משפחה
ת"ע 2780/07 , מ.מ. נ' א.ה.
כב' השופט יעקב כהן
בשם התובעת (מבקשת קיום הצוואה) - עו"ד אהרון שפרב; בשם הנתבע (המתנגד לקיום הצוואה) - עוה"ד פסח ויהונתן קניר
21.10.2009
העובדות:
המנוחה ז"ל הלכה לבית עולמה בתאריך, בהיותה כבת 93 שנים והותירה אחריה את בנה היחיד א' ה' (להלן: "הנתבע") ואת שתי בנותיו, נכדותיה מנישואים הראשונים, מ' מ' (להלן: "התובעת") וי' ה' (להלן: "אחות התובעת"). הן התובעת והן אביה הנתבע, עורכי דין במקצועם. למנוחה נכדה שלישית, ח' ל', אשר נולדה לנתבע מנישואין שניים לאישה נכריה (לאחר שהתגרש מאמן של בנותיו) אולם נישואין שניים אלה של הנתבע היו לצנינים בעיני אמו והיא לא הכירה בנכדה זו בחייה ובצוואותיה. ידועת סבל, צער, מכאוב וחולי היתה המנוחה, לאחר שהיא ובנה יחידה הנתבע, ניצלו בנס מציפורני החיה הנאצית, ועלו ארצה בתום מלחמת העולם השניה. ב-13 שנות חייה האחרונות התגוררה המנוחה בבית אבות. במרוצת חייה, ערכה המנוחה שלוש צוואות בעדים, אשר האחרונה שבהן נחתמה על ידה, לטענת התובעת בתאריך 24.5.00, שלוש שנים טרם פטירתה. בצוואה האחרונה חלו שני שינויים מהותיים יחסית לצוואה הקודמת כדלהלן: א. הנתבע, בנה של המנוחה, הודר מקבלת שליש מכספיה (המצויים בארץ ובחו"ל), ונקצבה לו מנה בסך של 36,000 ש"ח צמודי מדד בלבד. ב. הוסף הסדר לפיו אם תלך התובעת לעולמה לפני אחותה, יוקנה מלוא החלק המיועד לאחות התובעת עפ"י הצוואה לילדי התובעת בחלקים שווים. בהוראה זו שמצאה ביטוי בסעיף 6 (ד') לצוואה האחרונה, אין הבחנה בין הזכויות בדירה המיועדות לאחות התובעת, לבין הכספים שבהם אמורה אחות התובעת לזכות בהם עפ"י הצוואה, גם הכספים וגם הזכויות בדירה יהיו לילדיה של התובעת, היה והתובעת תלך לעולמה לפני אחותה, בין אם תלך התובעת לעולמה לפני מותה של המורישה, ובין אם תלך לעולמה לאחר מותה של המורישה. בשני המקרים מנשלת תוצאת הסעיף את אחות התובעת מחלקה בעיזבון לטובת ילדי התובעת. פרט לשני השינויים שפורטו לעיל, מדובר בשתי צוואות זהות זו לזו לחלוטין, בכל אות, בכל מילה בכל ביטוי, בפתיח בגוף ובסיומת, באופן שאינו מותיר אף שמץ של ספק כי הצוואה האחרונה הועתקה אות לאות ומילה למילה מהצוואה שקדמה לה. על פי הנטען, אין ליתן תוקף לצוואה השלישית בשל פגמים שנפל בה.
החלטה:
א. לטענת התובעת נערכה הצוואה האחרונה ע"י עוה"ד עמוס נצר במשרדו בת"א, והוא שימש כעד קיום לצוואה, יחד עם מזכירתו דאז, הגב' מרים לאון. עו"ד נצר העיד, כי קיבל את הוראות ניסוח הצוואה מהמנוחה. בית המשפט קבע, כי הדברים האמורים בתצהירו של עו"ד נצר ובעדותו, בכל הנוגע לעריכת המסמך המתיימר להיות צוואתה האחרונה של המנוחה, אינם דברי אמת. הוכח כי המסמך האמור הועתק כלשונו מילה במילה, שורה בשורה וסעיף בסעיף מצוואה קודמת. בית המשפט ציין, כי יתכן ש אי-מי, אשר נעזר בצוואה הקודמת לשם עריכת הצוואה החדשה סיפק לעו"ד נצר נוסח שלם ומוכן של הצוואה החדשה (שהועתקה כמובן כמעט בשלמותה מהצוואה הקודמת) ערך וכתב את הצוואה החדשה, ועו"ד נצר התבקש רק לפגוש את המנוחה ולהחתים אותה על הצוואה החדשה, או אולי התבקש רק לאשר כי הצוואה החדשה נחתמה כביכול בפניו ע"י המנוחה, אותה הכיר, אף כי לא פגשה כלל. אם כך התרחשו הדברים, ברי מדוע הופתע עו"ד נצר עצמו במהלך חקירתו הנגדית מהזהות בין שתי הצוואות, ולא עלה בידו לרקום או לרקוח תוך כדי עדותו גירסה שתעלה בקנה אחד עם העובדה המפתיעה שהונחתה עליו לפתע, העומדת בסתירה גמורה למה שנכתב בתצהיר עדותו הראשית, ולמה שהעיד במהלך חקירתו הנגדית, עד להצגת הצוואה הקודמת בפניו ע"י ב"כ הנתבע.
