הלו חבר'ה... מה עניינים -
לא. הטלפון לא צלצל אצלנו. צלצל אצלכם. זה משום שמסלול הקול הוא דו סימטרי אבל הדאגה חזקה יותר בכיוון אחד. לא. לא מתלונן. רק מציין דברים ידועים. כמו אנחה כזאת שמשחררת. כזאת ששואבת אויר לריאות. הרבה חמצן. ואחרי זה מרגישים טוב.
אנחנו קנינו כמה בובות (שלא מדברות ביניהם ) ועוד כל מיני "שמונצך" שמוכרים לתיירים. גילינו שיש לנו עוד קצת מקום בארון שבפרוזדור. הזהרתי את אימא שלא נקנה יותר כדי שלא נצטרך לעבור לישון במרפסת. אז הפסקנו לקנות. יש לנו עוד כמה התחייבויות קטנות כמו: נברשת רב קנים - כזאת שהיתה במוזיאון - ( שלחנו פקס לארז שיחזק לנו את התקרה ), דובי לפינת הפוחלצים, שולחנית קטנה - מטר על מטר וחצי _ מעץ צפצפה עבור המחשב ושאר ציוד התקשורת, ומראה על רגליים, עצמאית, במקום זאת שיתה בארון והכלב שלכם התחבק עם חברו מהראי עד ששברו את הכלים - קרי המראה - . ולא עוד. דברים נוספים בשום אופן לא. בטח לא נקנה פה ברוסיה.
איך נביא את כל זה. - הזמנו מטוס גדול, ועד שדה התעופה דיברנו עם נהג האוטובוס שיעשה שתי נגלות. ואולי לא יהיה צורך. כמה מחברינו נשארים "באזור" ולא חוזרים איתנו.
לא יודע מה קנו האחרים אבל אין ספק שתהיה תוספת מכובדת של ספרי תמונות וגלויות שאין זמן לחזור להביט ולעיין בהם. מיניאטורות שמניחים על המדפים ואחר כך צריך לנער אותם מאבק. ועוד מזכרות שכעבור שבוע, אחרי שנראה אותם למכרים, נפרד מהם ונניח אותם במקום בטוח. שלא יתקלקלו. זאת אומרת במקום שכאשר נרצה אותם לא נזכור היכן הם.
אבל לא בוכים. הקניות האלה הם חלק בלתי נפרד מלהיות "אין". זה לא פחות מלהצטלם עם כל פסל מחליד, או בנין וכתובת ושוטר. וגם התמונות מונחות באלבומים (במקרה הטוב) מסודרות לפי תאריכים או במעטפות האוריגינליות כפי שחזרו מהמעבדה וממתינות שנתפנה לסדר. אבל יש לנו. ונהנינו לצלם ולהצטלם. ויש לנו את האופציה לעיין בהם.
אם כן. האופציה שאפשר, היא הקובעת מבחינתנו. לא ההסתכלות ממש. אז יש לנו את האופציה ואנחנו מרוצים.
על היום הראשון ב "סנט פטרבורג" קשה לי לכתוב.
העיר נהדרת. אור השמש כאילו בהירה יותר. האויר נקי. ללא רבב. הראות, עשר. עיר יפה ומטופחת אבל אין לי תחושה שראיתי אותה או שיש לי מה לכתוב עליה.
הרבה סיפורים שמעתי. הרבה פרקי הסטוריה. הרבה שמות של אנשים מפורסמים ששינו את מהלך חייהם של רבים כאן, אבל אין לי חוט של ממש - "פואנטה" אמיתית - מרגשת, שהייתי יכל לספר על "סנט פטרבורג". אולי עוד יבוא.
אנצל את ההזדמנות להתיחס למלווה שלנו. המדריך. הזכרתי כבר שהוא מתפרנס 50 דולר לחודש בתפקיד של "עוצר" במוזיאון הרוסי, ועוד הרבה פרוטות מהצד כמדריך תיירים.
נשוי פלוס שניים. האישה עובדת גם היא וביחד מתפרנבסים ( רישמית ) כ 100 דולר לחודש. אין כסף לדירה פרטית. מתגוררים בדירה של חדר, עם שירותים משותפים לעוד משפחות. להתבודד עם האישה מחייב תיזמון ועזרא של הסבתא הלוקחת את הילדים אליה. איך מסתרים עם כל זה - כמו ש"מת" מזיז רגל. - איך שהוא יכול !
מדריך במצב כלכלי כזה, איננו יכל להשמע מרוצה. אינו יכול לחלק לו מחמאות. מדריך כזה, כמו לריסה במוסקבה, מקרינים הרבה כעס וביקורת על מה שהיה ומעט מדי אופטימיות על העתיד ההולך ומסתבך ומצמיח שכבה חדשה של עשירים מופלגים שהם גם השליטים החדשים. שכבה קטנה יחסית להמונים המרודים שציפיותיהם האלמנטריות רחוקות מלהתממש. המונים החשופים לפירסומות המציעות מכל טוב במחירים שרק מעטים, מעטים מדי יכלים.
