לא שכחתי. היום התחלתי את הכתיבה מוקדם מהרגיל. יושב על ספסל בגן של "נובגורוד" בעיר הישנה, אחרי סיור רגלי ושפע הסברים על העיר שהיתה הבירה המוצהרת, לפני מוסקבה.
מתוך האזנה להסברים הרבים והמפורטים, למדתי שגם לערים יש מחזור חיים משלהם. העיר שנוסדה ושמה נישא לתפארה בכל רחבי ארץ, נכבשה, נכפפה לעיר בשם מוסקבה, וירדה מגדולתה. היום מתרפקת על העבר, מספרת פרקי היסטוריה, ובלי אשליות באשר לעתיד.
וסובבנו בין בנייני כנסיות. פעמים נדמה כי הביקור בהם וההסבר עליהם צרכו כל מלאי הסבלנות של מטילים כמונו. והאמת היא, שבלעדיהם לא ניתן לספר שום סיפור משמעותי על המקומות בהם אנחנו מבקרים.
סביב לכנסיות האלה סובבו והתרחשו כל הדברים החשובים שהניעו יצירה ועשייה, פעמים כנגד תמורה ופעמים בכוח אמונה תמימה. אומנים ואומנים ביקשו להציג ולהציב מעשה ידיהם בכנסיות שהיו המקומות המאוכלסים יותר בימים שטרם המציאו את בתי הקולנוע, המוזיאונים, והקניונים. הבעיה נעוצה בדבר אחר.
אנשים כמונו, מטיילים, שביקרנו גם במקומות אחרים כמו איטליה וספרד, מושגים של אומנות עשירה, אומנות אסתטית, קיבלו ממדים שמגמדים כל דבר אחר שהוא פחות מזה.
אין זה חשוב למבקר הממוצע כמונו, (אני מקווה שאיש לא נעלב מהדירוג ) אשר את עיקר ההתרשמות סופג דרך החושים ולא דרך הסיפורים ותולדות הבניינים והנסיבות מדוע הם כאלה. אותנו מעניין מראה העיניים. אנחנו כל פעם מחדש מבקשים להתרגש ממשהו שהוא גדול יותר, יפה יותר מונומנטלי מקודמו.
לעמוד ליד חזית הכניסה לכנסייה עתיקה, בעלת היסטוריה מפוארת עם קירות מתקלפים ותמונות פרסקו שלא נשאר מהם אלא כמה כתמי צבע, זה לא מרגש גם אם הסיפורים של המדריכה קולחים ומעבירים אותך במנהרת זמן אחר. מאות שנים לפני שנולדנו. אז אין פלא שהאנשים מתעייפים.
זה נכון אגב שאנחנו מתעייפים גם מדברים יפים כשלעצמם. תמיד אמרתי לכם בנים, כי הרבה פודינג, מקבל טעם של דייסה. האוכל הרבה, אוכל "דייסה". האוכל קצת. נהנה מ"פודינג". תמיד רצוי לאכול ולהשאר עם טעם של עוד.
ולאותו עניין מזווית אחרת. כמי שבאנו מרחוק כדי לראות ולהתרשם, אנחנו נדחקים לתוך זמן טקסי פולחן כאשר קומץ מתפללים שקוע בתפילה. נדמה לנו שאם באנו מרחוק זכותנו לראות ולצלם ולעמוד בכל מקום ולא ברור לנו מדוע עושים לנו "פרצוף חמוץ".
אישית קשה לי עם הסיפור הזה ופעמים רבות ויתרתי כדי לא להביך וגם כדי שלא יעשו לי "פרצוף". כדאי שתחשבו על זה.
ובינתיים חלפנו על פני עוד מבנה. ועוד מבנה, ובמרכזו של גן ציבורי, פסל ברונזה גדול, דמוי פעמון ועליו טבלית, מלאכת מחשבת של עשרות, אולי מאות דמויות, ברורות פנים ולבוש ובתנוחות משמעותיות המבטאות מצב ואוירה. כל פעם מחדש אני נפעם מסוג זה של פסלים בהם הטיבו האומנים המוכשרים לבטא אירועים ולא רק צילום רגעי של מצב. עד כדי כך אני מתפעל שיותר מפעם אחת אמרת: " ... ולו רק בגלל זה היה שווה המאמץ... " - ואומנם כך הדבר."נובגורוד" כעיר, השאירה רושם עלוב.
קצת מחוץ לעיר, ביקרנו בתערוכה של בתי עץ אופייניים שהובאו ממקומות שונים ברחבי רוסיה לתוך שטח מוגן. לתצוגה למבקרים. בחלק מהבתים הבנויים קורות עץ ולוחות, הונחו חפצים אותנטיים.
במרפסות הבתים פגשנו חרש עץ מפסל בובות לפרנסתו, ולידו, איש מבוגר, קולע נעליים וסלים מקליפה של עצים.
סובבנו עוד קצת בחורש שמסביב ויצאנו את המקום כדי להמשיך לתחנה הבאה - "סנט פטרבורג" היא "לנינגרד" לשעבר.
