להתפלל, חייב להאמין ) שזה דבר אסור בתכלית, כי אין כפיה ברוחניות.

לבין "אכיפה מסגרתית" (הקפדה על דרישות ביה"ס: הגעה בזמן לתפילה, חבישת כיפה, ציצית, לבוש הולם, תספורת וכו') שאלו הן חובות שמקבל עליו הנער בעצם הגעתו לחינוך הדתי.

החינוך הדתי צריך לקבל אליו נוער אף כשיש לו בעיות אמונה וקיום מצוות בשני תנאים:

א. שישמור על הפרהסיה היהודית כל זמן שהוא בגיל חינוך (אף מחוץ לביה"ס),בלא לשקר את מחנכו לגבי אמונתו ומעשיו.

ב. שהימצאותו במערכת באה כדי לברר את האמונה וללמוד אודותיה, מתוך כבוד לערכי היהדות וללא זלזול או הטפה הנוגדת את חינוך ביה"ס.

6. חיזוק הדימוי העצמי- ילדים רבים גדלים עם דימוי עצמי נמוך, מסיבות שונות בעברם, תפקיד ביה"ס, לעשות הכל כדי להשיב לילד את האמון בעצמו וממילא בסביבה. השבת האמון העצמי נעשית בתחילה ע"י הצבת אתגרים קטנים, צבירת הצלחות, עידוד, מתן אמון נרחב, למעט בדרישת אישורים להעדרות ולהסתפק בהצהרת אמון, להכניס בהדרגה מבחני כבוד, ללא השגחה, הטלת משימות לימודיות, חברתיות וכו'. עידוד בקול לעיני כל וביקורת שקטה באוזן, מתוך כבוד לנער והימנעות מפגיעה באישיותו, או העלבתו .

7. שחרור מאלילי הזמן-זהו אתגר אינטלקטואלי לכל מחנך, להיות מעורה בהווי הנוער, להתמצא בחוויותיו, ולשכנעו שהנוצץ והרועש הוא זמני, ושאפשר להיות מתקדם, מודרני, משכיל ומעורה בחברה הישראלית בלי לקבל את כל "הערכים" המאפיינים את סדר יומה.

ובכל הקשור בביה"ס, ביה"ס יפעל באמצעים המשוכללים ביותר, אך יבהיר כי הקדמה הטכנולוגית, אינה אמורה להחליף את המורה, ודאי לא את המחנך, אלא לסייע בידו. וכאן יש אתגר למורה לשכנע לא רק בדיבור אלא בכח אישיותו ובאופן חינוכו ודרך הוראתו שאכן בלעדיו, למרות הטכנולוגיה, למרות מאגרי המידע האדירים באינטרנט, לא יגיע התלמיד לרמה המבוקשת.

8. שחרור מנביאי השקר של התקופה-המופיעים בדמות חוקרים, פרופסורים, סופרים השואפים להשתית את החינוך רק על "חווית הנפש" וכופרים בקיומם של נכסי רוח וקנייני תרבות, אותם קיבלנו במורשה ואותם נעביר לדורות הבאים. שחרור מאותם השוללים זכותנו לחנך, היוצאים למלחמת חרמה בחינוך לערכים ומכנים אותו: "אינדוקטרינציה".

מחנך המאמין בערכיו, זכותו ואף חובתו להעבירם לתלמידיו, כל זמן שקיבל מנדט לכך בעצם מינויו למחנך. אך עליו לדעת כי חינוך זה אסור שיהיה בהטפה אלא ע"י הצגת הבעיה, הצגת אלטרנטיבה, ובפתיחתה לדיון וביקורת. גם כאן יש אתגר למחנך הדתי. מחד, עליו להיות די משכיל ומעורה ברמות הדיון של "אנשי הרוח" בחברה, כך שיוכל להציג אלטרנטיבה משכנעת, ולא להשאיר את הבמה האינטלקטואלית רק להם ,עליו להקהות את שיניהם בשנינות ובחכמה כדי למנוע תחושת נחיתות בקרב תלמידיו.

9. אין לוותר על תכנים יהודיים לטובת כישורים ומיומנויות- אין די בפיתוח כישורים חיצוניים ומיומנויות, משום מתן מענה לשיפור האנושות, די אם נזכור כי לנאצים היו כישורי סדר, ארגון, ומשמעת ברמה מעוררת קנאה, לצד קדמה תרבותית בכל השטחים, אולם זה לא גרם לשינוי או לעידון מוסרי, ערכי. יש להקפיד בלהט הכנסת תכניות התערבות השונות, לשיפור כישורי הלמידה, דבר מבורך כשלעצמו, שלא להפסיד את התכנים היהודיים המסורתיים,ההיסטוריה והנרטיב היה ודי לדורותיו,ערכי המסורת וההווי היהודי גם בדמות שיחות בענייני אמונה, ושעורי מחשבה ופילוסופיה יהודית.

10.הוקעת הלכי רוח מתירניים-יש להלחם בהערצת המתירנות, ובשלילת הערכים. יש לשאוף לעולם של אידאות, גם בעולם חומרני מזלזל. וגם בחברה שקיבלה מתוך חולשה והעדר "עמוד שדרה מוסרי", נורמות מקולקלות אלה.

בצד הלימודי של ביה”ס

1. הכנת התלמידים לשילוב מלא בחברה המתקדמת- לנצל כל דרך אפשרית, להקניית ידע, לפיתוח חשיבה , ליצירתיות, הכשרה לחיים אקדמאים, ושילוב במערך הטכנולוגי המתקדם, ע”י מגמות חדישות בהתאם לדרישות השוק.

