נזיקין
ת"א 1714/04, עזבון המנוח תומר נעים ז"ל ואח' נ' קיינר יזהר ואח'
כב' השופטת ברון צפורה
18.11.2009
העובדות:
1. ביום 11/11/02 בסמוך לשעה 13:00 בכביש 412 המחבר בין ראשון לציון ונס ציונה, אדם רוכב על אופנוע במהירות, ואף מבצע עבירות תנועה.
2. המשטרה מנסה לעצור אותו. מאחוריו דולקת ניידת משטרתית, ולפניו מתארגן מחסום משטרתי.
3. הרוכב מתקרב למחסום, לא עוצר, מנסה לעקוף את המחסום, ואז נזרק לעברו חפץ המתואר כ"קרש" או "דיקט".
4. הרוכב סוטה בחדות מנתיבו, פוגע בשוטרת שנכחה במקום ובעצמו נזרק מן האופנוע. השוטרת והרוכב מתים תוך זמן קצר.
5. השאלות שעולות הנן מי או מה גרם למותו של הרוכב - האם הוא עצמו גרם לכך, על-ידי נהיגה לא זהירה ואפילו עבריינית, או שמא אנשי האכיפה גרמו למותו ולמותה של השוטרת, שרה שוורץ ז"ל במרדף שניהלו אחריו, במחסום שהוקם כדי לעצרו או באמצעות החפץ שגרם לו לסטות מנתיבו; והאם ראוי להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעים בגין פעולותיהם.
6. התובעים הם עזבונו של המנוח והוריו. התביעה היא תביעת פיצויים בגין נזקי גוף על סך 10,578,000 ש"ח, המיוסדת על עוולות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותקיפה.
ההכרעה:
1. לנפגע בתאונת דרכים שנהג ברכב ללא ביטוח אין עילת תביעה לפי החוק, שכן אדם אינו אחראי כלפי עצמו ואינו זכאי כלפי חברת הביטוח בהיעדר ביטוח תקף. לכן, עשויה לקום לו עילת תביעה לפי הפקודה, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק הפיצויים.
2. אין לומר כי הורחבה החזית, שהרי החריג לעקרון ייחוד העילה חל אך ורק על מקרים הנופלים לגדר התנאי המסייג לחזקה הממעטת, הכולל מעשה מכוון אשר גרם לנזק באופן שהשפיע על השימוש ברכב המנועי. משכך, טענת התובעים כי מעשה מכוון, כגון זריקת הקרש, הביא למות המנוח במישרין או בעקיפין עקב פגיעה ישירה של הקרש במנוח או עקב אובדן שליטה בעקבות השלכת הקרש, היא טענה שיש לדון בה.
3. התרשלות היא מעשה או מחדל שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות. כאשר ההתרשלות היא בנסיבות שבהן קיימת חובת זהירות של אותו אדם שהתרשל כלפי אדם אחר, כלומר כשאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהמעשה או המחדל הרשלניים, וההתרשלות גרמה לנזק, קמה עוולת הרשלנות.
4. יסודותיה של עוולת הרשלנות הם, אם כן: קיומה של חובת זהירות של המזיק (הנתבע) כלפי הניזוק (התובע); הפרת החובה (התרשלות) של המזיק; וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
5. התרשלות היא סטייה מסטנדרט התנהגות סבירה, הנבחנת בקנה מידה אובייקטיבי. היא מותנית בקיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, הנקבעת על-פי מבחן הצפיות, שהוא מבחן כפול: אם הייתה לאדם הסביר היכולת לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם (צפיות טכנית), ואם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם (צפיות נורמטיבית).
6. מבחן הצפיות נערך הן במישור המושגי, בין סוג המזיקים אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק, לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק; והן במישור הקונקרטי, בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל ולעניין הנזק שנגרם בפועל.
7. המשטרה חבה בחובת זהירות כלפי הציבור במסגרת הפעלת סמכויותיה ומילוי תפקידיה השונים לאכיפת החוק.
8. גם במצב שבו נדרשת מצד כוחות הביטחון פעולה מיידית נגד נמלט שהינו חשוד כעבריין או כמפגע, חובה היא לבסס באופן סביר את החשד וחובה להפעיל כלפיו אמצעים סבירים בנסיבות העניין.
