שיפוטיות, עליונות, דעתנות... 

שיפוטיות, עליונות, דעתנות...

התבוננות על דרכה של האנושות הזו, משחר בריאתה ועד עצם הרגע הזה, אינה יכולה שלא להבחין כי אם כל הרעות שאנו חווים הינה השיפוטיות ותוצריה. אין צורך להרים גבה ואף לא לחפש את התשובה בספרי פילוסופיה או היסטוריה, התשובה מצויה במקור הכי בסיסי והכי מוכר לכל ילד מגיל בית ספר, "...ומעץ הדעת טוב או רע לא תאכלו...".
נדרשתי לסוגיה הזו אין ספור פעמים וכתבתי עליה לא מעט, אין לי ספק כי מלבדי עסקו בכך עוד רבים ונאורים ממני. ולמרות אני מוצא, גם היום, גם במקומות בהם הרוחניות והמודעות מתקיימים את הפח שבו אנו נופלים כל כך בנקל וכל כך בטיפשות.
אין זה משנה כלל סביב מה או כתוצאה ממה אנו שופטים, דעתנים או מגלים עליונות, בין אם מדובר בסוגיה אישית או בין אם בפרשנות להלכה / מצווה / תפילה / הבנה כלשהי. אין אנו מסוגלים לסבול את האפשרות שקיימת ראייה שונה, שקיימת אפשרות אחרת. אין אנו סובלים את האפשרות שדעתנו הינה רק גוון אחד, אין אנו סובלים את המציאות המוכיחה שוב ושוב שהגדרות של "נכון" או "לא נכון", של "טוב" או "רע" הינן סוביקטיביות ואינן עומדות במבחן הזמן אפילו לא רגע אחד.
הקושי מתחיל בנקודה שבה אנו מתקשים לקבל את העובדה הפשוטה והשורשית שלכל חוויה יש יותר מזווית אחת ויותר מגוון אחד. עובדה הנובעת באופן ישיר מהעיקרון העליון של בריאה הזו - חופש הבחירה, עיקרון זה מחייב קיומם של יותר מאפשרות אחת, יותר מגוון אחד, יותר מדעה אחת ובקיצור יותר מאחד. עיקרון זה הינו הגורם והקובע את הבסיס הרציונלי הבלתי מעורער שאין אפשרות ל"טוב" או "לרע" שכן ריבוי אפשרויות למידה וחוויה יוצרים באופן מיידי את השוני החוויתי בין אחד לשני ומכאן נובעת תחושת ה"טוב" או תחושת ה"רע" הסובייקטיבי לחלוטין.
העדר היכולת לבחון את הדברים בראיה הכוללת והעדר היכולת להבין כי החוויה הפרטנית הינה רק אחת מיני רבות ושונות הינה הגורם והמייצר את השיפוטיות, את הדעתנות ואת העליונות. שלושת מושגים אלו חוברים יחדיו למושג כולל ומוכר היטב - האגו - האגו הינו הגורם המזין והניזון בדיוק משלושת המושגים הר"מ. תפקידו של האגו הינו חד וברור, תפקידו להפריד ולאפיין את החוויה הפרטנית מהחוויה הכוללת. תפקידו להפריד ולאפיין אינדיבידואל אחד מהאחר ברמת החוויה והלימוד ולא ברמת הקיום. בדיוק בנקודה זו נוצר הקילקול, האגו אינו מייצר את ההפרדה והייחוד של החוויה והלימוד אלא מייצר את ההפרדה והייחוד ברמת הקיום. "אני מרכז היקום" הינו פרוש שגוי וקלוקל של האגו, אף אחד אינו מרכז היקום ברמת הקיום אך כל אחד הינו עולם ומלואו ברמת החוויה. לכאורה הבדל סמנטי מינורי חסר משמעות, אך למעשה הבדל תהומי שאת תוצאתו אנו חווים יום יום, שעה שעה.
אין שום מניעה שאדם יחווה את חוויתו מתוך הבנה וראיה שחוויתו הינה עולם ומלואו ובמקביל יבין ויקבל שהאחר שמצוי לידו חווה אף הוא את חוויתו כעולם ומלואו מבלי שהאחד יקח את עולמו של האחר ומבלי שהאחד יבטל את עולמו של האחר. שום דבר ביקום הזה לא היה מתקיים אלמלא התקיים ניגודו, שום דבר ביקום הזה לא היה מתקיים אלמלא התקיימו שני הקטבים וכל קשת הגוונים שביניהם.
ההבנה והראיה שאמת זו, או אחרת, הינה האחת והיחידה מבטלת בהינף יד את הבריאה כולה שכן אין הבריאה יכולה להתקיים על חד ערכיות משום העיקרון של חופש הבחירה. לא בכדי המציאות אותה אנו חווים ברמה הארצית פיזית מתקשה לקיים חוקי ארץ של "אל תעשה", בכל מקום בו אנו מייצרים חד ערכיות באה הבריאה ומייצרת את הקוטב השני לשם האיזון. ציווי כל שהוא, יהיה אשר יהיה לעולם יופר שכן אין הבריאה יכולה להתקיים בחד ערכיות כלשהי.
