תנועה כתמצית החיים 

"תנועה כתמצית החיים" / ליה שניידר לוי

החוויה הבסיסית

אצל הראל, בני בן השנתיים אין רגע מנוחה- הוא תמיד בתזוזה. זוהי דרכו ללמוד את העולם, ככל התינוקות, דרך חושיו ושינוי מתמיד של גופו במרחב. אבל הוא הזאטוט הכי זהיר שראיתי מימיי. שלא כמו רב האימהות, אשר לרוב קוראות לילדיהן לא לרוץ כי יפלו, לא לטפס כי יקבלו מכה, לא לקפוץ זה מסוכן- אני מוצאת את עצמי עושה בדיוק את ההיפך ומלמדת אותו איך לא לפחד לקפוץ ולהתגלגל, שאפשר גם לרוץ, ושינסה לבד לטפס על כל מיני חפצים....טוב, זהירות זו לא התכונה הבולטת שלי, אבל כנראה שזה לא סתם. כדי לחיות את חיי במלואם, אני זקוקה לזוז ממש לכל הכיוונים- פיזית ונפשית לגלות ואז לפרוץ את הגבולות.  בדמי לעודד את התינוק שלי לגלות שהגוף שלו מסוגל למופלאויות רבות מספור. בדמי לגלות זאת לכל מאומניי, את החוויה הבסיסית ששכחנו ממנה- חופש התנועה. אין צורך לחכות עד שהוא יילקח מאיתנו, ועימו העצמאות, ההנאה, הבריאות והשמחה.

עידן הניוון

לפני זמן לא רב, התקשרה אליי אישה שרצתה שאבוא לאמן את אימה המבוגרת, בת ה-80.  הגעתי עם הרכב לביתה של אותה גברת, והיא ראתה אותי יוצאת מההונדה, דרך חלון חדרה. היא הרימה את ידה לנופף אליי לשלום, אמנם באיטיות אך עם חיוך של ציפייה וסקרנות על פניה. בעלה פתח לי את הדלת והגעתי לפגוש אותה, כאשר היא ישובה על מיטתה. ניהלנו שיחת היכרות של כמה דקות ובה התחלתי להבין את ציפיותיה מההתעמלות שאעשה לה: שהיא תשתחרר מההליכון, שסוף סוף תצא מחדרה על שתיים בגב זקוף, שהיא מקווה לעשות קניות לבדה, שייפסקו צפצופי הנשימה, שהבצקות ברגליים ייעלמו והרשימה, כפי שאתם כבר מבינים, התארכה... אמרתי לה בצער שאיני קוסמת ושבכלל עליי לבדוק אם יש ביכולתה לבצע אי אילו תנועות עדינות, כיוון שהייתה חולת לב. הרמת הזרוע מעט מעלה הסבה לה כאב רב. סיבוב הקרסול החמיר את צפצופי הנשימה. הזזת גלגלי העיניים והראש גרמו לה סחרחורת... לאחר רבע שעה של ניסיונות הבנתי שאין בכוחי לעזור לה. איני פיזיותרפיסטית, או משקמת תנועתית. אם עד כה הונחיתי מבפנים על ידי האמונה ש "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא" , במקרה הזה, הרגשתי לראשונה - "מאוחר מדיי". ניוון תנועתי ברמה קשה כל כך, גוף שקרס ובתוכו ראש צלול ונשמה כאובה שמבינה היטב שמשכנה נהרס כליל...בעדינות אמרתי שאיני יכולה לעזור לה והיא שתקה, מאוכזבת. בניסיון לצחוק על עצמה בתור 'אלטעזאכן' שאלה בחיוך עקום ועיניים דומעות "אז מה, כבר אין מה לעשות איתי?"