9. אשם של גורם זר מתערב או של התובע עצמו בגרימת הנזק עשוי לפטור את הנתבע מאחריות או להקטין את היקף האחריות שתוטל עליו, ובהתאם לכך - את חבותו בפיצויים, זאת על-פי סעיפים 64-68 לפקודה.
10. לגבי מהות הנטל המועבר מכוח הוראת סעיף 41 לפקודה, אומצה בפסיקה הגישה שלפיה יש להעביר לנתבע את נטל השכנוע.
11. לא עלה בידי התובעים להוכיח כי זריקת הקרש על-ידי קיינר היא שגרמה לנזק, קרי: מותו של תומר, כאשר לטענת הנתבעים, הקרש לא פגע בו, ומותו נגרם בשל איבוד שליטה באופנוע שנסע במהירות גבוהה. בשל כך, לא ניתן להעביר את הנטל אל הנתבעים מכוח הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודה.
12. מכלל העדויות עולה כי המנוח נסע במהירות גבוהה כשעבר בין הרכבים שעצרו, אופנועו התרומם באוויר בסמוך לפגיעתו במנוחה, המנוח נפל מן האופנוע והוטל על הכביש ללא קסדה, האופנוע עלה על אי התנועה ופגע בעמוד. למעט עדותה של טייטלר, שצפתה באירוע מנתיב הנסיעה הנגדי של הכביש, אין עדות לכך שהקרש פגע פגיעה ישירה במנוח.
13. תנאי הוא להעברת הנטל מכוח סעיף 38 לפקודה כי "הוכח בה (בתובענה שהוגשה על נזק) שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן". "דבר מסוכן" פורש בפסיקה כחפץ שמסוכן מטבעו, "אם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות", או כחפץ ש"אם בזמן ייצורו נתהווה בו פגם שאינו אופייני למוצרים מסוגו ואשר הוא המקנה למוצר זה את אופיו המסוכן".
14. קרש אינו נופל לאף אחת מהקטגוריות הללו, וממילא, התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנזק במקרה דנן נגרם כתוצאה מזריקת הקרש.
15. מסיבה זו אף אין מקום להעביר את הנטל מכוח סעיף 41 לפקודה.
16. אי יכולת ההוכחה ביחס לקשר הסיבתי בין זריקת הקרש על-ידי קיינר, אשר לא הוכחשה בהודעותיו במשטרה ובעדותו של קיינר בבית-משפט, לבין הנזק, קרי: מותו של תומר, וביחס להתרשלותו של קיינר בזריקת הקרש, נובעת בעיקר מנזק ראייתי שנגרם על-ידי הנתבעים.
17. על כן, יש להעביר אליהם את נטל השכנוע בעניינים אלו על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, בעוד שעל-פי הוראות פקודת הנזיקין לא ניתן היה, כאמור, להעביר את הנטל.
18. הרציונל העומד בבסיס דוקטרינת הנזק הראייתי דומה לזה שבבסיס כלל הדבר מדבר בעדו בחוסר השוויון שבין התובע לנתבע מבחינת היכולת לדעת את האירועים, להבינם ולתעדם בזמן אמת.
19. על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, בפן הראייתי-דיוני שלה, עשוי נטל השכנוע לעבור מכתפיו של התובע לכתפיו של הנתבע מקום שבו עקב רשלנותו של הנתבע נשללה מן התובע היכולת או הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו את הנזק הישיר, כך שאם כפות המאזניים ייוותרו מעוינות בסוף המשפט, וייווצר מצב של "תיקו ראייתי", יזכה התובע בנזק הישיר שאותו תבע.
20. הפן הנזיקי-מהותי של דוקטרינת הנזק הראייתי מכיר בעילת-תביעה נזיקית בגין הנזק הראייתי נגד מי שגרמו במעשה עוולה.
21. זריקת הקרש, בין אם פגע הקרש בתומר ובין אם לאו, מהווה פרט מהותי בהשתלשלות האירועים שהובילו למותו. לפיכך, היה על קיינר, בתור קצין המשטרה שפיקד על האירוע ומי שהשליך את הקרש לעבר המנוח, לדווח לצוות החקירה שהגיע למקום מיד לאחר קרות האירוע על זריקת הקרש ולהצביע על הקרש על-מנת שניתן יהיה לסמנו כראיה.