הדרך היחידה והחוק היחיד המוכר לבריאה זו ואשר אנו מרסקים שוב ושוב הינו החוק הפשוט המכיל שתי הגדרות בלבד - אחריות וחופש. שוב אין האחת יכולה להתקיים ללא זולתה ועל כן חופש לא יתקיים ללא אחריות ואחריות לא תתקיים ללא חופש. אין הבריאה יכולה לקבל ציווי מחד ואחריות מנגד ועל כן אמונה דתית מכילה הן את הציווי והן את העדר האחריות בצורה של "כח עליון". חופש נובע מאחריות ואחריות נובעת מחופש.
שיפוטיות וכל הנלווה לה והנובע ממנה הינה אם הרעות של האנושות משחר קיומה ועדיין איננו מצליחים להבין זאת, עדיין אנו חווים בכל רגע נתון את "הגזרה והעונש" של "גרוש מגן עדן" בשל כך. גן עדן אינו אלא סימבוליות ליכולת לקיים את הבריאה הזו על תפארתה כל עוד אנו נמנעים מ"עץ הדעת טוב או לא תאכל", אך מאחר ואנו ממשיכים להתפתות ואנו ממשיכים ל"אכול" את אותו פרי אסור, אנו ממשיכים לחוות את ה"גרוש" במקום לחוות את "גן עדן".
שיפוטיות אינה פעולה או עשייה, שיפוטיות הינה מצב תודעתי אנושי, היא מתקיימת בכל מקום בכל זמן ובכל מצב. אנו שופטים הכל! את עצמנו, את זולתנו, את ילדינו, הכל! אנו עושים זאת באופן אוטומטי כמעט לא מודע. שיפוטיות הינה מצב תודעה אנושי של הישרדות האגו, האשליה שהאגו נוטע בנו והמוביל לצורך הבלתי נלאה להיות צודקים, עליונים וידענים. זוהי תופעה אנושית בלעדית, שום דבר אחר בטבע לא נוהג כך, אין עוד דוגמה לכך בשום מקום. החלק המפחיד בכל העניין הזה שלמרות התוצאה החוזרת ונישנית ולמרות ההרס האין סופי עדיין לא הצלחנו להתגבר על זה.
השיוך האין סופי של כל דבר ועניין ל"עצמי" אינו פוסק. השיוך של כל דבר ועניין אינו רק בתחומי החומר והפיזיות, אילו זה היה רק בתחומי החומר ניחא, השיוך האין סופי הזה מתקיים גם ברמות המחשבה, הרגש וההבנה - המחשבות שלי, ההרגשות שלי, ההבנות שלי...- אין פסול בהפרדה שבין הדברים המשוייכים לי לבין אלה המשוייכים לאחר, זו משמעותה של אינדיבידואליות, הפסול הוא בביטול השייך לאחר ובעליונות של השייך לי.
בתרבות חומרית פרימיטיבית ניתן היה להבין את הצורך בעליונות חומרית או במאבק על שיוך חומרי אך בתרבות נאורה ומתפתחת להמשיך להלחם על עליונות דעות, הבנות, אמונות, פרשנויות או רגשות?
אינני יכול לתאר זאת אחרת מלבד ניסיון להתאבדות מנטאלית רוחנית, התאבדות שכבר מתרחשת וכבר גבתה מחיר עצום חסר תכלית וחסר תועלת.
שיפוטיות היא אם כל הרעות של האנושות משחר קיומה ועד עצם הרגע הזה, כי כל עוד לא נבין שיש את האחד וגם את האחר נמשיך להשמיד זה את זה. אין צורך בהשמדה פיזית - גם זה מתקיים - בכדי שהשמדה תתקיים, גם השמדה מנטאלית ורגשית יוצרות השמדה ולעיתים אף קשה וכואבת יותר מהשמדה פיזית. כל עוד לא נבין שתכליתו של כל אחד היא חוויתו ולא עליונותו, נמשיך להשמיד אחד את השני. כל עוד לא נבין שחוויתו של האחד חסרת ערך ללא חוויתו של האחר, נמשיך להשמיד אחד את השני. כל עוד לא נבין שקיומנו נובע ממטרה אחת מאמת אחת ומחוויה כוללת אחת, נמשיך להשמיד אחד את השני. כל עוד לא נבין שיש רק יקום אחד עבור כולנו, שנועד לכולנו ושמקיים את כולנו וכל עוד נמשיך לדבוק בעקרון הכח והעליונות, נמשיך להשמיד אחד את השני. כל עוד לא נבין שאין האחד קיים ללא קיומו של האחר נשמיד את עצמנו על ידי השמדת האחר.
ביום בו יפסיקו בני אדם לטפח את העליונות החומרית, תרבותית, דתית ורגשית שלהם על פני האחרים, יהיה היום בו האנושות הזו תתחיל להתפתח. ביום בו השיפוטיות והדעתנות יעלמו מעל סדר היום האנושי יהיה היום בו האהבה תנצח, זה יהיה היום בו "וגר זאב עם כבש" יתרחש.
אמונה/ דת / הבנה / חכמה / ידע נאורים ככל שיהיו הינם חסרי ערך כל עוד השיפוטיות והעליונות מתקיימת בהם.

באהבה רבה

רובי