ב. אם אכן כך הם פני הדברים, אזי ברור כי עו"ד נצר לא ערך כלל את הצוואה ודבריו בעניין פגישות ההכנה שערך כביכול עם המנוחה, והאינפורמציה שליקט מפיה כביכול, אינם דברי אמת. לפיכך, נשאלת השאלה מי ערך את הצוואה הנ"ל ומסרה לעו"ד נצר, בין כשהיא כבר נחזית להיות חתומה ע"י המנוחה ובין כדי שיחתים עליה את המנוחה. מבחני האינטרסים המניעים האפשרות המעשית והיכולת המקצועית, מובילים כולם לפתחה של התובעת (שהינה עו"ד במקצועה) ומצביעים לכיוונה. השינוי שנערך בצוואה האחרונה יחסית לקודמתה, הדיר כאמור את הנתבע (אבי התובעת ובנה היחיד של המנוחה) כמעט מכל חלקו בעיזבון אמו, ובכך הוגדל חלקם של התובעת וילדיה בכספי המנוחה המופקדים בבנקים בארץ ובחו"ל.
ג. די בכך כי ביהמ"ש משתכנע בשיעור העולה על חמישים אחוז, כי מי מהיורשים עפ"י הצוואה נטל חלק בעריכתה, כדי הפעלת הוראות סעיף 35 לחוק הירושה הקובע כדלהלן: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בע"פ, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה". קבלת מסקנה כי התובעת ערכה בפועל את צוואתה האחרונה של המנוחה, עשויה לגרום לכך כי התובעת תפסיד את חלקה בעיזבון (דירה וכספים) לטובת אביה, שהינו יורשה היחיד עפ"י דין של המנוחה, זוהי תוצאה קשה נוכח העובדה שאין עליה מחלוקת, כי התובעת היתה המטפלת העיקרית במנוחה ובענייניה במשך שנים רבות. כמו כן, תהא התוצאה מהסקת מסקנה נסיבתית זו, תוך מתן תוקף לצוואה האחרונה, נישולה של אחות התובעת מחלקה בעיזבון לטובת ילדיה של התובעת.
ד. את הוראות סעיף 35 לחוק הירושה ניתן להפעיל אך ורק לגבי צוואה שביהמ"ש מחליט לקיימה, כאשר רק מי שנטל חלק בעריכת הצוואה מאבד את חלקו בעיזבון, אולם לא ניתן להפעיל הוראה זו של החוק, בעת שלא ניתן כלל לקיים את הצוואה כבמקרה דנן.
ה. אם יונח, כי הצוואה הקודמת מונחת היתה בפני עו"ד נצר בעת עריכת הצוואה האחרונה על ידו, וכי הוא העיד ביודעין דברים שאינם אמת בסוגיה זו היורדת לשורש נסיבות עריכת הצוואה, אזי ברור כי יש לדחות את עדותו בכללותה. ומנגד, לא ניתן לקבל את עדותו המופרכת כאילו ערך את הצוואה כולה, כלשונה וככתבה, עפ"י הוראותיה של המנוחה, נוכח הזהות להוראות הצוואה הקודמת. עו"ד נצר הינו העד היחיד המעיד כי המסמך מיום 24.5.00 הנושא את הכותרת צוואה, משקף כביכול את רצונה האחרון של המנוחה, הוא גם העד היחיד ואין בלתו לטענה כי המנוחה חתמה על מסמך זה כצוואתה. משנופלת עדותו של עד יחיד זה, בין משום שלא ערך כלל את הצוואה ובין משום שבחר להעיד דברים שאינם אמת אודות אופן ונסיבות עריכתה, נותר מסמך שאינו ראוי כלל להיקרא "צוואה", בין משום שמעולם לא נחתם ע"י המצווה, ובין משום שאין הוא משקף את רצונה האמיתי של המנוחה גם אם חתמה עליו.
ת"ע 2780/07 , מ.מ. נ' א.ה.
