4 פברואר 2010
שוב ניבעטה הדמוקרטיה
לאור המצב העובדתי כי למעלה מחמישים אחוזים (לפי נתוני משטרת ישראל משנת 2007 ), מכלל התלונות על אונס והטרדה מינית הינן תלונות שוא, נישאלת השאלה, על מי מגן הבג"צ בפסיקתו המונעת פומביות הדיון במשפטו של הנשיא לשעבר מר משה קצב, על הנשים שהוטרדו (לכאורה) מינית או על אלו המתלוננות תלונות שוא?
אין הכוונה כאן להגן ולתמוך בתביעתו לבג"צ של עיתון ידיעות אחרונות בנושא הסרת צו איסור חשיפת העדויות ופרטיהן של המתלוננות כנגד הנשיא קצב, באשר מניעיו של זה אינם באים לשם שמים אלא נובעים ממציצנות לשמה וזאת על מנת לשקם הרייטינג השוקע ממילא של העיתון. גם טענת "זכות הציבור לדעת" הינה מופרכת באשר מי קובע את זכותו של הציבור לדעת, העיתון? אנו מביאים כאן את הפן הבילתי מוסרי בעליל של בית המשפט העליון (בה"ה לשם קיצור) וגישתו לשפיטה הנוגדת עקרונות צדק ודמוקרטיה ומתנכלת לבני אנוש אשר הוחלשו בכוונת מכוון בידי רשויות המשפט מטעמים שאינם לענין. אנו עוסקים בצדק שאינו נעשה ולכן גם אינו ניראה.
במאמרנו הקודם הבאנו כבר את פסיקת ה"בה"ה" בנושא "כביש" 433 ", המעדיפה "הזכות לזכויות" של פלסתינים על פני "הזכות לחיים" של יהודים, המוטה אף היא בהתאם לנטיותיהם הפוליטיות חד-צדדיות של השופטים ואין בינה ובין צדק או זכויות אזרח משותף רב. כך שניתן בהחלט למצוא כאן מתווה החוזר על עצמו שוב ושוב.
תקנת איסור הפירסום אשר השראתה לקוחה מאירופה של המחצית הראשונה של המאה העשרים היכן שבגרמניה הנאצית כמו גם ברוסיה הבולשביקית קיבלו מסיתים ומעלילים חסינות מפני פומביות, היכן שההליכים המשפטיים היו ניסתרים בחלקם או ברובם הגדול ובכך עודדו והעלו על נס מסיתים ומדיחים חשוכים כנגד מתנגדים פוליטים לשלטון והפכום ליקירי המערכת....ממש כפי הקורה בינינו משך העשור האחרון באשר למתלוננות השוא על תקיפות מיניות.
עדנה ארבל (כיום שופטת בעליון), בשמשה בעברה כפרקליטת המדינה תיקנה תקנה, לא חוק, תקנה חסרת בסיס בחוק, תקנה עוקפת חוק וחוקה המקעקעת כל יסוד לשפיטה במדינה דמוקרטית, המורה כי לא תוגשנה תלונות ולא תישפטנה מתלוננות שוא וזאת בעילה הבאה לעודד נשים להתלונן אודות תקיפה מינית. אנו כבר מודעים לעובדה כי קיימים גברים הנמקים בבתי הכלא על לא עוול בכפם אך משום שמילתם לא שיכנעה דייה כנגד מילת הצד השני, תקנה מזעזעת זו תורמת רבות למצב זה. מערכת המשפט הישראלית דהיום גורסת (בניגוד לכללי הדמוקרטיה האלמנטרים) כי יש להעניש ולכלוא חפים מפשע ובלבד שזכויותיהן הוירואליות של נשים תתקיימנה (למעלה ממחציתם מעלילות שוא כאמור) ואלו תוכלנה להגיש תלונות כנגד תקיפה מינית ככל שידבנו ליבן בלא חשש לתוצאות שיקריהן.
