גיל המעבר 

א.ש. מהוד השרון שואלת...

אני אישה בת 51 מורה במקצועי ( 20 שנה) קשה לי מאד להתמודד עם תגובות בעלי, ילדי, חברותי לעבודה, הורי ואפילו רופאי לתלונותי כגון: כאבים, קשיי שינה, לחץ נפשי ומתחים ולהתנהגויותי כגון: אי שקט, עצבנות, סף תגובה נמוך וכד`.
בסה"כ איני מרגישה חולה, אני אוהבת את החיים . מה דעתך? מה עלי לעשות?

שלום רב לך א.ש. מהוד השרון,
ראשית אני מודה לך על מכתבך ברשותך אענה לך ובאמצעותך לנשים אחרות הנמצאות באותו מקום בחיים.
אני מבין היטב את מצוקתך ומעריך מאד את בקשתך לעזרה. את שייכת לקבוצה גדולה מאד של נשים בעולם עבורן קיים מכנה משותף אוביקטיבי אחד ויחיד הנובע מהגיל. מדובר בשינויים ההורמונליים והפיזיולוגיים כתוצאה מהפסקת הביוץ והמחזור החודשי הנובעת מירידה משמעותית בהתליך ייצור הורמון האסטרוגן בשחלות = המנופאוזה.

לא ניתן לשנות את גילך אך ניתן לשנות את מחשבותיך ורגשותיך הגורמים לתגובותיך והתנהגויותיך.


במשך השנים נוצרו בעולם המערבי המודרני הרבה מאד מיתוסים, סטיגמות וסטריאוטיפים המשדרים לאשה בגיל האמצע מסרים עם תוכן שלילי. מסרים אלו גורמים לאשה דמוי אישי וחברתי נמוכים, הערכה עצמית נמוכה כאשה ( רואים בה אדם פחות אטרקטיבי ומיני) ובעקבות אלו יורד גם הבטחון העצמי.
גם ערוצי השיווק והפירסום השונים הסוגדים יופי ונעורים, מצטרפים למקהלת המבקרים בהדגשת "השונות והאסונות" האמורים להתרחש על האישה בגיל אמצע החיים.
קשה מאד להתעלם מרבוי הכינויים והשמות שניתנו בעבר וניתנים חדשות לבקרים לתקופת זו של האשה כמו: גיל הבלות, גיל המעבר, גיל העצבות, גיל ההזדקנות וכו`.... לכולם ישנה קונטציה שלילית.

עובדה זו ממחישה לדעתי שוב עד כמה קיים בחברה המודרנית העירפול, הספק והבילבול המהווים את הגורם העיקרי ליחס הדו קוטבי לאישה בגיל אמצע החיים.
לדעתי קיימת עדיין הנטייה של הציבור באופן כללי ואפילו אצל חלק מאנשי המקצוע לראות במנופאוזה מעין "מיכל" אליו ניתן לזרוק ולשייך כמעט את כל התופעות השליליות או הסימפטומים של נשים בגיל האמצע.
נשמע לרוב את אותה תשובה ודרך אותה עדשה ינתן לעיתים גם הטיפול.

הסופרת גייל שיהיי רואה בגילאי 45-65 את הקבוצה בעלת "הבגרות החדשה" יש בתקופה זו משהו משהו ייחודי שאינו קיים בקבוצות גיל צעירות יותר. כאן מתרחשת הערכה מחודשת של החיים, נעשה חשבון נפש אישי פנימי, מתרחש דיאלוג בין האדם לעצמו באשר לשאלות קיומיות כגון: מי אני, מהם השגי, האם טוב לי או רע לי, מה אני רוצה לעשות במחצית השנייה של חיי וכד`..... הדיאלוג הזה מאפשר אכן מפגש עם מטען רגשי בעל עוצמה אדירה : עצב, בלבול , תיסכול , חרטה, החמצה התמודדות עם כאב, מחלות ומוות של חברים ואנשים קרובים.
אי אפשר להתעלם מהשינויים במערכת המשפחתית והזוגית, זוהי תקופה בה משתנה מערכת היחסים בין הורים לילדיהם מעצם העובדה שהילדים נמצאים במקומות שונים על רצף גיל ההתבגרות. יש שיצאו מהבית לעצמאות אישית ויש הנמצאים בשלבי עזיבה. יש תהליך של התרוקנות הקן המשפחתי הראשוני סימן לסיום שלב משמעותי בהורות. המעניין הוא הצמידות והקשר של שלב זה לשלב הפסקת המחזור - המנופאוזה.
זהו תהליך לא קל המלווה בהרבה כאב, פחד מנטישה ופרידה , חרדות לעתיד וכד`.

המערכת הזוגית עוברת שינויים אף היא : כשהילדים עוזבים את הבית נשארים ההורים "לבד" , זה מצב חדש הדורש הערכה מחודשת של צרכים אישיים וזוגיים. בני הזוג נמצאים זה מול זו. בעוד שהעיסוק הקודם בילדים טשטש או עמעם מעט את הבעיות האישיות, חילוקי הדעות הרגשות הפעם אין כל ברירה הזוג ניצב חשוף בצריח ויש להתמודד עם המצב בצורה האפקטיבית ביותר.
הארכת תוחלת החיים באופן כללי מוסיפה מימד נוסף לחווית גיל אמצע החיים והוא הצורך להתמודד עם הורים מזדקנים הזקוקים לתשומת לב ועזרה מילדיהם המבוגרים ( בגיל אמצע החיים) תלות זו עלולה להכביד באופן משמעותי.
נוצר כאן מצב חדש בו נמצאים כלואים גילאי אמצע החיים. אני קורא למצב זה "סינדרום הסנדוויץ" כלומר צורך לתפקד בתקן של מילוי בסנדוויץ בין שתי פרוסות האחת היא הילדים והדאגה להם והשניה היא ההורים המזדקנים , כשלכל פרוסה הצרכים שלה והציפיה הברורה להענות לצרכים.
יש לזכור כי במקרה זה גם למילוי ( גיל האמצע) ישנם צרכים, אסור להתעלם מהם , זה הזמן להתיחס אליהם וחשוב שיהיו ממוקמים בראש סדר העדיפות שכן אז הסבירות כי האפקטיביות התיפקודית והיכולת להענות לציפיות תהינה טובות יותר.

אני חושב כי החשיפה והמודעות לסופיות החיים למרות היותה באר שמתוכה עולים רגשות של כאב, צער, חרדה ופחדים יש בה עוצמה אנרגתית שיש לנצל אותה עד תום.

לסיכום:

אם בעבר התיחסו לעובדת עזיבת הילדים את הבית כאל "קן המתרוקן" שהיה מלווה רגשות צער, כאב וחרדה . חשוב ביותר כי נתיחס לתהליך הזה בתחושה של שמחה וגאווה על הצלחת הילדים ותחושה של שחרור הקלה וחופש על מנת לנצל את הזמן הפנוי לצמיחה והתפתחות אישית וזוגית.

מחקרים רבים מוכיחים כי נשים בתקופת אמצע החיים במידה ואכן היו מודעות לאותה עוצמה פוטנציאלית והיו מוכנות לצמיחה ושינוי הצליחו עם או בלי עזרה ויעוץ מקצועיים למצוא לעצמן אפיקי פעילות מענינים ומספקים בתחומים שונים ושיפרו בצורה משמעותית את איכות החיים האישית הזוגית והמשפחתית שלהן.