פורסם לראשונה בקפה דה-מרקר, ב -1/2/2010
יש ימים שאתה מנסה לא לפגוש בפנים שלך.
יש ימים שאתה לא רוצה לפגוש בפניו של איש.
יש ימים שאתה בורח משניהם.
והיום הוא כזה.
כמובן שברור לך שזה רק היום ובהמשך יהיו הרבה ימים יותר טובים, אולם זה לא ממש מניח את הדעת, על אף שלאחרונה התחלת לקרוא ספר על נפלאותיה של האינטליגנציה הרגשית ועדיפותה על אחותה הקונבנציונלית, זאת שנמדדת בנקודות של IQ.
כלומר לעזאזל החכמה, יחי הרגש ושיבדלו הסינים לחיים ארוכים.
ונכון, זה לא ממש קשור, אבל גם לא לגמרי לא קשור, ובהמשך כולנו נבין, גם הכותב, (שזה אני), איך.
אז כך:
גם בימים הכי גרועים שלי, אני לא מפסיק להתפעל מאנשים שמתייחסים לעצמם ברצינות של למעלה ממאה אחוזים, בעת שמידת הרצינות שבה, למשל אני, מתייחס לעצמי, על אותו רצף לינארי, ממוקם בקצה השני של הסרגל, בסביבת המספרים הראשונים, החד ספרתיים, חמש נניח, כי חמש זה אחלה מספר, הוא גם נראה לא רע, (מזכיר קצת ברבור, אמנם עם מפרקת שבורה, אבל עדיין ברבור), והוא גם ראשוני, כלומר לא מתחלק בשום מספר חוץ מעצמו, כמו המיזנטרופ שגם אינו רוצה לחלוק שום דבר מהווייתו עם שום זולת, לעולם.
אולם צריך לסייג ולומר כבר כעת שאנשים רציניים לא בהכרח לוקחים את עצמם ברצינות, לעומת אנשים שכן, והם תמיד, אבל תמיד, לא רציניים.
המשפט הזה טעון הסבר, למרות שלי הוא לגמרי ברור, אולם אני מוכן לקבל, כי הוא אינו אקסיומטי בעיני רבים. כלומר, אפשר שרבים יגידו, חרא פרים, זה לא נכון.
בואו נברר אם כן, מהי רצינות, זו שבאה יחד עם ה"ארשת"?
אולי דרך הגדרת ההפך...
רצינות הוא ההפך מ:
חפיף?
לא מתאים, כי זו לא ממש מילה והקונוטציות שלה כל כך לא רציניות, שנתקשה להשתמש בה להגדרת הרצינות דווקא.
"שטחי” או "רדוד”, כמעט בסדר, אבל עדיין מפספס את עיקר המשמעות של הרצינות האקטיבית והמתמשכת, את "כובד הראש”, זה הניכר לעין וגורם לאנשים שלוקחים את עצמם ברצינות, לחשוב, (ואולי להרגיש), שהראש שלהם שוקל הרבה מאוד, וכך הם נושאים אותו בהבעה מיוסרת משהו. אולם ההבעה זו, יותר משהיא מביעה ייסורים, היא בעיקר גרוטסקית.
נדמה לי שגם אם היית ממשיך עוד, ומנסה מילים עבריות נוספות, לא היית מוצא את המילה, שהייתה גורמת לחוויה "ארכמדית”, כלומר לצעוק או להרגיש "אאוריקה". לכן אנטוש את הניסיון ואסתפק במילת סלנג, "שטוטנ'יק", כדי לתאר את ההפך ממה שרציתי להגדיר מקודם.
אולם הבעיה עדיין איתנו, כי עיקר הפגם באנשים שמתייחסים לעצמם ברצינות גמורה, בבסיס הלוגי של התפיסה שלהם, שמיחסת הרים וגבעות של תוכן, ערך רוחני וחומרי ומה לא לצבר של חומר אורגני מתקלה, ששום דבר כמעט מהווייתו הקוסמית אינו תלוי בבעליו, אלא בכל מיני תהליכים שרק על חלקם הקטן אנחנו יודעים משהו.
ומי שמודע לאפסות של הקיום שלנו, הן כיחידים והן כקולקטיב גדול של בני אדם על פני הגלובוס, לא יכול בשום צורה להתייחס לעצמו ברצינות.