סדרי עדיפויות

בכל רובד בחיינו קיימת תנועה. קיפאון הוא מוות. גם המחשבה היא היבט של תנועה. אולם אנו יוצאים כליל מאיזון כאשר אנו נותנים לתנועה בחיינו להתבטא בעיקר דרך האצבעות שרצות על המקלדת בכדי להעביר את תנועת מחשבותינו. היום אנשים בני 35, החיים אורח חיים הייטקיסטי, פורצים את הדיסק בגב התחתון. בגיל 35!!! למה? שכחנו איך לשחק כדורסל? הפסקנו לזחול ולשחק עם הילדים על אמת? חשבתם לדבר עסקים תוך כדי תנועה ולא רק בישיבה מהוגנת במסעדה...? ואם מצפים ממך לעבוד 18 שעות ביום מול המחשב, אז אתה מצפה מילדך בן ה- 6 שיישב יפה כמה שעות ביום בסך הכל, פתאום כשהוא נכנס לבית הספר. ובבית הספר, לעומת הגן,  סדר העדיפויות מתהפך- עכשיו הכיף אמור לשאוף לאפס ומה שצריך לעבוד הרבה ולקבל את ההתייחסות הוא הראש- ללמוד, לשנן, להתנפח במידע. משום מה זה בא על חשבון הגוף, במקום להשתמש בו ולהיעזר בו במימוש הפוטנציאלים שלנו כיצורים תבוניים. בבית הספר שיעורי הספורט נראים כמו בדיחה גרועה ומעצבנת- במקום שיהיו השחרור, הכיף, פריקת מתחים, החיות והשמחה, המקום לשימוש באגרסיות שמתפתחות מישיבה ממושכת ומדכאת. לפעמים הטיולים השנתיים נראים מסע מאורגן לקשישים- בקושי מורידים את התלמידים מהאוטובוס ואם כן אז מכבירים במילים על כל אבן היסטורית. בכלל- ניתן לומר שככל שאתה זז פחות פירוש הדבר יותר תרבותי ופחות בעיות- כתינוק שלא תהיה שובב עבור הוריך, כתלמיד שלא תפריע למורה, כעובד שלא תיעלם למעסיק שלך וכו כו'. ככל שאתה זז פחות- אתה יותר תרבותי, יותר מנומס, יותר מהוגן וקצת פחות חי וחופשי.

האוטופיה שלי

הרבה אנשים מסיימים את היום שלהם בתחושה שהם התרוצצו כל היום, אבל זה לא באמת ככה- כי מה שיוצר למעשה את תחושה ההתרוצצות - זה רק הלחץ הנפשי שמסיר את השלווה ואת החופש מהנשמה. אולי האוטופיה שלי - פוטנציאלית - תגרום להרבה אנשים לאבד את עבודתם, ולהרבה הורים ואנשים להשתבץ רק מהרעיונות שלי לשלב תנועה בחיינו הלחוצים והלא- מאוזנים. אבל להלן אעז ואציג אד אחד ממוחי הקודח: למה שלא ננקה את האוטו במו ידינו במקום לשבת באוטו - עוד פעם לשבת!- ולראות את המברשות האמריקאיות במכונה האוטומטית עושות את השפריץ- (המגניב יש לציין) - ואת הניקיון? כן, כן, אני יודעת למה שווה יותר להישאר באוטו- אתם חוסכים  מאמץ גופני, זמן יקר (15 דקות שלמות!) ואז אתם חוזרים הביתה גמורים מזה שישבתם כל היום ונוחתים על הספה לראות איזו תוכנית חסרת משמעות בטלוויזיה, שמתוכה 15 דקות פרסומות. אם אתם הייתם עושים את ה"עבודה השחורה", נגיד עם הבן הקטן, הייתם נושמים אוויר, הייתם מזיזים ומותחים כל איבר בגופכם - מפרקים ושרירים. עמוד השדרה היה זוכה לכמה תנועות פיתול, כפיפה, מתיחה והטייה שהוא משתוקק אליהם כל 24 שעות מחדש ולא הוא נהיה נוקשה ומתפורר כמו בצק פימו שלא לשו וחיממו ועיסו אותו. לא היה לכם זמן לשטויות ושטיפות מוח, הייתם מבלים זמן עם הילד, מגלים מטבע של 10 ש"ח מתחת למושב, ואולי הייתם אפילו נרטבים קצת ומרגישים איזה כיף זה שאלוהים נתן לנו גוף להתנועע, לנקות, לתפקד, לעשות אהבה,לרקוד,להתכופף, להרים, לצאת מהקופסא ולהרגיש חיים.רק בריאות.