מחילה מבריאה לעומת ויתור מצמצם בדרך הפסיכו קריאטיבית 

הדרך הפסיכו קריאטיבית כשמה כן היא, דרך חיים. מדרך זו נולדה תורה המסבירה את נפש האדם לפי פרמטרים של אהבה עצמית, ביקורת עצמית ויצירתיות. מדרך זו נולדה טכניקה טיפולית וסדנאות להתפתחות וריפוי באמצעות יצירה אינטואיטיבית. הדרך הפסיכו קריאטיבית מציעה לאדם כלים לשימוש קל ויעיל בכוחו היצירתי על מנת להבריא את עצמו ולשפר את חייו באופן ניכר.

אחד המסרים החשובים והמרכזיים של הדרך הפסיכו קריאטיבית ליצירה הוא שיש לנוע בכל עת מיצירה ליצירה, לסיים אחת, להיפרד ממנה ולעבור לבאה. לסיים את הבאה, להיפרד ממנה ולעבור לבאה וכן הלאה. יכולתו של אדם לסיים יצירה, מכל סוג, להיפרד ממנה ולעבור ליצירה הבאה מבטיחה זרימת אנרגיה יצירתית חיונית עם כמה שפחות תקיעות וביקורת עצמית. בצורה זו ניתן להשתמש בכוח היצירתי ככוח מרפא ומשנה חים, במקום להתנהג אליו כאל מין יכולת שחייבת לספק "דברים יפים". מי שמתעקש לאלף את הכוח היצירתי שלו לתוצאות "טובות" מאבד את החיוניות של הכוח הזה ואת יכולתו להשפיע לטובה. זו דרך שמצמצמת, פוגעת ומחלישה את הכוח היצירתי הטבעי.  

כאשר אנו נפגעים מהתנהגותו של אדם אחר, נוצרת תופעה ייחודית, בין-אישית. האדם שפגע בנו, כביכול "נדבק" אלינו. חווית הפגיעה חוזרת על עצמה ועמה העלבון ואולי גם תחושות כמו השפלה וזעם. לעתים אנו נגיב ולעתים נעדיף לשמור את הסיפור בקרבנו. בכל מקרה תופעת ה"הידבקות" קיימת לזמן מה, להערכתי לטווח ארוך מאד. ה"הידבקות" הזו הנה ביטוי של התוקפנות שלנו שלא מצאה את ביטויה ההולם, ונשארה כאנרגיה פוטנציאלית תקועה. התוקפנות הזו, שאולי נחשבת כאסורה ומסוכנת, שבה ופועלת כנגדנו, כל עוד איננו משכילים למצוא בתוכנו את אופציית המחילה.

במילים אחרות ניתן לומר בוודאות, שבן האדם מסוגל להתמכר לחוויית הפגיעה בו. הוא מסוגל לשאת בקרבו את העוול שנעשה לו לזמן לא קצר מבלי לשחרר את זה, למרות שהשחרור יעניק לו חופש וקלילות. הוא לא משחרר את הפגיעה ואת מי שפגע ובכך משאיר אותם "קרוב" אליו במין מערכת יחסים פנימית ובלתי פוסקת שיש בה דיאלוג של קורבן ופוגע, שתפקידיהם אינם מתחלפים לזמן רב.האדם ממשיך להחזיק את הכאב מתוך צורך מסוים לחוות כאב שוב ושוב.במידה מסוימת אפשר גם להבין את התופעה כסוג של "נקמה" לא אפקטיבית: אי השחרור של אדם שפגע כמוה כמין חוויה שאנחנו לא נשארים "חייבים" לו. אנחנו ממשיכים לראות בו ישות שלילית וכך, במסגרת הפנטזיה שלנו, אנחנו מסוגלים להוסיף ולגנות אותו ולהוסיף לכעוס עליו.

אדם המבקש חיים של צמיחה וביטוי יצירתי אינו יכול להרשות לעצמו שלא למחול לאנשים שפוגעים בו מכיוון שהחזקת הרגשות האלה הופכת למכבידה ומעוותת את המציאות. עליו לבחון את הסיטואציה, להכיר בחלקו היצירתי המסוים בהבאת המצב הזה, שהייתה בו פגיעה ועליו ליצור מהלך של שחרור. אין הדבר אמור לבטא הסכמה עם התנהגות פוגעת או הפניית הלחי השנייה. בוודאי שאין הדבר אומר שאנחנו הופכים ל"חברים" של מי שפגע ואין הדבר אומר שנחסוך ממנו את שבטנו ואין הדבר אומר שנרשה לאדם הזה לשוב ולפגוע בנו. מחילה פירושה שחרור חד צדדי שיכול אדם שנפגע להעניק לעצמו. זו לא הצדקת מעשה פוגע, זהו שחרור מהתמכרות לכאב. אדם שמעוניין בהפעלת הכוח היצירתי שבו משחרר לחופשי את המפגעים שבתוכו אך בו זמנית מייצר גבולות חדשים שלא יאפשרו לפוגעים לחזור על מעשיהם.