כב' השופט יעקב כהן
בשם התובעת (מבקשת קיום הצוואה) - עו"ד אהרון שפרב; בשם הנתבע (המתנגד לקיום הצוואה) - עוה"ד פסח ויהונתן קניר
21.10.2009
העובדות:
המנוחה ז"ל הלכה לבית עולמה בתאריך, בהיותה כבת 93 שנים והותירה אחריה את בנה היחיד א' ה' (להלן: "הנתבע") ואת שתי בנותיו, נכדותיה מנישואים הראשונים, מ' מ' (להלן: "התובעת") וי' ה' (להלן: "אחות התובעת"). הן התובעת והן אביה הנתבע, עורכי דין במקצועם. למנוחה נכדה שלישית, ח' ל', אשר נולדה לנתבע מנישואין שניים לאישה נכריה (לאחר שהתגרש מאמן של בנותיו) אולם נישואין שניים אלה של הנתבע היו לצנינים בעיני אמו והיא לא הכירה בנכדה זו בחייה ובצוואותיה. ידועת סבל, צער, מכאוב וחולי היתה המנוחה, לאחר שהיא ובנה יחידה הנתבע, ניצלו בנס מציפורני החיה הנאצית, ועלו ארצה בתום מלחמת העולם השניה. ב-13 שנות חייה האחרונות התגוררה המנוחה בבית אבות. במרוצת חייה, ערכה המנוחה שלוש צוואות בעדים, אשר האחרונה שבהן נחתמה על ידה, לטענת התובעת בתאריך 24.5.00, שלוש שנים טרם פטירתה. בצוואה האחרונה חלו שני שינויים מהותיים יחסית לצוואה הקודמת כדלהלן: א. הנתבע, בנה של המנוחה, הודר מקבלת שליש מכספיה (המצויים בארץ ובחו"ל), ונקצבה לו מנה בסך של 36,000 ש"ח צמודי מדד בלבד. ב. הוסף הסדר לפיו אם תלך התובעת לעולמה לפני אחותה, יוקנה מלוא החלק המיועד לאחות התובעת עפ"י הצוואה לילדי התובעת בחלקים שווים. בהוראה זו שמצאה ביטוי בסעיף 6 (ד') לצוואה האחרונה, אין הבחנה בין הזכויות בדירה המיועדות לאחות התובעת, לבין הכספים שבהם אמורה אחות התובעת לזכות בהם עפ"י הצוואה, גם הכספים וגם הזכויות בדירה יהיו לילדיה של התובעת, היה והתובעת תלך לעולמה לפני אחותה, בין אם תלך התובעת לעולמה לפני מותה של המורישה, ובין אם תלך לעולמה לאחר מותה של המורישה. בשני המקרים מנשלת תוצאת הסעיף את אחות התובעת מחלקה בעיזבון לטובת ילדי התובעת. פרט לשני השינויים שפורטו לעיל, מדובר בשתי צוואות זהות זו לזו לחלוטין, בכל אות, בכל מילה בכל ביטוי, בפתיח בגוף ובסיומת, באופן שאינו מותיר אף שמץ של ספק כי הצוואה האחרונה הועתקה אות לאות ומילה למילה מהצוואה שקדמה לה. על פי הנטען, אין ליתן תוקף לצוואה השלישית בשל פגמים שנפל בה.
החלטה:
א. לטענת התובעת נערכה הצוואה האחרונה ע"י עוה"ד עמוס נצר במשרדו בת"א, והוא שימש כעד קיום לצוואה, יחד עם מזכירתו דאז, הגב' מרים לאון. עו"ד נצר העיד, כי קיבל את הוראות ניסוח הצוואה מהמנוחה. בית המשפט קבע, כי הדברים האמורים בתצהירו של עו"ד נצר ובעדותו, בכל הנוגע לעריכת המסמך המתיימר להיות צוואתה האחרונה של המנוחה, אינם דברי אמת. הוכח כי המסמך האמור הועתק כלשונו מילה במילה, שורה בשורה וסעיף בסעיף מצוואה קודמת. בית המשפט ציין, כי יתכן ש אי-מי, אשר נעזר בצוואה הקודמת לשם עריכת הצוואה החדשה סיפק לעו"ד נצר נוסח שלם ומוכן של הצוואה החדשה (שהועתקה כמובן כמעט בשלמותה מהצוואה הקודמת) ערך וכתב את הצוואה החדשה, ועו"ד נצר התבקש רק לפגוש את המנוחה ולהחתים אותה על הצוואה החדשה, או אולי התבקש רק לאשר כי הצוואה החדשה נחתמה כביכול בפניו ע"י המנוחה, אותה הכיר, אף כי לא פגשה כלל. אם כך התרחשו הדברים, ברי מדוע הופתע עו"ד נצר עצמו במהלך חקירתו הנגדית מהזהות בין שתי הצוואות, ולא עלה בידו לרקום או לרקוח תוך כדי עדותו גירסה שתעלה בקנה אחד עם העובדה המפתיעה שהונחתה עליו לפתע, העומדת בסתירה גמורה למה שנכתב בתצהיר עדותו הראשית, ולמה שהעיד במהלך חקירתו הנגדית, עד להצגת הצוואה הקודמת בפניו ע"י ב"כ הנתבע.
