המהפיכה הפמיניסטית בארצות הברית 

דמויות מובילות בגל הראשון של המהפיכה הפמיניסטית בארה"בבין השנים 1875- 1920.

1. פתיחה- סקירת מעמד הנשים בארה"ב בתחילת המאה ה- 19, ע"פ הפרמטרים הבאים: חברה, בריאות, רווחה, חינוך, תעסוקה, כלכלה וחוקים

2. דמויות מובילות בגל הראשון של המהפיכה הפמיניסטית בארה"ב- פרופיל אישי, פעילויות, השגים. 

3. סיכום- תמונת מצב של מעמד האישה לאחר המהפיכה הפמיניסטית, ארה"ב 1920, ע"פ הפרמטרים שנסקרו בפתיחה: חברה, בריאות, רווחה, חינוך, תעסוקה, כלכלה וחוקים.

פתיחה

סקירה כללית של מעמד הנשים בארה"ב לפני הגל הראשון של המהפיכה הפמיניסטית , ע"פ הפרמטרים הבאים: חברה, בריאות, רווחה, חינוך, תעסוקה, כלכלה וחוקים. במאה ה- 18 התחוללה באירופה המהפיכה התעשייתית, ששחררה את החברה האירופאית ממשטר פיאודאלי - עבודה חקלאית, והעתיקה את מרכז הפעילות העסקית למפעלים בתעשייה. המהפיכה התעשייתית באירופה הקרינה על הנעשה בארה"ב.

שוק העבודה- המהפיכה התעשייתית הייתה טריגר שאפשר לנשים לצאת מהמרחב הפרטי- קרי הבית, אל המרחב הציבורי- מפעלי תעשייה, עבודות בחווה ועבודות שירות. מיעוט מהנשים עבדו בבתי חרושת. גם שם עסקו בעבודות לא- מקצועיות. מרביתן הועסקו בעבודות בית; בישול, גיהוץ, אומנות, בשכר נמוך באופן מוחלט, ונמוך יחסית משכר הגברים.

חינוך והשכלה

שערי האוניברסיטאות נפתחו בפני נשים רק בשנות השמונים בארה"ב, כאשר קולג'ים אמריקאיים (וואסר, סמית' ולסלי) הציעו תוכניות לימוד זהות לנשים ולגברים. מצב חברתי- עתידן החברתי של הנשים הובטח באמצעות מערכת הנישואים. אולם, הגברים באותה תקופה לא מיהרו להתחתן ורובם עשו זאת בשנות ה- 40 לחייהם, כאשר תפיסתם את הנשים הייתה כאובייקט נוסף שמקומו בבית.

אפוטרופסות על רכוש וילדים  

בתחילת המאה ה- 19 לא יכלו נשים לקבל גט, ללא כל התחשבות במצב נישואיהן. במקרה בו נטש הבעל את אשתו לא הייתה האישה זכאית לקבל אפוטרופסות על ילדיהם המשותפים ולא חזקה על הרכוש המשותף. ב

שנת 1882 חוקק התיקון לרכושן של נשים נשואות.חוקים- לנשים בארה"ב לא הייתה זכות בחירה, בנוסף לאפלייה בנושא אפוטרופסות על ילדים ובעלות על רכוש.

הפעילות הפמיניסטית, בין השנים 1875- 1920, בארה"ב.

ראשית פעילות הפמיניסטיות בפעילות אישית, רק באמצע המאה ה- 19 החלו להתארגן בקבוצות. ההתארגנות בקבוצות הפכה למאפיין ייחודי של קבע במהפיכה הפמיניסטית.

הגל הראשון של המהפיכה פעל באופן ממוקד לקידום מעמד הנשים, בהיבטים שונים: כלכלי, משפטי, פוליטי, מקצועי, חינוכי וחברתי. מרבית הפעילות באו ממעמד סוציו- אקונומי בינוני (כמו גם מנהיגות המהפיכה בישראל- נשות היהלומנים).

המניע שלהן ליציאה למאבק לא היה כלככלי, כי אם הרצון במימוש הפוטנציאל האישי, שנמנע מהן עקב ההפלייה בין המינים.  לגל הראשון של המהפיכה הפמיניסטית לא הייתה תודעה מעמדית, דהיינו הצורך בסיפוק מענה לצורך הבסיסי- פרנסה, הישרדות נעדר מהתנהלותן, שכן לא חוו אותו בשגרת חייהם. לדעת רוזין* סוגיית המחוייבות למעמד כלכלי נמוך משלהן תעלה בתקופה מאוחרת יותר ולאורך כל התנהלות המאבק (בישראל יעלה זרם הפמיניזם השחור, שייתייחס לפמיניזם מזרחי, של מעמד הפועלים בעיקר בפריפריות המרוחקות).

