יצירתיות רגשית VS יצירתיות שכלית 

במאמר זה אגע בחלק מההיבטים העוסקים ביצירתיות רגשית ויצירתיות שכלית. אתמקד בנקודות שנראות לי חשובות לדיון, במסגרת המאמר השבועי, אך יש להדגיש שזהו נושא רחב יותר בהרבה היבטים הנוגעים לחיי היום-יום.

הצורך להגדיר את ה יצירתיות הרגשית נובע מכך שמושגים שגויים או חלקיים הופכים לעתים למושגים מובילים ובלעדיים והתוצאה מכך היא שאנשים הולכים שבי אחר מוסכמות מגבילות, מבלי לדעת שהן במקרה הטוב חלקיות בלבד ובמקרה הרע שגויות מיסודן. ההנחה הרווחת שישנם אנשים יצירתיים יותר לעומת יצירתיים פחות שגויה מיסודה ובאה ליצור דרמה של מעמדות, של חזקים וחלשים, של מוכשרים לעומת סתם אנשים וכיוצא בזה. תפיסה כזו גם אומרת למעשה, למי שרוצה לערב גורמים רוחניים בדיון, שאלוהים מתגלה ומתבטא רק בחלק מהמקרים, בחלק מהאנשים ואילו הניצוץ הייחודי שבא מהמקורות העליונים זעום, מגיע בקמצנות ובטפטופים קלים בלבד, אצל אותם נבחרים ש"עלו בגורל". אני לא חושב שאלוהים כל כך מבזבז את זמנו ואת האנרגיה שלו ביצירת כמות גדולה של אנשים שיהיו נעדרים ניצוץ ייחודי ונשגב. אני חושב שקיבלנו דרך חיים שבה יש לנו אפשרות לחפש ללא הרף אחר אותו ניצוץ, הקיים בכל אדם. דרך זו הינה דרך הצמיחה והריפוי, וללא הליכה בה אפשר באמת להיוותר עם התחושה שאין בנו משהו מיוחד, ייחודי ואפילו גאוני.

יצירתיות רגשית היא אנרגיה, כוח, ידע, יכולת הקיימת בכל אדם ואדם. את היצירתיות הזו ניתן להרגיש  על ידי התשוקה לחדש, לשנות ולהביא דבר מה מיוחד. היצירתיות הרגשית נעזרת ברגשות של האדם כחומר דלק המניע את פעולת היצירה. אדם הפועל מתוך היצירתיות הרגשית שלו מסוגל לקחת זעם ולהפכו ליצירה ולחידוש, לקחת עצב ולהתמירו לשיר, ציור, ריקוד  או תבשיל. החיבור כאן פשוט ועקרוני – רגש הופך לביטוי שיש בו משום המצאה, בריאה ואלתור.

היצירתיות הרגשית תפקידה לא רק להשתמש ברגשות אלא בו זמנית לרפא אותם. אדם המסוגל לעשות שימוש יצירתי ברגשותיו מפסיק להיות משועבד להם ולשינויים התכופים בהם. הידיעה ההולכת וגוברת בקרב האדם, שמה שהוא חש יהפוך ברגע כזה או אחר, ליצירה, הופכת אותו לאדם יציב יותר ולאדם שחי בקשר טוב יותר עם הרגשות שלו. אדם שנעדר האפשרות הזו עלול להיות חרד מכל מיני תמורות רגשיות שיחולו בו, ומחוויית חוסר שליטה שיביאו עמם. אדם כזה יפעל באופן מודע ובעיקר לא מודע, להתרחק מאירועים שיעוררו רגשות שונים וכך יסגל לעצמו אורח חיים הולך ומצטמצם הולך ומסתגר מפני האפשרויות שחייו יכולים להעמיד לרשותו.

ריפוי רגשות אמיתי אינו עניין של "הרגעת" הרגשות ולא עניין של "הבנת הרגשות" (כפי שנדמה שמתרחש, כשמשוחחים ומלבנים נושא באופן מילולי בלבד). ריפוי רגשות הוא בהכרח תוצר של הפעלה יצירתית של הרגשות, שכן הרגשות הם כוח עתיר אנרגיה, שאינו בא על מימושו בדיבור בלבד. זהו כוח בעל מאפיינים אינטואיטיביים שמסוגל להזיז הרים וגבעות כשהוא מופעל בדרך של המצאה, חידוש, בריאה ויצירה. אל תדבר כל כך על מה שאתה מרגיש. חוש את הדברים, התבונן בהם ואז צא ועשה דבר מה חדש באמצעותם. זהו ריפוי רגשי שלא רק מרגיע אלא הופך את הרגשות לחלק מהכוחות של האדם, חלק מעוצמה שלו.