ב. אם אכן כך הם פני הדברים, אזי ברור כי עו"ד נצר לא ערך כלל את הצוואה ודבריו בעניין פגישות ההכנה שערך כביכול עם המנוחה, והאינפורמציה שליקט מפיה כביכול, אינם דברי אמת. לפיכך, נשאלת השאלה מי ערך את הצוואה הנ"ל ומסרה לעו"ד נצר, בין כשהיא כבר נחזית להיות חתומה ע"י המנוחה ובין כדי שיחתים עליה את המנוחה. מבחני האינטרסים המניעים האפשרות המעשית והיכולת המקצועית, מובילים כולם לפתחה של התובעת (שהינה עו"ד במקצועה) ומצביעים לכיוונה. השינוי שנערך בצוואה האחרונה יחסית לקודמתה, הדיר כאמור את הנתבע (אבי התובעת ובנה היחיד של המנוחה) כמעט מכל חלקו בעיזבון אמו, ובכך הוגדל חלקם של התובעת וילדיה בכספי המנוחה המופקדים בבנקים בארץ ובחו"ל.
ג. די בכך כי ביהמ"ש משתכנע בשיעור העולה על חמישים אחוז, כי מי מהיורשים עפ"י הצוואה נטל חלק בעריכתה, כדי הפעלת הוראות סעיף 35 לחוק הירושה הקובע כדלהלן: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בע"פ, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה". קבלת מסקנה כי התובעת ערכה בפועל את צוואתה האחרונה של המנוחה, עשויה לגרום לכך כי התובעת תפסיד את חלקה בעיזבון (דירה וכספים) לטובת אביה, שהינו יורשה היחיד עפ"י דין של המנוחה, זוהי תוצאה קשה נוכח העובדה שאין עליה מחלוקת, כי התובעת היתה המטפלת העיקרית במנוחה ובענייניה במשך שנים רבות. כמו כן, תהא התוצאה מהסקת מסקנה נסיבתית זו, תוך מתן תוקף לצוואה האחרונה, נישולה של אחות התובעת מחלקה בעיזבון לטובת ילדיה של התובעת.
ד. את הוראות סעיף 35 לחוק הירושה ניתן להפעיל אך ורק לגבי צוואה שביהמ"ש מחליט לקיימה, כאשר רק מי שנטל חלק בעריכת הצוואה מאבד את חלקו בעיזבון, אולם לא ניתן להפעיל הוראה זו של החוק, בעת שלא ניתן כלל לקיים את הצוואה כבמקרה דנן.
ה. אם יונח, כי הצוואה הקודמת מונחת היתה בפני עו"ד נצר בעת עריכת הצוואה האחרונה על ידו, וכי הוא העיד ביודעין דברים שאינם אמת בסוגיה זו היורדת לשורש נסיבות עריכת הצוואה, אזי ברור כי יש לדחות את עדותו בכללותה. ומנגד, לא ניתן לקבל את עדותו המופרכת כאילו ערך את הצוואה כולה, כלשונה וככתבה, עפ"י הוראותיה של המנוחה, נוכח הזהות להוראות הצוואה הקודמת. עו"ד נצר הינו העד היחיד המעיד כי המסמך מיום 24.5.00 הנושא את הכותרת צוואה, משקף כביכול את רצונה האחרון של המנוחה, הוא גם העד היחיד ואין בלתו לטענה כי המנוחה חתמה על מסמך זה כצוואתה. משנופלת עדותו של עד יחיד זה, בין משום שלא ערך כלל את הצוואה ובין משום שבחר להעיד דברים שאינם אמת אודות אופן ונסיבות עריכתה, נותר מסמך שאינו ראוי כלל להיקרא "צוואה", בין משום שמעולם לא נחתם ע"י המצווה, ובין משום שאין הוא משקף את רצונה האמיתי של המנוחה גם אם חתמה עליו.
מיכל מורנו הנה מנהלת פרוייקטים בחברת מורנו'ס שיווק באינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