זוהי התרת דם, פשוטו כמשמעו. משטר דמוקרטי אינו יכול לסבול עיוות מעין זה. אין לתקנה מעין זו אח ורע בכל העולם, המערבי והמזרחי יחדיו. פרושו של דבר כי מעלילות טפילות וחומדות ממון לא להן, זוכות להגנה משפטית ללא מעצורים ושיקול דעת קל שבקלים. תקנה זו ברי שמהווה עידוד לנשים להתלונן-ומדוע לא? שהרי אין מחיר, אין עונש מושת מאחורי תלונת השוא, בעוד אשר תקנה זו מפרה את זכותו האלמנטרית של אדם לנסות ולהוכיח חפותו, להפרע ממשסיו ומשטיניו. תקנה זו גורסת למעשה כי אדם הינו אשם כחטא עצמו, עד שלא תוכח חפותו".
אנו איננו אמורים לבצע מעשי פשע חוקתי, משפטי וחברתי במו ידינו בכך שנתיר תלונות שוא, וזאת על מנת לשמור על זכויות "עתידיות", וירטואליות של ניפגעות, כפי שמקדמים פרקליטות המדינה וה"בה"ה" (ראה גם פסיקת כביש 433). פרושו של דבר הוא כי גברים חשופים לתלונות שוא של נשים אינטרסנטיות, מעלילות, בלא שקיימת הגנה ממשית בידם. פירושו, כי שמם הטוב, חייהם, גורל משפחותיהם ויציבותם הנפשית של ילדיהם, כל אלו מקועקעים על ידי תקנה דרקונית שאיש אינו טורח כלל לשנותה בעוד אשר ברי כי מלכתחילה אסור היה לה לבוא לעולם.
וכעת, אותה השופטת ארבל יחדיו עם ידידתה היקרה לשחיתות המשפטית הזו בייניש, באות לקעקע את עקרון היסוד בכל משטר דמוקרטי דהיינו, פומביות הדיון המשפטי ושוב בשם "צידוק" משפטי מגדרי נואל. גם כאן וכעת תואנתו של הבג"ץ הינו עידוד לנשים להתלונן כנגד הטרדות מיניות. אליה וקוץ מטריד בה, החלטה מפלה מגדרית זו מהווה בנוסף עידוד לנשים להתלונן באורח שיקרי (כפי דוחות משטרת ישראל), כנגד גברים בעודן חוסות תחת צלליו השחורים של החוק.
הנושא מחריף בזוכרנו כי במרבית המקרים עוסקים אנו בתלונה אשר בסיסה הוא מילה כנגד מילה וכך במחשכים, במדה ועקרון הפומביות מקועקע, מתירים אנו במשנה תוקף קיום עלילת דם באין מזור לניפגעים. מכוונים אנו לכ-250-150 גברים במדינת ישראל המתאבדים מדי שנה בשנה על בסיס אפליה מגדרית כמתואר לעיל (ולא אישה מתאבדת אחת לרפואה). צאו וחשבו, בעשור החולף התאבדו מסיבות אלו כ- 2000 אבות, גברים, בעלי משפחות, למצער כ- 5000 ילדים נותרו ללא אב בחלד וזאת על רקע עיוותי דין בבתי הדין למשפחה ובתי הדין הפליליים באשר אינם מוצאים מזור להוכחת צידקתם כנגד מתלוננות השוא, באשר דרכם להתלונן נחסמה הרמטית על פי "תקנת ארבל" בפרקליטות המדינה. ובאם מספר זה אינו מבטא עלילת דם כלפי הניספים, שפך דם בריש גלי, איננו יודעים שפך דם מהו?
מספר זה ניתן לדמותו לפיגוע המוני נוסך "מגדלי התאומים", הכפול למצער בחומרתו מזה שהשיתו עלינו החמאס, הפת"ח והחזבאללה יחדיו בתקופה המקבילה. ולאור מספר מזעזע זה של נירצחים (מתאבדים) הדעת היתה נותנת כי נישמע קול זעקה רמה מקצה ארץ לקציה, אך אנו להוותנו חווים אך דממה דקה, קשר של שתיקה מפחיד. האם ניתן למצוא כאן קשר לעובדה כי ישראל ופרו הינן המדינות היחידות בעולם המערבי אשר אין בהם משמורת משותפת על ילדי משפחות הרוסות (השאלה רטורית, כמובן שיש קשר מובהק)? שוב אנו עדים למתווה מצמרר בו ה"בה"ה" מעדיף את "הזכות לזכויות", נשים במקרה זה, אשר למעלה מחציים הוכחו כמופרכות ושיקריות, עלילות שוא לאשורן, על פני "הזכות לחיים" של גברים אשר עיוות המשפט הביאם כענין של עובדה אל סיפו של השאול ומעבר לו.