כל תלמיד יסיים תיכון כזכאי לבגרות מלאה!

2. הכשרת התלמידים למערך המשתנה בבחינות בסיום, לקראת למידת חקר, ועבודה ע”פ סטנדרטים אקדמיים, עבודה מחקרית, התמצאות בספריה, מאגרי מידע באינטרנט וכו’.

3. אקטיביזם חינוכי, מלחמה בפאסיביות-חינוך אינו רק הפעלה ,משחק או נסיון “לצוד ” את תשומת ליבו של התלמיד. עליו להתאמץ, להתייגע, לא לקבל מידע בחינם. אין נכסי תרבות נרכשים אלא במאמץ רב. “יגעת ומצאת-תאמין.”
לא דרושה רק דידקטיקה של משחקים אלא גם ובעיקר של אתגרים.

מדהים לראות באיזה להט יחטט ילד באשפה אם ידע שהוא עשוי למצוא פקק של בקבוק שנחוץ לו להשתתף בהגרלה. כך שכל משימה ולו הקשה ביותר, ניתנת להשגה באמצעות האתגר, העידוד וההמרצה.

4. תכניות התערבות- סיוע מצד תכניות לשיפור הלמידה וארגונה, כדי לסייע לתלמידינו להעריך חומר, לנתחו, ולארגנו במוחם, תוך מתן כלים להתמודדות דומה בתחומים אחרים.

5. התמודדות בכתה הטרוגנית- בבסיס רעיון זה עומדת ההנחה :

תת משיגות-היא מצב זמני ויש לשנות מצב זה.

תוך התייחסות לקבוצות השונות, פיתוח הפרט לפי כישוריו, ע"י מתן משימות מדורגות לרמות השונות. התייחסות מיוחדת לשונה.

6. אבחון לקויי למידה - אבחון ליקויים פסיכולוגים ופיסיולוגים, ומתן פתרונות פרטניים בהתאמה לצרכי הילד. ואולם אין לוותר על דרישות לילדים עם קשיים, אלא רק להתאימם ובהדרגה להעלות את הדרישות.(בחיים אין "התאמות")

7. עידוד הקריאה -הקשורה לחומר הלימודים, אפשרות להעמקה לתלמידים מתקדמים, וכן עידוד הקריאה בכלל, במסגרת שיפור ההשכלה הכללית, שיפור הלשון והעשרת אוצר המילים.

8. אומנות הדיבור- עידן ה SMS, ה ICQ ו ה FACEBOOK , יצרו דלות שפה הן בכתיבה והן בביטוי שפתיים. יש לעודד תלמידים להרצות על כל נושא שיבחרו בשפה ראויה (בלי "כזה" ו"כאילו"...)

9. איכות המלל- כבר שנים רבות שתלמידים לא נדרשים ללמוד בעל פה פרקי תנ"ך ושירה. יש לחזור לשינון קטעים נבחרים לצורך העשרה לשונית במונחי יסוד מהתרבות היהודית והישראלית.

10. הערכה חלופית- בשיטות מגוונות, בביטוי אומנות,ציור,יצירה,המחזה,"פורט פוליו"= "תלקיט", "הערכה מעצבת" במקום "הערכה מסכמת", עבודות בית בשלבים, תוך בקרה והנחיה מלוה, במגמה לשפר כל הזמן, עד להפיכת התלמיד ללומד עצמאי, המודע לתהליך של מטאקוגניציה.

11. המורה- עד כה עסקנו בעולמו של התלמיד, אך ללא המורה הבודד, לא ייכון כל שינוי במערכת!!!

· המורה אחראי לכל תלמידי כתתו, בתחום הוראת המקצוע.

· על המורה להתאים את גישות הוראתו ואסטרטגיות ההוראה, כך שיתאימו ללומדים השונים, בטווח שבין "תת-משיגות" ל "מצוינות".

· הדרכה: 1. שעות צוות- לימוד, יעוץ, משוב ובקרה.

2. שעורי צפייה- למידת עמיתים.

3. שעורי הטרם- העלאת רמת התלמיד התת-משיג לרמה נורמאטיבית.

· בנוסף לאקדמיזציה, עליה שוקדים לאחרונה באופן מבורך, מחנך זקוק לעוצמה בדרכו, לאמונה בכוחו לשנות, ולא רק ללמוד לקבל את הקיים. על המחנך להתוות דרך ברורה לתלמיד, אם כי פתוחה לביקורת.

· בחינוך היהודי, אין ללמד ספקנות, אלא ללמד גישות, שיטות הוראה, ולהחדיר התלהבות בחינוך.

· עיקר הכשרת המורים הוא פיתוח אישיות מחנכת, בנוסף להכשרה האקדמית.

· ובנוסף, חדר מורים מלוכד, בעל קשרים חברתיים, יוצר אוירה טובה, בית שכדאי להיות בו, יוצר הפריה הדדית ושיתוף פעולה.

הנער בדורנו זקוק

להורה ולמורה ,מוביל רעיוני, לצרכיו ולצרכי החברה

ולא לחינוך לאינדיבידואליזם, המפרק את החברה.

הכותב:דוד אבודרהם, דוקטור בחינוך,בניהול רגשי של ADHD

מעל 35 שנים בחינוך, בניהול תיכון שש-שנתי,

בהכשרות מנהלים ומורים והרצאות להורים ולמנהיגות צבאית

בוגר הכשרה טיפולית של האגודה הישראלית לביופידבק

davidabu10@gmail.com

http://www.davidabu10.co.il