22. הנטל להוכיח כי זריקת הקרש לא גרמה לנזק או כי לא הייתה התרשלות בזריקת הקרש, עובר לנתבעים.
23. הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע בכך שזריקת הקרש לא גרמה לנזק באופן שהקרש עצמו פגע במנוח או גרם למנוח לאבד שליטה באופנוע. לפיכך, משנוצר מצב של "תיקו ראייתי", בהינתן ראיות לכאן ולכאן באשר לזריקת הקרש כגורם למות המנוח, ומשהועבר נטל השכנוע בעניין זה אל כתפי הנתבעים והנטל לא הורם, עליהם לשכנע כי זריקת הקרש אינה מהווה התרשלות. במקביל, תיבחנה טענות לגבי התרשלויות נוספות מצד הנתבעים, שהנטל להוכחתן מוטל על התובעים.
24. על-פי הנהלים לטיפול ברכב החשוד בפח"ע, אם נצפו סימנים מחשידים נדרשת הכרזה על הפעלת הקוד, לרבות סוג האירוע, העברת דיווחים, הפעלת נוהל מחסומים ובידוד זירת האירוע. התרשמות ביהמ"ש היא כי החשש מפני פח"ע הועלה על-ידי הנתבעים לא בזמן אמת אלא רק בדיעבד כטעם לאמצעים הקיצוניים שננקטו נגד המנוח, שלא היו סבירים באותן בנסיבות.
25. נוהל מרדפים קובע שהקמת מחסום תוך שימוש ברכבים אזרחיים לעצירת רכב נמלט תיעשה רק במקרה של חשש ממשי לפגיעה בחיי אדם.
26. קיינר יכול היה לצפות וצריך היה לצפות שניהול מרדף אחר המנוח, שהיה רכוב על אופנוע, באזור מסחרי בכביש שבו תנועת כלי רכב ערה, יכול לסכן את חייו.
27. קיינר יכול היה לצפות וצריך היה לצפות שחסימת הכביש על-ידי רכבים באופן פתאומי כאשר השוטרים עומדים במרכז הכביש במרחק של מטרים ספורים מן הרכבים יש עמה סיכון לחייו של המנוח. לבסוף, קיינר יכול היה לצפות וצריך היה לצפות כי זריקת קרש לעבר המנוח תפגע בו או תגרום לו לאיבוד שליטה ועלולה אף להרגו.
28. אשר על כן, הפר קיינר את חובות הזהירות המוטלות עליו. אלמלא המרדף, החסימה וזריקת הקרש לא היה נגרם מותו של תומר. מותו של תומר היה בגדר הצפיות ובמתחם הסיכון שיצרו פעולות אלה של קיינר ותוצאה ישירה שלהן.
29. לא נמצא כי יש להטיל אחריות בעוולת רשלנות על אהרוני ובן עמי. אהרוני אמנם פתח במרדף והורה לבצע חסימה, אך אם הייתה ניתנת לו פקודה מקיינר להפסיק את המרדף ולהימנע מביצוע חסימה, המנוח היה ממשיך בדרכו. בן עמי נטל עמו את הקרש שנזרק לעבר המנוח ויצא מהנקודה במטרה לעצור את המנוח, אולם חסימת הכביש נעשתה על-פי הוראותיו של קיינר, וקיינר הוא זה אשר השליך את הקרש לעבר המנוח.
30. התביעה נגד אהרוני, בן עמי והעירייה - נדחית, וכן נדחית ההודעה לצד ג' שהגישה העירייה נגד המשטרה.
31. תומר לא עצר כשהורו לו קיינר ובן עמי לעצור ונתן "מכת גז". המסקנה המתבקשת מהתנהגותו זו של תומר היא כי ביקש להימלט מפני כוחות המשטרה. לפיכך, יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 50%.
32. סכום כל הפיצויים שנפסקו לטובת התובעים בגין ראשי הנזק הוא 1,351,366 ש"ח.
33. על הנתבעים קיינר והמשטרה ביחד ולחוד לשלם לתובעים ביחד סכום של 675,683 ש"ח המהווה 50% מסכום הפיצויים הכולל שנפסק.