לוסי סטון- מנהיגת האגודה האמריקאית של נשים סופרג'יסטיות מצטרפת לתומכות ב'פמיניזם הפוריטני', גישה שמרנית ופרימיטיבית של הפמיניזם, שבבסיסה טוהר המידות של האישה. הזרם הפוריטני צמח באנגליה , בסוף המאה ה- 19 הייתה הפוריטניות בשיאה. באותה תקופה נטו לראות בתפיסה לפיה האינדיווידואל במרכז את שורש הבעייה. לנשים ייחסו עליונות מוסרית מעל הגברים, סלדו מאלכוהול, אלימות ומיניות . סברו שנשים טהורות וצרכיהן במין מועט., להבדיל מהגברים שייצרם שולט בהם. ערכים כמו ביתיות וטוהר יוחסו לנשים ותחת מניפט זה התפתח הזרם הפמיניזם הפוריטני.לוסי סטון הייתה עיתונאית ובעלת עיתון בבוסטון שנקרא "עיתון הנשים". סטון תקפה את נקודת המוצא של ערכי המשפחה הבסיסיים שאיש לפני כן לא העז לערער עליהם. היא יצאה נגד צנזורה, טוהר, אמהות מתוך בחירה ואלימות במשפחה. לטענתה לאישה זכות בלעדית על גופה ואמהותה. טענה זו מנפצת מיתוסים כגון מיתוס האישה כאובייקט מיני ואמצעי לפרייה ורבייה ומיתוס היעדר התשוקה אצל נשים. באותה תקופה נהנו מאמצעי מניעה רק נשות המעמד הגבוהה. (*רוזין טלי, מה זה בכלל פמיניזם, זמורה ביתן, 2000, 116)

ז'וזפין באטלר (1828- 1906) חברה בקבוצת לנגהאם (שהוקמה בשנת 1859 ע"י שתי חברות באנגליה, ופעילותו התמקדה בהרצאות, עצומות למען זכויות הצבעה לנשים).

מרגרט סאנגר מקימה בניו- יורק בתחילת המאה ה- 20 את המרפאה הראשונה למניעת הריון ומחילה לקדם השימוש באמצעים למניעת הריון, מה שנתפש אז כפעילות חתרנית.

 1875- גבר ואישה אמריקאיים, לוסי סטון והנרי בלאקוול חותמים על הסכם נישואים שיוויוני.

 1885- הוקמה בשיקאגו הלשכה להגנת נשים וילדים שספקה ייעוץ וליווי משפטי לנשים וילדים שחוו אלימות במשפחה.

 1888- ארגוני הנשים בארה"ב מתאחדים מחדש ומייסדים את "התנועה הארצית האמריקאית למתן זכות הצבעה לנשים". שתי מנהיגות מרכזיות, אליס סטון בלאקוול, בתם של לוסי סטון והנרי בלאקוול, שהיו הראשונים לחתום על הסכם נישואים שוויוני בארה"ב בשנת 1875 (מה שמוכיח, אם כי לא ברמה אמפירית, שלסביבת הגידול, לחינוך, למודלים יש השפעה מכריעה בעיצוב תודעה, ערכים ודפוסי התנהגות) ואליזבט קיידי סטנטון, ממקימות ארגון סנקה פולק נבחרה לתפקיד כבוד של נשיאת התנועה

 1889- ג'ין אדמס מקימה את "בית האל " HULL HOUSE בשיקאגו. בית האל היה מרכז קהילתי ברובע הפועלים של שיקאגו וסיפק מעונות יום, ארוחות, קורסים, פעילות רווחה ועזרה בהקמת איגודים מקצועיים.

 1898- סטנטון בגיל 84 פורשת מתפקידה. רגע לפני היא מפרסמת את התנ"ך של נשים- women's bible, קובץ מאמרים פרי יצירתם של הפמיניסטיות המובילות דאז ובו ביקורת על כתבי הקודש, התנ"ך והברית החדשה.שוב קריאת תגר ונסיון לניפוץ מיתוסים וערכים מהותיים של החברה באותה תקופה.