ומה רע ב"רצינות”, ולמה, אם בכלל עדיפה הגישה המקלה, שאומרת, נכון אני פה, אין לי מושג לכמה זמן, ואעשה עם זה כך וכך, בכפוף ליכולותיי ולמה שהאקראיות הקוסמית תזמן לי. (ללא שום שליחות נשגבת כזאת או אחרת, שמאפיינת את הגרופים של הרצינות בינינו).
כי הרצינות מחייבת בדיוק את ההפך. כלומר, הוא, הלוקח את עצמו ברצינות, מציב את המטרות, ללא שום קשר לארעיותו או לכללי האקראיות האקסיומטיים, ויפעל להשגתן על חשבון כל מה או מי, שיעמוד לו בדרך. המטרות בדרך כלל אינן ברמת המקרו, אלא ברמה פרטנית-אישית לגמרי. כלומר הן נבחנות על פי צרכיו הוא, ללא שום קשר לצורך אוניברסלי ואו תרומתן לקהילה או לגלובוס. אבל זו החלופה הפחות מזיקה של התופעה והיא מייצרת, על פי רוב, אנשי עסקים. והמוצלחים שבהם גדלים לכדי אוליגרכים, וכך, אגב מקרה וחולשת הרוב, שזה אנחנו, חורגים מן הישות האינדיבידואלית והשפעתם ניכרת, והיא קשה לכולנו.
לצידם מתנהלים הפוליטיקאים. אלה, המסוכנים בין "הגרופיס של הרצינות”, ונושאים פוטנציאל הרסני בהרבה.
כך הפוליטיקאי, זה שלוקח את עצמו ברצינות גרוטסקית, יסב נזקים להרבה מאוד אנשים ולעתים גם לגלובוס.
הוא יבחר מטרות ללא קשר למציאות או צורך אוניברסלי, ובניגוד לסוג הקודם, אלה תמיד ברמת המקרו. הן חובקות עולם, גלובליות ומוצגות כנצחיות, וגם, באורח קצת מוזר, נחוצות, לטענתו, לקהילה שעבורה, בשמה ובשליחותה הוא פועל.
דוגמה מובהקת להתנהלות כזאת היא זו של היטלר.
טעות מקובלת לחשוב שהוא פעל למען הגזע הארי, בעוד בעיניו, המניע היה אוניברסלי. בעולמו הדיכוטומי שמזכיר במידה מסוימת את עולמו של מרקס, הדינמיקה ההיסטורית נוצרת בעקבות מאבק מתמשך בין הגזע העליון ובין היתר, שבחלקו צריך שיושמד ובחלקו האחר מיועד לשמש את גזע האדונים ולספק כוח עבודה זול וזמין לקידום האנושות, (שמזוהה עם הגזע העליון בלבד), לקראת פסגות של נשגבות אבסולוטית.
כך בעת שהגזע הארי אכזב, הוא פעל במודע להכחדתו*, כי הם, האריים חדלו להיות ראויים לתפקיד שייעד להם.
אולם היטלר לא ממש מענייני היום, אלא אישיותו ומקומו בהיסטוריה.
זה סוג של פרדוקס שאנשים עם מגבלות ניכרות, הן ביכולת האינטלקטואלית והן, באופן מובהק עוד יותר, באינטליגנציה הרגשית שהתברכו בה, מצליחים לסחוף את ההמונים, ואלה נשבים בקסמם, כפי שנשבו הילדים בעיר המלין בגרמניה בקסמו של החלילן הסהרורי שהגיע לעירם, והלכו אחריו להר הסמוך לעיר ומעולם לא נראו עוד.
כמו במשל המערה של אפלטון, שבו כולם "עיוורים”, והיחיד שרואה את האור, (או את המציאות), נדחה בשאת נפש, כך גם אנחנו, (במובן האוניברסלי – נצחי), מתעלמים מן הראויים, ובוחרים שוב ושוב בעוד "חלילן מהמלין" שינהיג אותנו.
כתביו של אפלטון מבוססים על שיחותיו עם סוקרטס, שסיים את חייו בשתיית רעל, לאחר שנידון למוות על ידי מועצת העיר, (אתונה), ברוב של 300, נגד 200, בעיקר כי התעקש להישאר בלתי רציני "עד מוות”**. (וכאן מסתמנת אפשרות די בזארית, שסוקרטס היה גם סוג של שטוטנ'יק, אחרת איך נסביר את קלות הראש שבה בחר במוות, במקום להתנצל בפני הפנל של מועצת העיר אתונה, שאני מעריך כי מרביתם לקחו את עצמם ברצינות עד מות).
