תפקיד התקווה בהתמודדות עם כאב כרוני 

תקווה היא מצב בו אנו מצפים להתרחשות של משהו לו אנו מייחלים.
תקווה היא אחד ממאפייני האופטימיות, אנשים אופטימיים מקווים שיהיה יותר טוב - שיקרה הדבר הזה לו אנו כמהים. תקווה מאפיינת את חשיבתנו והתייחסותנו לטווח הארוך ואת יכולתנו להבין שיתרחש שינוי – שהחיים דינמיים וכל הזמן משתנים.
לאנשים מדוכאים אין תקווה, הרע הנוכחי ימשיך לנצח והתחושה הכללית היא של אין מוצא, וביטויה הפרגמטי הוא הימנעות וחוסר עשייה.
מכל הכתוב לעיל וגם אינטואיטיבית, אנו יודעים שתקווה היא דבר חיובי, היא כוח מניע. אבל ישנם מצבים בהם התקווה יכולה להיות לרועץ, לפעמים היא עוצרת אותנו מלעשות דברים.
מכיוון שהתקווה עוסקת בעתיד, לפעמים התקווה יכולה לכלוא אותנו עם אמונה וציפיות שמשהו יקרה בעתיד וישנה את חיינו. אנחנו חולים, סובלים מכאבים כרוניים – בעתיד ימצא למחלתנו ולכאבנו מרפא, אנחנו מתקשים או סובלים מבעיה מסוימת - בעתיד יקרה המפנה לו אנו מייחלים והדברים יסתדרו, יש תקווה ועכשיו צריך רק לחכות.
לפעמים אפשר במקום להתייחס לעתיד ולהשליך עליו את כל יהבנו, לרדת מפסגת העתיד למישורי ההווה. לא תמיד חוסר תקווה הוא ייאוש. חוסר התקווה יכול להביא אותנו הישר אל הרגע הזה - אל ההווה, ולענות על כל השאלות הקשות יותר של החיים. מה המשמעות של זה? מה עכשיו? מה אני יכול לעשות?
חשוב ומבחינתי אפילו הכרחי, להתמודד ולעשות וכל אלה בלי לאבד תקווה שאולי פעם תמצא תרופה למחלה, הכאב או כל מצוקה אחרת ממנה אנו סובלים.
אולי פעם הדברים ישתנו ויהיה יותר טוב, אבל אין להגיע למצב של המתנה וחוסר עשייה בהווה, מתוך צפייה שפעם התקווה תתגשם. מול עינינו צריכה להיות המטרה - איך אנו חיים עכשיו, בהווה, מתמודדים ומשפרים את חיינו. איך אנחנו נתרמים ומתפתחים מהדברים הקטנים והגדולים שאנו יכולים לעשות עכשיו, ברגע הזה.