ת"א 1714/04, עזבון המנוח תומר נעים ז"ל ואח' נ' קיינר יזהר ואח'
כב' השופטת ברון צפורה
18.11.2009
העובדות:
1. ביום 11/11/02 בסמוך לשעה 13:00 בכביש 412 המחבר בין ראשון לציון ונס ציונה, אדם רוכב על אופנוע במהירות, ואף מבצע עבירות תנועה.
2. המשטרה מנסה לעצור אותו. מאחוריו דולקת ניידת משטרתית, ולפניו מתארגן מחסום משטרתי.
3. הרוכב מתקרב למחסום, לא עוצר, מנסה לעקוף את המחסום, ואז נזרק לעברו חפץ המתואר כ"קרש" או "דיקט".
4. הרוכב סוטה בחדות מנתיבו, פוגע בשוטרת שנכחה במקום ובעצמו נזרק מן האופנוע. השוטרת והרוכב מתים תוך זמן קצר.
5. השאלות שעולות הנן מי או מה גרם למותו של הרוכב - האם הוא עצמו גרם לכך, על-ידי נהיגה לא זהירה ואפילו עבריינית, או שמא אנשי האכיפה גרמו למותו ולמותה של השוטרת, שרה שוורץ ז"ל במרדף שניהלו אחריו, במחסום שהוקם כדי לעצרו או באמצעות החפץ שגרם לו לסטות מנתיבו; והאם ראוי להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעים בגין פעולותיהם.
6. התובעים הם עזבונו של המנוח והוריו. התביעה היא תביעת פיצויים בגין נזקי גוף על סך 10,578,000 ש"ח, המיוסדת על עוולות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותקיפה.
ההכרעה:
1. לנפגע בתאונת דרכים שנהג ברכב ללא ביטוח אין עילת תביעה לפי החוק, שכן אדם אינו אחראי כלפי עצמו ואינו זכאי כלפי חברת הביטוח בהיעדר ביטוח תקף. לכן, עשויה לקום לו עילת תביעה לפי הפקודה, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק הפיצויים.
2. אין לומר כי הורחבה החזית, שהרי החריג לעקרון ייחוד העילה חל אך ורק על מקרים הנופלים לגדר התנאי המסייג לחזקה הממעטת, הכולל מעשה מכוון אשר גרם לנזק באופן שהשפיע על השימוש ברכב המנועי. משכך, טענת התובעים כי מעשה מכוון, כגון זריקת הקרש, הביא למות המנוח במישרין או בעקיפין עקב פגיעה ישירה של הקרש במנוח או עקב אובדן שליטה בעקבות השלכת הקרש, היא טענה שיש לדון בה.
3. התרשלות היא מעשה או מחדל שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות. כאשר ההתרשלות היא בנסיבות שבהן קיימת חובת זהירות של אותו אדם שהתרשל כלפי אדם אחר, כלומר כשאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהמעשה או המחדל הרשלניים, וההתרשלות גרמה לנזק, קמה עוולת הרשלנות.
4. יסודותיה של עוולת הרשלנות הם, אם כן: קיומה של חובת זהירות של המזיק (הנתבע) כלפי הניזוק (התובע); הפרת החובה (התרשלות) של המזיק; וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
5. התרשלות היא סטייה מסטנדרט התנהגות סבירה, הנבחנת בקנה מידה אובייקטיבי. היא מותנית בקיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, הנקבעת על-פי מבחן הצפיות, שהוא מבחן כפול: אם הייתה לאדם הסביר היכולת לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם (צפיות טכנית), ואם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם (צפיות נורמטיבית).
6. מבחן הצפיות נערך הן במישור המושגי, בין סוג המזיקים אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק, לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק; והן במישור הקונקרטי, בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל ולעניין הנזק שנגרם בפועל.
7. המשטרה חבה בחובת זהירות כלפי הציבור במסגרת הפעלת סמכויותיה ומילוי תפקידיה השונים לאכיפת החוק.
8. גם במצב שבו נדרשת מצד כוחות הביטחון פעולה מיידית נגד נמלט שהינו חשוד כעבריין או כמפגע, חובה היא לבסס באופן סביר את החשד וחובה להפעיל כלפיו אמצעים סבירים בנסיבות העניין.