 1900- צ'פמן קאט מחליפה את אנתוני בנשיאות "התנועה הארצית האמריקאית למתן זכות הצבעה לנשים" ומתחילה בפעילות עיקשת ורציפה להשגת זכות הבחירה לנשים. צ'פמן העדיפה נשים לבנות, ליברליות ועשירות כשותפות למאבק, ולא בחלה בכל אמצעי לסילוק פמיניסטיות שלא עמדו בקריטריונים שלה. קאט זיהתה את חשיבות הלובינג בקונגרס ועבודת השטח. רצף אירועים אישיים טראגיים העתיק את מקום מושבה אל מחוץ לגבולות ארה"ב, אלא שקאט לא נטשה את פעילותה, והקדישה 8 שנים לתנועת "הברית הלאומית של נשים סופרג'יסטיות" שקמה באותו זמן.

 1903- קאט נבחרת לנשיאות הברית. העלתה את רשימת המדינות החברות מחמש לעשרים וארבע.

 1913- אליס פול שצמחה תחת הנהגתה של צ'פמן ב"תנועה הארצית האמריקאית למתן זכות הצבעה לנשים", עו"ד וד"ר למשפטים, מייסדת מפלגת הנשים הלאומית , מארגנת מצעד בוושינגטון הבירה, יום לפני השבעת הנשיא וילסון ובו מאות מחברות התנועה הסופרג'יסטית צועדות ומוחאות כנגד אפללית נשים בנושא זכות ההצבעה.

 1915- קאט שבה לארה"ב, לאחר 8 שנות היעדרות ובנתה תוכנית להשגת זכות הבחירה לנשים.

 1915- ג'ין אדמס מקימת "בית האל" מיסדת את "ליגת הנשים הבינלאומית לחופש ולשלום" הקיימת עד היום. התנועה קמה בעקבות התכנסות "ועידת השלום לנשים" בהאג באותה שנה. פעיליותיה של אדמס לקידום נשים זיכו אותה בשנת 1931 בפרס נובל לשלום . מאידך, בשנת 1923 הייתה אדמס ברשימת "האדומות המסוכנות" שהוציאאחד ממשרדי הממשלה, על רקע הפחד מהמהפיכה הבושביקית. ברשימה היו 15 ארגוני נשים ו- 29 מנהיגות שהואשמו בגניבת מקומות עבודה של גברים.

 1920- הנצחון הגדול של התנועה הפמיניסטית ושל קאט. כשהתיקון מספר 19- זכות ההצבעה לנשים הפך חלק בלתי- נפרד מהחוקה האמריקאית. קאט שעל פי תחושתה סיימה את עבודתה פרשה מהתנועה והקימה את "ליגת הנשים המצביעות", שהיה והינו גם כיום ארגון א- פוליטי שראה ייעודו בקידום נשים למערכת הפוליטית.

משך 3 שנים, בין השנים 1908- 1911 ניהל הקונגרס האמריקאי מחקר לבדיקת עמד הנשים והילדים בשוק העבודה. בעקבות המחקר הוקם דסק הנשים במשרד העבודה האמריקאי, שתפקידו היה לקבוע מדיניות רווחה לעובדות. אליזבט גורליי פלין, פעילה בארגון "פועלי התעשייה של העולם" מתסיסה בלאורנס נשים שובתותועורכת להן "אסיפות המרצה", בהן יוצאת נגד שכר שונה לעבודה שווה.

 1907 - מצעד מחאה של פועלות ענף ההלבשה בניו- יורק, בדרישה להטבת תנאי העבודה ושוויון זכויות לנשים. הנשים נעצרו בעת שאיימו להיכנס לשכונות העשירות בעיר. המאבק הסתיים בכשלון השגת תנאים משופרים לפועלות, אבל סלל דרך להמשך המאבק לשוויון זכויות. 1908- באותו תאריך מארגנות תופרות ניו- יורקיות הפגנה בלואר- איסט- סיטי להנצחת הצעדה הקודמת. הן דורשות מתן זכות הצבעה לנשים ושיפור תנאי עבודת נשים וילדים.

בין השנים 1909- 1912 צמחו התארגנויות של כחמישה מליון נשים עובדות.