כלפי חוץ מחייכים. אבל רק תגרד את הכליפה ותיווחך שהמצב מטריד אותם ואותי זה מענין. מענין בהבט האנושי. הסוציאלי. .... והמצב - שלא נדע !
אנחנו, התיירים כמעט ואיננו חשים את הדברים. שטח שדה התעופה, שטחי בתי המלון, התאטראות והמוזיאונים, הכיכרות המטופחות ומסעדות ה "מאק דונלד", אינם מקומות בהם ניתן לחוש את מצב האומה. הם כלם סטריליים. ההפך הגמור של מה שמתרחש מאחורי הקירות הפונים אל הרחוב. ואולי זה בסדר. הרי לא באנו לעשות סדר אלא להנות ממה שאפשר, ואפילו יותר. אין לנו סבלנות לקבצנים שלהם. פה ושם בקושי יש לנו סבלנות לקבצנים שלנו.
ומה בכל זאת - סובבנו סביב ארמון החורף המדהים בגודלו וביופיו. צילמנו את "אורורה", האניה הכי מפורסמת, שבפגז סרק אחד גרמה להפיכה הכי משמעותית ברוסיה עצמה והשפיע השפעה משמעותית על כל מהלך הענינים בעולם עד עצם היום הזה. - כך כתוב באגדות.
ובערב, בלט. במסגרת ההצעות בתשלום בחרנו לראות את "אגם הברבורים" בתאטרון "מוסורסקי". ביצוע: להקת "קירוב". התיזמורת: תזמורת התאטרון "מוסורסקי" המשכן להופעות האופרה והבלט בסט פטרבורג.
אולם מלא מפה לפה. תיירים בלבד. כך היה נדמה לי. התחלקנו לשלושה חלקים. היו שישבו טוב וראו בסדר. היו שיכלו לשבת אבל לא ראו את הבמה והיו שראו את הבמה אבל לא יכלו לשבת. אנחנו ראינו לא רע אבל ישבנו גרוע. האמת היא שהבאנו מהבית את כל האבזרים שמטייל עשוי להזדקק בטיול בחו"ל: מטריה, ושיכמיה, ומעיל שלג, ועוגיות לקפה, וכרית מתנפחת לנסיעות ארוכות. מדרס תחת לא הבאנו וזה באמת היה חסר לנו בערב ה"גאלה" הזה.
ואחרי הכל נהנינו. נהנינו מהמעמד. מהביצוע. מהמוזיקה המלודית של צ'איקובסקי ומההרגשה להיות באולם המפואר הזה. אולם גדול ומפואר, גם עם הזדקן עם הזמן, והוא פחות מודרני מהאולמות שנבנו בשנים האחרונות.
כרגיל במקרים כאלה, אוטובוס מלא הגיע באיחור ואת ה"אוברטורה" והפרק הראשון של היצירה ראינו במקוטע תוך כדי שאנחנו נזהרים שלא ידרכו לנו על היבלות. מכוונים את האנשים שנכנסו מאור לחושך שלא יפלו עלינו, או יתנגשו בכסאות הנוספים שהוכנסו לאולם כדי לספק את הביקוש לכרטיסים, וחורקים שיניים. עבור 45 דולר ששילמנו רצינו שזה יהיה אחרת.ככה כולנו. כאשר המחיר שאנחנו נדרשים לשלם, בדרך כלל, גבוה בהרבה מהסביר בעינינו, עולות הציפיות לאיכות התמורה ואם משהו נפגם מתחילות האכזבות והקיטורים.
לא נורא. החוויה כולה היתה חיובית, נהנינו. ועל הכסף - "כפרה" - כמו שאומרים.ולפני שאני מסיים את המכתב - טוביה צפיר בסדר גמור. הוא יכל היה להצטרף ללהקה. היו כמה מהרקדניות שהיו מרגישות איתו הרבה יותר בנוח מאשר בילעדיו. הכל בהתיחס לרגליים. כל השאר, ללא שינוי.
ואולי בכל זאת עוד הבחנה אחת. אני זוכר שלבוש הגברים בלהקות בלט, היה הדוק תמיד. כדי שהדברים לא יתנדנדו שלא בעיתם. אבל לא שקוף. הפעם עשו אתו מחומר שקוף מדי. לרובם הוסיפו ביצה אחת מהלול של הקרקס שבעיר ולאחדים, אומרים, הזריקו "ויאגרה". כלם נראו אחיד למדי כלל קו הואדי הידוע וקו החיבור של הרגליים. אילו ידעתי לא היתי לוקח את אילנה. אני יצאתי עם שבלול על עין אחת, וחצי רואה על העין השניה. לא מתאים לקטינים. וזה גם לא טבעי.
למחר מתוכנן לנו מוזיאון. עבור מטיילים זה נחשב ליום עבודה קשה.
אז לילה טוב אפרוחים.bye .