הבה ונסיר ספקות בענין. אין המדובר בגברים מתעללים, אין המדובר בגברים מטרידים, אין המדובר באנסים, המדובר הוא בגברים נורמטיבים החשים (כניראה בצדק רב), כי נעשה להם עוול איום, החשים כי אין בידם בצר להם למי לפנות, כי ניטרקו בפניהם כל דלתות החוק באורח מגדרי וציני, המגיעים להכרה כי המוצא היחידי העומד בפניהם הוא ליטול את חייהם במו ידיהם. ומכאן שידי "הפרקליטות, "הב"ה" והבג"צ מגואלות בדם של גברים אומללים אלו בעוד מירב הנשים המעלילות, "האלמנות השחורות" הללו, חיות את חייהן, עליזות, שמחות וטובות לב. והרי לנו המקרה הקלאסי של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ואנו, הכיצד נישא את החרפה המוסרית הזו.
בפני היועץ המשפטי לממשלה מר ווינשטיין ובפני חברי הכנסת אשר נותר בהם עדיין שביב של מוסר וצדק עומדת משימה חיונית מאין כמוה, לבטל לאלתר את החרפה הרצחנית כלפי גברים חפים מפשע שתיקנה עדנה ארבל וניתמכת נלהבות על ידי בייניש, הקיימת ועומדת בפרקליטות המדינה עד היום. רבים העיוותים במערכת החברתית משפטית של מדינת ישראל אך ניתן לפתור למצער חלק מהם בהשלכת התקנה המזוויעה, החרפתית הזו לפח האשפה. האווירה המשפטית תטוהר בחלקה באורח מידי בעשותנו זאת.
על המדינה להעמיד לדין מתלוננות שוא על הטרדה מינית מכל סוג שהוא. יש לקבוע בחוק כי העונש שיושת על מעלילות השוא יהיה זהה לאותו העונש אשר קורבנן עשוי היה להענש במדה והיה נימצא אשם. בנוסף, יושת על השקרנית קנס כספי משמעותי לטובת הקורבן הגבר ללא צורך בהתדינות משפטית נוספת. אכן כן, מתלוננת על אונס שוא לדוגמא, תיכלא למשך 10-20 שנים בבית האסורים, כך יאה וכך נאה, בבחינת: "בור כרה ויחפרהו ויפול רשע תחתיו".
ענישה זו תביא לירידה תלולה, עד הפסקה מוחלטת, של תלונות השוא, תסיר מהמערכת עול עצום ורב של טיפול בתלונות סרק, תביא לתקינת משפט צדק ותטהר האווירה בכל האמור לעברות מין באשר הוודאות תהפוך רבה יותר משמעותית כלפי אלו שאכן נימצאו אשמים ובדין.
ולאחר זאת, מדוע זה נלין על כי הכנסת עוסקת בימים אלו ב"חוק עוקף בג"ץ"? זהו חוק אשר בעקרון, במדה והמערכת המשפטית אינה מתנהלת כ"כנופית שילטון חוק", הינו בהחלט חוק פסול, אך לנוכח התנהלות ה"בה"ה" אשר הביא חוק זה על ראשו וראשינו, הינו חוק נכון לימים אלו. מאידך-גיסא, החוק המוצע החדש מרחיק לכת מעט וראוי היה לחברי הכנסת לאמץ את יוזמת הפרופ' פרידמן (בשמשו כשר המשפטים בממשלת אולמרט), אשר בו יוכל ה"בה"ה" לבטל חוק המנוגד לחוקי היסוד של הכנסת, אך זו תוכל לגבור על כך ברוב של 61 מחברי המליאה. על חברי הכנסת לזכור כי ככל שחיוני לקעקע את בסטיליית המשפט הישראלי, אל להם לשפוך את התינוק עם המים, באשר אנו זקוקים לבית משפט עליון, לחלוטין שונה במתכונתו מזה הקיים היום, כרשות שלישית מאזנת במשטרנו הדמוקרטי.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