בשנת 1909 היו שביתות והפגנות ענק, בהן צעדו עשרים וארבעים אלף פועלות ברחובות שיקאגו, במחאה על מצבן. מוות של אחת השובתות במהלך יריות שנורו ע"י שוטרים והוצאת הילדים מהעיר לאורנס בראשות מרגרט סאנגר, שהייתה אחות ונשיאת ועדת הנשים של המפלגה הסוציאליסטית, שהסתיימה אלימות משטרתית הופיעו באמצעי התקשורת, תוך מיצוב הנשים כקורבנות ונפגעות והמשטרה כגורם שלילי, והביאו לסיום המאבק בהצלחת השובתות. באותה הפגנה התחילה מנהיגותה של סאנגר לפרוץ.

 1910- קלרה זטקין מציעה להנציח את ה- 8 במרץ כיום האישה הבינלאומי. יום זה "ישבוק יחיים" בשנות ה- 30 ויחזור בשנות ה- 70. בשנת 1987 הוכר ה- 8 במרץ כיום האישה הבינלאומי ע"י האו"ם.

 1912- סאנגר ש"פרצה" במאבק ברחובות שיקאגו בשנת 1909 מכניסה לתודעת החברה האמריקאית את המושג "מניעת הריון". חווייתה האישית של סאנגר , בת לאם שהרתה 18 פעמים וילדה 11 ילדים ומתה בגיל 40 עיצבו את תודעתה החזקה לגבי "זכותה הבלעדית של האישה על גופה". גם עיסוקה כאחות, באמצעותו פגשה נשים מותשות מלידות ומחלות חזקו את תודעתה בנושא. סאנגר עטפה את רצונה בנמתן אפשרות למניעת ילודה בעטיפה מרה פחות , בהתייחסה למאות אלפי העוברים שהופלו באופן בלתי- חוקי, כתוצאה מהיעדר חופש בחירה. התנגדות הממסד לפעילותה הובילה למיסוד טור בענייני חינוך מיני בעיתון.

 1914- סאנגר מיסדת את עיתון בשם "המורדת", ובו חומר רלוונטי למבנה ביולוגי, אנטומי ומיניות האישה. הצנזורה רדפה אותה, והיא נאלצה לברוח לאירופה, בעודה משאירה את בלעה ושלושת ילדיה בארה"ב. בדרכה לאנגליה הורתה להפיץ 100,000 עותקים של חוברת בת 16 עמודים בשם "מגבלות משפחתיות" שהפיקה. שנה לאחר מכן, משנאסר בעלה חזרה לארה"ב ועמדה למשפט. במשפט זוכתה מהאשמת הממסד אותה בגין פרסום חומר תועבה. סאנגר השתמשה בעוצמת התקשורת לטובתה, כל מאסר שלה נחשב בעיניה ליחסי ציבור.

 1915- סאנגר מבקרת בהולנד ומגלה מרפאות בהן מחלקים אמצעי מניעה לנשים. את חזונה האישי גבשה במסעה להולנד, ובעת ביקורה בחברה לייצור ברנדי בצרפת, שם חתמה על הסכם לשיתוף פעולה, עוקף חוק איסור ייבוא אמצעי מניעה לארה"ב. בקבוקים עמוסי דיאפרגמות שאוחסנו בארגזים הוטלו למים בעת הגיע הספינה למימי ארה"ב , מקום שם חיכו להם עשרות נשים. כך, הודות לסאנגר זכו נשות ארה"ב בפעם הראשונה להשתמש בדיאפרגמות.

 1916- המרפאה הראשונה למניעת הריון. סאנגר ואחותה פותחות בברוקלין מרפאה למניעת הריון, בו אחיות מעבירות הרצאות לנשים אודות השימוש באמצעי מניעה. ביום האחד עשר לפעילות המרפאה סגרה המשטרה את שעריה והכניסה את סאנגר, אתל בירן ופניה מינדל למאסר. אתל פתחה בשביתת רעב, שהסבה את תשומת לב התקשורת אליה מיד. המחאה הציבורת החזקה גרמה למושל לבטת ההאשמות נגד סאנגר, לשחררה וחשוב יותר גרמה לרופאים, שהיו אמונים על חלוקת אמצעי מניעה להתחיל לחלקם.

 1917- סאנגר מייסדת מגזין רשמי "הפסקת ילודה", מגזין שגם אילו יצא היום בשמו זה היה מעורר התנגדויות עזות מצד קהלים שונים בחברה.

