בשבוע שעבר התקשורת (אצלנו יותר, דווקא בבריטניה פחות) סיקרה בהרחבה את הגילוי של עיתון "הסאן" לפיו אברם גרנט, מאמן נבחרת ישראל וצ'לסי בעבר ופורתסמות' בהווה, נצפה לפני כחודשיים נכנס בצהרי היום למכון עיסוי/מכון הרפייה/מכון ליווי/בית בושת (מחקו את המיותר) – ועוד עם מדי הקבוצה.
נפתח בגילוי נאות: צופית היא חברה שלי מהשכונה וגם אברם הוא לא זר. אין לי ממש עניין לעסוק בזו השאלה: "היה או לא היה?". בקשר לגרנטים, כל מה שאני יכולה לומר שיש מחיר כבד לתהילה ושהחשיפה הבלתי פוסקת לתקשורת היא לפעמים אוהדת, אבל לרוב לא.
אני יודעת שיש יאמרו שזו חלק מעיסקת החבילה של פירסום והצלחה, וכל מה שהרגשתי כשראיתי את הכותרות הללו היה: " איזה באסה בשבילם בשביל הילדים, אבל גם בשביל כולנו"…
בימים שיש כל כך הרבה צער בלתי נשלט בעולם, כשבחדשות מראים כתבה על בני האייטי שמגרדים בציפורניים הריסות כדי לחלץ את הגופות ואחר כך יראו איך ילדים בפרו אוכלים מהזבל, אנחנו, באופן וולנטרי, דואגים לאכול "זבל" תקשורתי ולשים אותו באותה מידת חשיפה בין שאר אסונות עולם.
לכן, בכל לשון בקשה תניחו לעניינים הפרטיים של אנשים אחרים ושמרו את האנרגיה להתעסקות בעומקם של הדברים.
גבר הולך לזונה הוא יותר מהכל עניין עצוב – לגבר לאישה ו… לזונה. כשהופכים את המין לעניין כל כך רחוק מהלב, כל כך תכליתי וכל כך מנותק – זה בעיקר כואב.
זה כואב, כי מאחורי כל גבר שהולך לזונה, מסתתר בן אדם מאוכזב-מפוחד. מאוכזב מהיכולת שלו לחבר עם מין אהבה, מפוחד מכך שהוא לא יספק את הסחורה. כי כשגבר קונה מין העיסקה בין הצדדים מאד ברורה: אני אשלם ואת תתני לי מין בהסכמה שהנאה שלך היא לא חלק מהחבילה. אין לך צפיות ממני - לא שאני אגרום לך להגיע לאורגזמה, לא שאתנהג יפה לאמא שלך בחתונה, לא שאפרנס ולא שאביא לך קלינקס כשאת חולה. אני לא אאכזב ואת לא תתלונני. השארתי את הכסף על השידה ועכשיו אני פטור מלספק איזה שהיא סחורה.
ופה בדיוק שוכנת הבעיה. לא במוסריות, לא בהיגיינה, לא בחרדת הביצוע. אלא בעובדה שכל פעם שגבר הולך לזונה הוא רוצה הרפייה בלי סיבוכים, בלי להיקשר רגשית, בלי זיוני שכל. הוא רוצה להרגיש טוב עם עצמו ועם הגבריות שלו, ולו לשעה קלה. קרוב לוודאי שזה מצליח – לו אז מה רע?
יו גרנט, טייגר וודס וביל קלינטון – אתם לא לבד
מה שרע זה העובדה שבכל פעם אחרי ה- 4 דקות שזה נגמר, הגבר בעצם חיזק את הפחד שלו, את הפחד שמההתחלה הביא אותו לשם, הפחד שהוא גבר לא מספיק טוב שיכול לקבל מין עם אהבה… ובמקום הזה ההפסד הוא קודם כל שלו.
מועדון הגברים שנתפסו עם פרוצה מאוכלס בהרבה מצליחים עשירים יפים, שכל אחת מאיתנו היתה עושה להם טובה, בלי כל תמורה: יו גרנט, טייגר וודס, קלינטון, קנדי , ג'ורג מייקל ובטח שכחתי איזה אלף שמות, שאולי נראה לך מפתה להוסיף את השם גם שלך.
אבל הצלחה חיצונית אינה באמת מפתח לאושר פנימי. הליכה לבית בושת אינה מעידה, היא תעודה שמעידה על הבטחון העצמי הנמוך שלך בגבריות שלך. בקיצור, לך לחפש אהבה כזו שבאה עם הרבה תשוקה, ואל תהסס להחליף את אשתך אם היא כל הזמן בעניין של אכזבה ממך.