9. אשם של גורם זר מתערב או של התובע עצמו בגרימת הנזק עשוי לפטור את הנתבע מאחריות או להקטין את היקף האחריות שתוטל עליו, ובהתאם לכך - את חבותו בפיצויים, זאת על-פי סעיפים 64-68 לפקודה.
10. לגבי מהות הנטל המועבר מכוח הוראת סעיף 41 לפקודה, אומצה בפסיקה הגישה שלפיה יש להעביר לנתבע את נטל השכנוע.
11. לא עלה בידי התובעים להוכיח כי זריקת הקרש על-ידי קיינר היא שגרמה לנזק, קרי: מותו של תומר, כאשר לטענת הנתבעים, הקרש לא פגע בו, ומותו נגרם בשל איבוד שליטה באופנוע שנסע במהירות גבוהה. בשל כך, לא ניתן להעביר את הנטל אל הנתבעים מכוח הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודה.
12. מכלל העדויות עולה כי המנוח נסע במהירות גבוהה כשעבר בין הרכבים שעצרו, אופנועו התרומם באוויר בסמוך לפגיעתו במנוחה, המנוח נפל מן האופנוע והוטל על הכביש ללא קסדה, האופנוע עלה על אי התנועה ופגע בעמוד. למעט עדותה של טייטלר, שצפתה באירוע מנתיב הנסיעה הנגדי של הכביש, אין עדות לכך שהקרש פגע פגיעה ישירה במנוח.
13. תנאי הוא להעברת הנטל מכוח סעיף 38 לפקודה כי "הוכח בה (בתובענה שהוגשה על נזק) שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן". "דבר מסוכן" פורש בפסיקה כחפץ שמסוכן מטבעו, "אם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות", או כחפץ ש"אם בזמן ייצורו נתהווה בו פגם שאינו אופייני למוצרים מסוגו ואשר הוא המקנה למוצר זה את אופיו המסוכן".
14. קרש אינו נופל לאף אחת מהקטגוריות הללו, וממילא, התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנזק במקרה דנן נגרם כתוצאה מזריקת הקרש.
15. מסיבה זו אף אין מקום להעביר את הנטל מכוח סעיף 41 לפקודה.
16. אי יכולת ההוכחה ביחס לקשר הסיבתי בין זריקת הקרש על-ידי קיינר, אשר לא הוכחשה בהודעותיו במשטרה ובעדותו של קיינר בבית-משפט, לבין הנזק, קרי: מותו של תומר, וביחס להתרשלותו של קיינר בזריקת הקרש, נובעת בעיקר מנזק ראייתי שנגרם על-ידי הנתבעים.
17. על כן, יש להעביר אליהם את נטל השכנוע בעניינים אלו על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, בעוד שעל-פי הוראות פקודת הנזיקין לא ניתן היה, כאמור, להעביר את הנטל.
18. הרציונל העומד בבסיס דוקטרינת הנזק הראייתי דומה לזה שבבסיס כלל הדבר מדבר בעדו בחוסר השוויון שבין התובע לנתבע מבחינת היכולת לדעת את האירועים, להבינם ולתעדם בזמן אמת.
19. על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, בפן הראייתי-דיוני שלה, עשוי נטל השכנוע לעבור מכתפיו של התובע לכתפיו של הנתבע מקום שבו עקב רשלנותו של הנתבע נשללה מן התובע היכולת או הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו את הנזק הישיר, כך שאם כפות המאזניים ייוותרו מעוינות בסוף המשפט, וייווצר מצב של "תיקו ראייתי", יזכה התובע בנזק הישיר שאותו תבע.
20. הפן הנזיקי-מהותי של דוקטרינת הנזק הראייתי מכיר בעילת-תביעה נזיקית בגין הנזק הראייתי נגד מי שגרמו במעשה עוולה.
21. זריקת הקרש, בין אם פגע הקרש בתומר ובין אם לאו, מהווה פרט מהותי בהשתלשלות האירועים שהובילו למותו. לפיכך, היה על קיינר, בתור קצין המשטרה שפיקד על האירוע ומי שהשליך את הקרש לעבר המנוח, לדווח לצוות החקירה שהגיע למקום מיד לאחר קרות האירוע על זריקת הקרש ולהצביע על הקרש על-מנת שניתן יהיה לסמנו כראיה.