 1920- נישואיה של סאנגר לאיל הנפט ג'יימס סלי ממנו חלק גדול מפעילויות התנועה למניעת הילודה. סאנגר הוכרה כגורם חשוב במהפיכה הפמיניסטית. פעילותה השתרעה על חמישה עשורים וחצתה יבשות. הודות לפעילותה העיקשת ללא מורא, למרות צל איומי מאסרים, הברחות ופעילויות בלתי- חוקיות למען המטרה

.1917- אליס פול מארגנת הפגנות יומיות מול הבית הלבן לזירוז מתן זכות הבחירה לנשים . הנשיא ווילסון משליך את המפגינות לכלא והללו פותחות בשביתת רעב. את מנהיגת ההפגנה ניסו לאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, אך לא הצליחו. שלושים ושבעה ימים מאוחר יותר שוחחררו המפגינות, והנשיא וילסון שינה את מדיניותו ודרש מהקונגרס להעביר את התיקון לחוק זכות הבחירה לנשים.

בשנת 1920 חתמו כל מדינות ארה"ב על מתן זכות בחירה לנשים ואליס פול חגגה נצחונה.

סיכום: תמונת מצב של מעמד האישה לאחר הגל הראשון של המהפיכה הפמיניסטית, ארה"ב 1920, ע"פ הפרמטרים שנסקרו בפתיחה: חברה, בריאות, רווחה, חינוך, תעסוקה, כלכלה וחוקים.

בסיום הגל הראשון של המהפיכה הפמיניסטית רשמו הנשים השגים לא מבוטלים. במקרו, ההישג המשמעותי היה התיקון ה- 19 לחוקה, שהבטיח את זכות הבחירה לנשים, לאחר 52 שנות מאבק.

כ"כ, הצליחו הפמיניסטיות באמצעות פעילות מאורגנת למצב את נושא הנשים על סדר היום הציבורי, ולא אפשרו יותר להתעלם ממנו. לדעתי, הן הניחו את היסודות להכרה בנשים כנישה בעלת כוח פוליטי- אלקטוראלי, שיש להתחשב בה. הדיון בגופה של האישה, בנושא ההולדה, הזכות למניעת או להפסקת הריון לא נותב למרחב הפרטי של האישה, אלא נותר, בסוף הגל הראשון, כמו גם היום, נושא לדיון על סדר היום הציבורי.

ההישג העיקרי לדעתי, היה עצם ניהול הדיון בנושא שעד אז היה בבחינת טאבו. הוקם דסק הנשים במשרד העבודה האמריקאי, שתפקידו היה לקבוע מדיניות רווחה לעובדות. (יכולותיהן התקשורתיות של המנהיגות הפמיניסטיות, התמקדותן בעיתונות הכתובה כאמצעי ליצירת מודעות לתכנים רלוונטיים לנשים יצרה את התשתית לעיתונות נשים).

במיקרו, נשארו תפקידי האישה בחברה כשהיו. המסגרת המשפחתית לא שינתה ערכיה, ולפיכך תפקידיה המסורתיים של האישה נותרו כשהיו. מנגד, הייתה התייחסות לסוגיות הפקרות מינית (של גברים), אלימות במשפחה ואמצעי מניעה. נפתחו מרפאות לחלוקת אמצעי מניעה, ונשות ארה"ב החלו להשתמש בדיאפרגמות. הוקמו מרכזים לייעוץ משפטי, מעונות יום, טיפול בענייני רווחה, וסיוע להתאגדויות מקצועיות. נשים מתחילות להתאגד באיגודים מקצועיים להטבת תנאי העבודה. שערי החינוך נפתחו בפני נשים, הורחבו תחומי העיסוק בשוק העבודה, לנשים הייתה יכולת שליטה על הילודה באמצעות אמצעי המניעה. נושא הנשים הועלה לסדר היום הציבורי, ובסוף הגל הראשון הפכו הפמיניסטיות מקומץ פעילות פרטניות לתנועות המוניות, מאורגנות ורחבות היקף, שלא ניתן להתעלם מקיומן. 

 ביבליוגראפיה

1. רוזין, טלי, מי מפחד מפמיניזם, זמורה ביתן, 2002.

 2. נווה, אייל, המאה ה- 20, ספרי תל- אביב, 1994, 224- 232.

3.  גלבלום, אמירה, פמיניזם ופציפיזם בין שתי מלחמות עולם, 103- 106.