כיצד זה אם כן, שיחידי סגולה, כמו סוקרטס, נידונים למוות, ואחרים עם יכולות פחותות בהרבה, הופכים למנהיגים פוליטיים, ומובילים אותנו באף, כמו החלילן מהמלין?
אפשר כי התשובה ממש לא מורכבת.
המשותף לכל החלילנים בכל התקופות של ההיסטוריה הכתובה, היא מידת הרצינות וכובד הראש שבו הם התייחסו לעצמם.
תנסו לדמיין את היטלר קורץ בשובבות לאי מי, או את סטלין מוריד צ'פחה על כתפו של קולגה, אלא אם הצ'פחה שימשה בדרך מעוותת לסמנו לקראת הליך של חיסול ממוקד, או נופש ממושך בריביירה הרוסית בקמצ'טקה.
האם יש אפשרות היפותטית והזויה ככל שתהיה, שאנשים מסוגם של סוקרטס ואפלטון ינהיגו ישות פוליטית?
אני מאמין שכן, וזה עלול לקרות הרבה לפני שאי מי מאתנו ולו האופטימיים ביותר, (או שמא הנאיביים), ציפו לה.
ההגמוניה בעולם עוברת לנגד עינינו לישויות גאו-פוליטיות חדשות שנבנו מתוך תרבויות שונות לגמרי מזו שהורגלנו בה עד כה.
הן הרבה פחות אתנוצנטריות ואינן מעמידות את האדם במרכז היקום אלה את יצירתו במובן הרוחני והחומרי. וזו מצד אחד נצחית ומן הצד השני מתקלה, ובאופן זה מתקיימת בהרמוניה הרבה יותר טובה עם הצרכים האותנטיים של הגלובוס. (במקביל, ערכו של האדם הבודד בתרבויות האלה לא משהו ולעתים, ובהתאמה מצמררת קצת, חייו מתקצרים ואו לכל הפחות מתנהלים, באורח בלתי סימפתי בעיני בן המערב).
האם זה סופה של ה"רצינות", בפן הגרוטסקי שהורגלנו בו, שבו אנשים אוספים בהליך כפייתי בלתי נגמר רכוש בכמות שהייתה מספיקה להחזיק מדינה שלמה לאורך דורות, בעת שלרכוש הזה אין שום תפקיד מעשי בחייו ואו בחיי הקהילה, כמו סופה של המגלומניות הפוליטית שנישאה במשך דורות על כתפם של אנשים שהמאפיין העיקרי שלהם, היא הרצינות הפומפוזית שהתייחסו אל עצמם וסחפו את מרביתנו, בלי להבחין כי מאחורי הארשת הרצינית של כובד הראש והמכובדות לכאורה מסתתר סתם "חלילן" נכלולי, שסביר שלא היה מתקבל כחלילן שלישי בתזמורת הסימפונית של ראש פינה.
ולמה המיזנטרופ והדייג הסיני? כי הדייג, ביסודו של דבר, יצור הכי אופטימי שיש, (אחרת איך תסבירו את השלווה שבו הוא יושב מול המים שעות, ללא ניד ואו טרוניה, גם אם חצי דג לא נטפס בחכתו, ויחזור למחרת, עד שכוחו יעמוד לו). ומה למיזנטרופ בהקשר זה. כי רוב הדייגים מיזנטרופים. (תנסו פעם לפתח שיחה עם דייג בטיילת של תל אביב נניח). ומה זה אומר עלינו בעצם. שלמרות הנטייה שלנו להתעלם מן הצבעים בעולם, הוא אינו שחור לבן, אלא צבעוני למדי, שבו אפילו המיזנטרופים יכולים להיות אופטימיים. ולמה הדייג הוא סיני? כי לא רחוק היום שבו רק להם יהיה הזמן הפנוי לעסוק בדייג.
* ראה ניתוח מזהיר (בעיני), לצעדיו של היטלר לאחר התבוסה בסטלינגרד, ומידת הדסטרוקטיביות שלהן לעמו ומדינתו, בספרו של סבסטיאן הפנר , “The meaning of Hitler”
**כך בעת שהוצע לו לגזור את דינו של עצמו, הציע "שתינתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה)", בדיחה שעלתה לו בסופו של דבר בעונש המוות.
כותב, מבקר ומייחל.