22. הנטל להוכיח כי זריקת הקרש לא גרמה לנזק או כי לא הייתה התרשלות בזריקת הקרש, עובר לנתבעים.
23. הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע בכך שזריקת הקרש לא גרמה לנזק באופן שהקרש עצמו פגע במנוח או גרם למנוח לאבד שליטה באופנוע. לפיכך, משנוצר מצב של "תיקו ראייתי", בהינתן ראיות לכאן ולכאן באשר לזריקת הקרש כגורם למות המנוח, ומשהועבר נטל השכנוע בעניין זה אל כתפי הנתבעים והנטל לא הורם, עליהם לשכנע כי זריקת הקרש אינה מהווה התרשלות. במקביל, תיבחנה טענות לגבי התרשלויות נוספות מצד הנתבעים, שהנטל להוכחתן מוטל על התובעים.
24. על-פי הנהלים לטיפול ברכב החשוד בפח"ע, אם נצפו סימנים מחשידים נדרשת הכרזה על הפעלת הקוד, לרבות סוג האירוע, העברת דיווחים, הפעלת נוהל מחסומים ובידוד זירת האירוע. התרשמות ביהמ"ש היא כי החשש מפני פח"ע הועלה על-ידי הנתבעים לא בזמן אמת אלא רק בדיעבד כטעם לאמצעים הקיצוניים שננקטו נגד המנוח, שלא היו סבירים באותן בנסיבות.
25. נוהל מרדפים קובע שהקמת מחסום תוך שימוש ברכבים אזרחיים לעצירת רכב נמלט תיעשה רק במקרה של חשש ממשי לפגיעה בחיי אדם.
26. קיינר יכול היה לצפות וצריך היה לצפות שניהול מרדף אחר המנוח, שהיה רכוב על אופנוע, באזור מסחרי בכביש שבו תנועת כלי רכב ערה, יכול לסכן את חייו.
27. קיינר יכול היה לצפות וצריך היה לצפות שחסימת הכביש על-ידי רכבים באופן פתאומי כאשר השוטרים עומדים במרכז הכביש במרחק של מטרים ספורים מן הרכבים יש עמה סיכון לחייו של המנוח. לבסוף, קיינר יכול היה לצפות וצריך היה לצפות כי זריקת קרש לעבר המנוח תפגע בו או תגרום לו לאיבוד שליטה ועלולה אף להרגו.
28. אשר על כן, הפר קיינר את חובות הזהירות המוטלות עליו. אלמלא המרדף, החסימה וזריקת הקרש לא היה נגרם מותו של תומר. מותו של תומר היה בגדר הצפיות ובמתחם הסיכון שיצרו פעולות אלה של קיינר ותוצאה ישירה שלהן.
29. לא נמצא כי יש להטיל אחריות בעוולת רשלנות על אהרוני ובן עמי. אהרוני אמנם פתח במרדף והורה לבצע חסימה, אך אם הייתה ניתנת לו פקודה מקיינר להפסיק את המרדף ולהימנע מביצוע חסימה, המנוח היה ממשיך בדרכו. בן עמי נטל עמו את הקרש שנזרק לעבר המנוח ויצא מהנקודה במטרה לעצור את המנוח, אולם חסימת הכביש נעשתה על-פי הוראותיו של קיינר, וקיינר הוא זה אשר השליך את הקרש לעבר המנוח.
30. התביעה נגד אהרוני, בן עמי והעירייה - נדחית, וכן נדחית ההודעה לצד ג' שהגישה העירייה נגד המשטרה.
31. תומר לא עצר כשהורו לו קיינר ובן עמי לעצור ונתן "מכת גז". המסקנה המתבקשת מהתנהגותו זו של תומר היא כי ביקש להימלט מפני כוחות המשטרה. לפיכך, יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 50%.
32. סכום כל הפיצויים שנפסקו לטובת התובעים בגין ראשי הנזק הוא 1,351,366 ש"ח.
33. על הנתבעים קיינר והמשטרה ביחד ולחוד לשלם לתובעים ביחד סכום של 675,683 ש"ח המהווה 50% מסכום הפיצויים הכולל שנפסק.
מיכל מורנו הנה מנהלת פרוייקטים בחברת מורנו'ס שיווק באינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