אם כן, יצירתיות רגשית אינה עוד מיומנות אנושית. זהו כלי הכרחי לריפוי ולצמיחה. לעומתה, היצירתיות השכלית, זו שניתן לראות במגוון תחומים בהם קיימים יעדים קבוצתיים להישגים מסויימים, בעיקר הישגים תחרותיים. משרדי פרסום, חברות המשיקות מותגים שונים ואחרים, עושים מאמצי על להיות מקוריים יותר, מהירים יותר, יעילים יותר ואטרקטיביים יותר. סדרך כלל, קבוצת אנשים תשב ביחד ותנסה למצוא את הדרכים החדשות לעשות דברים טוב יותר ומוצלח יותר. מטרת הפעולה הזו אינה פסולה, כמובן והיא מניעה כוחות צמיחה מסויימים, במשק. יחד עם זאת, אין בפעולה זו צמיחה רבה של היחיד, אלא שימוש שיכולותיו השכליות כחלק מקבוצת מוחות המחפשים שינוי והפתעה. היצירתיות השכלית מחפשת אמנם חידושים ומקוריות אך מתמקדת בעיקר בקיים ובניסיון לגבור על הקיים. זהו עיסוק עם דברים שחיצוניים לאדם תוך שימוש בעיקר במנגנונים שכליים ולא רגשיים. אין כאן ריפוי הרגשות אלא ניסיון לספק צורך בהישגים, בניצחונות ובפרסים.

היצירתיות הרגשית הינה נחלתו של היחיד. כשאדם מגלה ומבטא את היצירתיות הרגשית שלו הוא עושה כן משום שהדבר מרפא אותו, מרומם את רוחו ומאפשר לו לבטא ולהגשים את מה שכל מיוחד ומייחד אותו. נתיב כזה מאפשר לו להעניק לסביבה שירות ייחודי וחד פעמי, שרק הוא מסוגל להעניק לסביבה. אין מניעה שאדם כזה יעבוד עם אנשים נוספים, אך המניע שלו חייב להיות כזה של סיפוק רגשי וחוויה אישית של התעלות והגשמה. מושגים תיאורטיים ונשגבים אלה אינם כל כך רחוקים מהמציאות ואינם יעד בלתי ניתן להשגה. להיפך, זה הרבה יותר קל ממה שנהוג לחשוב. זה מתחיל בזה שאדם קובע לעצמו יעד של חיפוש ומציאת נתיב היצירתיות שיסב לו עונג, סיפוק ושמחה. כשיעשה כן, לבטח יגלה, עם הזמן, את כוחה העצום של היצירתיות הרגשית שלו.

ביצירתיות רגשית אין מנצחים ואין מפסידים.
בסדנת ציור אינטואיטיבי כולם מנצחים משום שכולם פותחים את הסתימות שלהם, בערוצי היצירה הספונטאנית שלהם, כולם, או רובם, משיגים שמחה וסיפוק רב ממעשיהם וכולם מגלים, בסופו של דבר, את שפת הביטוי המייחדת אותם. זה אולי נשמע זר למי שלא מכיר את זה, אבל אנחנו יכולים להסתדר נהדר, לצמוח, להתפתח ולהעצים את עצמנו, עם הרבה פחות תחרותיות. זה פשוט לא כל כך נחוץ. לא רק שזה לא נחוץ, זה גם מזיק. עודף התעסקות בתחרותיות מוליכה לשעבוד ליצירתיות השכלית, ושם באמת יש הבדל בין יכולות של אנשים שונים ושם באמת ניתן לנחול הפסדים צורמים ושלא לצורך.

אדם שמחפש את היצירתיות הרגשית שלו לא ייצא כל כך מגדרו בשעת "גילוי מרעיש". זה אמנם מהנה, מענג ומרגש לגלות תובנות חדשות ומי כמוני יודע זאת. אך לא זוהי מטרתו העיקרית של האדם. אדם מבקש חווית ריפוי מתמשכת שבאה מתוך מצב מתגבר של מימוש עצמי והתפתחות רציפה. בדרך יכולות להיות תובנות והמצאות נהדרות אך זהו לא היעד המרכזי של הדרך. היעד המרכזי הוא תחושת עונג רבה מהעשייה, התרגשות חוזרת מיישום היכולת המיוחדת של האדם וחוויות רבות יותר של התחברות, אהבה ואיחוד.

היצירתיות השכלית, שהיא כנראה באמת נחלתם של חלק מהאנשים, באופן מובהק, אינה פסולה ואינה מיותרת. מה שאני מבקש לומר הוא שיש לשים אותה בפרופורציות הנכונות מול היצירתיות האנושית הנפוצה יותר והמשמעותית יותר מבחינת מה שבדרך חשוב באמת לאדם. היצירתיות הרגשית יכולה להוביל את האדם אל הגאונות שלו, אל השגשוג שלו, אל המצאותיו הייחודיות ואל החיבור שלו לאלוהיו. ביטוי היצירתיות הרגשית מוביל ליתר בריאות רגשית, ליתר איזון נפשי ומכאן גם ליתר בריאות גופנית. ובסופו של דבר, איננו אומרים, כך או אחרת ש... "העיקר שנהיה בריאים...?"

הדרך למימוש היצירתיות הרגשית הינה למעשה דרך המוכרת לנו, כאן, של "אינסטלציה". זו דרך של פתיחת סתימת, צמצום ביקורת, הגברת אהבה עצמית ואמון עצמי, ניסיונות ליצור בהנאה מתוך האינטואיציה והדמיון וכל השאר יבוא מעצמו עם הזמן. ולא לשכוח עוד מרכיב חשוב בתבשיל – תקווה. כמה שיותר תקווה וכמה שיותר אופטימיות – כך התבשיל יהיה טעים ומוצלח יותר, בעבור כולם.