"האוטוסטרדה" - אם ניתן לכנות את הכביש הזה שהוא באיכות של "כבישי הביטחון" שלנו, ועוד פחות מזה - עובר וחוצה בתוך ערים וכפרים. עברנו מבלי לעצור ממהרים להגיע מוקדם. להערב תוכנן לנו שייט בנהרות ותעלות "סנט פטרבורג".
העיר בנויה על 42 איים ויש בה 66 תעלות מים היוצרות רשת תעבורה, כמו ונציה אבל קצת אחרת. למשל. לא שמעתי על גונדולות. האנשים לא שרים ברחוב ואם נפגוש כאלה נמהר לספר לכם.
ואומנם הגענו מוקדם מהמתוכנן. הנהג נעל "נעלי עבודה", התנועה לא היתה עמוסה במיוחד ואנחנו התנהגנו יפה ולכן הקדמנו את לוח הזמנים.
התפזרנו במלון כדי לנוח ולהיות מוכנים לשייט בזמן. בשעה 19.30 בדיוק.
הכוונה היתה להתחיל את הסיור כאשר עדיין אור בחוץ ולסיים בדמדומים. שייט מתוכנן של כ שעה וחצי. עם הסברים של המדריך המקומי החדש - " סרגיי". עובד ב"מוזיאון הרוסי" כ"עוצר" ומשכורתו 50 דולר לחוד. ( עם זה אי אפשר לקנות פרה - גם לא ברוסיה - ובקושי תרנגול. ) - גם כאן "התרנגול" שייך לבדיחה אחרת.
ועל השייט הזה נאמר - התחלנו ברגל שמאל.
המדריך והנהג - סרגיי וואסילי - לא קלעו למעגן הנכון ואנחנו ירדנו מהאוטובוס ועלינו וירדנו, סובבים סביב "ארמון החורף" המפורסם עד אשר מצאנו את המעגן "שלנו" באמת. והשעה כבר 20.30. שעה איחור.
התחלנו שטים בסירה ארוכה רועשת וגבוהה יחסית , מצטופפים על הסיפון בירכתיים, משתדלים לראות את "פטרבורג" מהים. מערכת הרמקולים לא עבדה ואת המדריך לא שמענו.
"פטרבורג" של דמדומים חשוכה "מפטרבורג" של הלילה. השמש שקעה, תאורת העיר טרם נדלקה ורק אורי, לבוש "פרנג'י" , סובב בינינו רותח מבפנים וקר מבחוץ, מנסה להעביר ליחידים משהו מדברי סרגיי.
אחרי שייט של כחצי שעה "התברר" לקפיטן שלנו שלא יכל בעצם להיכנס לתעלות העיר כי הסירה שלנו גבוהה מדי ( היא גדלה אתנו ) ובסיבוב חד, חזרנו על עקבותינו. בתמורה קיבלנו כוס תה עם קוביות סוכר , ירדנו לבטן הסירה כאשר נדלקו אורות העיר ועלינו למעלה שוב בקטע שהיה פחות מואר. הכל הלך לנו הפוך על הפוך. בסופו של עניין התייצבנו כאשר מחציתנו בפנים ומחציתנו על הסיפון.
העיר יפה. נדמה שיש לה מה להציע למבקר המגיע אליה ממרחקים. בספרים כתוב שהיא אחת הערים היפות והמתוכננות בעולם. את זה נצטרך לאשר בעוד כמה ימים.
ואולי בנים כמה מילות ביקורת, בעצם "קיטורים", על המארגנים.
השיטה להציע בילויים ובמיוחד ביקורים והסעות בתשלום "נוסף" - למי שרוצה - מרגיז !
זה מבוסס על הנחה בסיסית נכונה, כי המבקר הממוצע יהיה מוכן לשלם עוד, ולא להחמיץ רעיונות טובים, אחרי שעשה את המאמץ והגיע למקומות הרחוקים האלה, ומי יודע אם יחזור אליהם אי פעם. ואם כן ודאי לא בקרוב. וכמובן, לחץ חברתי של הקבוצה. והיחיד עומד מול הוצאה מכובדת, פעמים של מאות דולרים.
לאנשים שחיים על תקציב, ורובנו כאלה, גם אם משכורתנו גבוהה מ 50 דולר לחודש, הנושא מעורר אי נחת, וזה הדבר האחרון שמישהו היה רוצה בו.
אם הדברים המוצעים לנו הם חשובים ומומלצים, והזמן נמצא לרשותנו, צריך היה להכליל את הסכום במחיר הבסיסי. זה הוגן, זה פחות נתון לספקולציות של מחירים והמטייל ההססן, רוצה שיחליטו בשבילו.
אז מה בכל זאת - בחרנו, והלכנו. והלכנו כדי לא להחמיץ וכדי להיות עם כולם. ככל שהדבר מתאפשר.
אני צילמתי, ואימא כתבה. וחזרתי לשרבט ואספנו עבורכם שפע של סיפורים.
המתינו לנו... המשך יבוא.... BYE
