''בראשית, ברא אלהים, את השמים, ואת הארץ...'' ומיד עם סיום עבודות התשתית התפנה לבריאת האדם, מעשה יציקת רוח בחומר. סיפור ''גן עדן'' מעיד על הדפוס הבסיסי ביותר שלנו, וככזה, לקח למין האנושי המתהווה, מעט מאד זמן, לקבל על עצמו את גזרת הסבל איתה יתמודד.
בכל הדתות האוניברסאליות המובילות אנו מוצאים את הסבל כמוטיב מרכזי, ואחד מנדבכי הפתיחה של כתבי הקודש השונים. הנצרות נשענת על איש שקופח, נדחה, והלך ב''דרך הייסורים'' אל צליבתו ומותו הנוראיים, ושהסבל היה גורם חשוב בהפיכתו לקדוש. גם הבודהיזם יוצא ממשנתו של בודהה שניסה וריאציות של סבל רב בעצמו, ושם לו למטרה עיקרית להפסיק את סבלו של המין האנושי.
לא קשה להסיק מכאן, שהסבל הוא נקודת המוצא המשותפת לכל סיפורי הפתיחה הללו. האם מוצא האדם הוא בעצם מן הסבל?
רובנו מתחברים ומתמסרים לסבל ולקושי בעוצמה רבה יותר מאשר להנאה ולשמחה. אין הדבר אומר שאין בנו היכולת לשמוח, אלא שכשאנו נתקלים בקושי אנו מתעסקים בו, מפחדים ממנו, נותנים לו מקום ובכך מרחיבים את נוכחותו בחיינו. לעומת זאת, ההנאה משמחת אותנו, אך עד מהרה נתרגל אליה והיא לא תעורר בנו את אותו הריגוש שמעורר בנו קושי או סבל מתמשכים.
כמה נקודות למחשבה והתבוננות על סבל:
ברגע בו מחליטה נשמה להגיע לעולם הזה ולהיכנס לגוף פיזי היא ''חתומה'' על הסכמה מרצון לקושי ולסבל. עצם ההתגבשות של אנרגיית נשמה חופשייה, לחומר צפוף ומוגבל על ידי גוף, היא סבל. וכך, גם הכניסה לנתיב ידוע מראש ומחייב, שיש בו גם יעוד מכוון והתנסויות שכרוכות בקושי.
מכאן, אנו מבינים, שסבל הוא אחת הדרכים המרכזיות שלנו להתקדמות בעולם הזה. כל פעם שאנו סובלים או נתקלים בקושי זוהי דרכו של היקום לאותת לנו שיש כאן אפשרות או צורך בעליית מדרגה. כל עוד נתחמק וננסה מעקפים, הקושי יאגף אותנו בכל מקום שנגיע אליו. ברגע שנלמד את השיעור שלנו ,נתקן ונתעלה, תפתח הדרך, ונוכל להמשיך הלאה מצוידים בידע החדש שלנו.
הסבל הוא החלק במחזור הטבע שמסמל את ''סוף העונה'', שמדבר על השלכת, הקמילה והמוות של כל תהליך, ומבשר בעצם על התחלה של המעגל מחדש, שיחל עם השחרור. כשאנו חווים סבל משמע שהמקום בו אנו נמצאים צר למידותינו ושעלינו, בכוחות עצמנו, למצוא את הדרך היצירתית לצאת ממנו.
עלינו לזכור כי המטרה הנעלה שלנו אינה קושי או סבל , נהפוך הוא, אמר רבי נחמן מברסלב ''מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'' וצדק. שמחה היא אחת הדרכים הגבוהות והרוחניות ביותר לחיבור עם המהות האלוהית, אך כדי להגיע אליה יש דרך מעבר שכרוכה בסבל.
סבל דורש מאיתנו לנצח את הפחד וזאת עושים באמצעות אהבה. אהבה לעצמנו, לבריות, לבריאה, אהבה במובן הרחב ביותר של המילה.
אם הסבל ממשיך לא פיצחנו את ''קוד הגישה'' לשלב הזה של ההתמודדות שלנו – לא הבנו, ויש להמשיך ולנסות לפענח את ''כתב החידה'' ולאמץ את פתרונה . כניעה לקושי או לסבל ''תוקעת'' אותנו ולא מאפשרת לנו להתקדם.
אז איך כדאי לעשות זאת?
הדבר הראשון המתחייב, הוא הכרה בעובדה שאנו מצויים באיזה שהוא מצב של סבל. לא תמיד אנו מזהים שאנו נתונים בו ולכן, עצם ההבנה הזו חיונית . התבוננות ומודעות מבהירים לנו את מקורותיו של הסבל, ואם אנו שואפים להשתחרר ממנו עלינו להעמיק ולחקור בו ולא להסתפק בתיאור שטחי של הדברים.
הדבר השני המתבקש הוא קבלה. הבנה והפנמה של הסבל ואת מה שהוא מביא לנו ללא התנגדות. שלב זה,קשה ככל שיהיה, חשוב במיוחד מכיוון שיש בו אחדות עם היקום ועם השליחות שלנו בו. זהו מקום של עוצמה אדירה אם אנו משכילים להתמסר אליו כראוי.
עתה, מגיע הזמן להתעלות. אם בצעתם את השלבים הקודמים כהלכה, יש לכם את האפשרות והזכות לראיית-על של הדברים. ראייה מזוככת ונקייה ממשקולות רגשיים, המראה לנו את התמונה כולה וגם את המוצא ממנה. מדיטציה היא דרך מצוינת לשלב זה, ומאפשרת הקלה רגשית ושחרור שמביאים אחריהם גם שינוי פיזי, אך כל דרך אחרת שתביא אתכם למקום זה טובה באותה מידה.
ולבסוף, אם לדעתכם שינוי פיזי כלשהו אפשרי, וישחרר אתכם מן הסבל, עשו כל שביכולתכם לעשות זאת. פעולה פיזית, שמקורה בעבודה עצמית ותובנות, הינה עוצמתית ביותר.
לסיכום, כדאי שנזכור כי כל סבל מקורו באי-קבלה שמגיעה מהתכחשות ליצירה האלוהית שאנו, ושקושי מקדם ומביא אותנו למודעות גבוהה יותר.ככל שנשכיל להבין את הרצף של:
שיעור = התנסות דרך קושי = הבנה = תיקון = שמחה
נדע לנהל את חיינו וקורותינו על הצד הטוב והמואר ביותר שלהם, ונדע שמחה,אושר וסיפוק שהם התכלית האמיתית כאן.
אודות הכותב:
מאמר זה נכתב ע"י דגנייה גורן-פוריה מטפלת באנשים באמצעות מדיטציות מונחות ויועצת פנג-שווי .