אחד המצרכים המהותיים של אדם המבקש חיים בריאים ושמחים יותר הוא האהבה העצמית. אהבה עצמית הנה כוח ההגנה העיקרי של האדם והוא עדיף עשרות מונים על פני שימור כעס לאחר פגיעה. אהבה עצמית משרתת את האדם בכל עת ומעניקה לו את מרחב הקיום האידאלי. במסגרת אהבה עצמית האדם לומד יותר ויותר, עם הזמן, להימנע ולהתרחק ממה שמזיק לו.אין זה ברור ואין זה פשוט, מדובר באחת המשימות המורכבות והמסובכות שמכילים החיים האנושיים – לחיות ברצף ארוך של פרידות ממצבים, אנשים והרגלים הפוגעים באדם. זהו תהליך בלתי פוסק שלעתים מפחיד ומרתיע. אשליית הבדידות עלולה לעמוד לו לאדם לרועץ, בבואו לבחור את מה שטוב בעבורו, בחיים ובבואו לוותר על מה שלא טוב לו, בחיים, בכל כוון ובכל מסגרת של חייו.

כשהאהבה העצמית אינה משמשת סמן מרכזי מספיק, נוהג האדם באקטים שניתן כעת לקרוא להם - “ויתור מצמצם" שהם למעשה מצבים בהם האדם "מתיר" לסביבה לפגוע בו. הוא מפגין סוג של הסכמה פסיבית עם מצבי פגיעה, מתמכר לכך, נכנס לדרמות של פוגע-נפגע מבלי לסיים אותן, או, לחלופין, משלים עם מצבים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות האהבה העצמית שלו, שאולי נדחקה הצידה, ואולי כלל אינה מקבלת לגיטימציה והכרה, מאז שנות הילדות.

ויתור מצמצם הוא מצב כרוני, שמכיל בתוכו חרדה מפני שינוי ואולי חרדה מפני אובדניים. האדם מודע לדברים שפוגעים בו ומתיר להם להתקיים. זו אינה מחילה לדברים האלה אלא להפך – השארתם באותו מקום ללא אפשרות לשינוי ולהתפתחות. מחילה אינה יוצרת קיפאון והישארות בקרב מה שפוגע, היא מאפשרת לזעם להשתחרר ולכאב להתמוסס. ויתור מצמצם מותיר כאב כרוני ועמום, שפעמים רבות הופך להרגל שכבר לא שמים לב לקיומו, ומתוך מצב זה מתפתחות חסימות ומתפתחים עיכובי צמיחה, הפרעות, כאבים וכנראה גם את האופציה של שינוי המילה מ"מחילה" ל - “מחלה".

באזור בו אנו חיים, ישראל והמזרח התיכון, ישנם רבים שמתקשים לבחור במחילה כלפי העם השני, שנחשב מזה שנים רבות, לאויב ולמסוכן. ישנו בלבול בין מחילה לבין הסכמה עם מעשי אלימות. אין קשר בין הדברים. מחילה פירושה התקדמות קדימה ולא הסכמה בדיעבד או לגיטימציה למעשי אלימות. מחילה הנה הדרך היחידה להתקדם ולהשתחרר מעול המאבק הבלתי פוסק. כשמחילה תתרחש באופן מספיק ודו צדדי, ייסלל הנתיב הראוי לשלום, שגם אם בשנים האחרונות הפך למושג מעורפל, אין לאיש שמבקש חיים, כאן, זכות להפסיק ולהאמין שהוא אכן בו יבוא.

המשוואה פשוטה – ככל שקיימת יותר אהבה עצמית, כך לומד האדם להרחיק עצמו מסיטואציות פוגעות, מביכות ומזיקות. האהבה העצמית אינה סובלנית למעשי פגיעה באדם ומלמדת אותו לשים לכך גבולות ולהיגמל מהרגל של עימות חוזר עם הגורם הפוגע. אהבה עצמית אינה מתירה לאדם לוותר על עמדתו ועל צרכיו באופן שעלול לצמצם אותו. באותה נשימה, מלמדת האהבה את האדם למחול ולשחרר, מכיוון שבכל אדם אדם קיים הפוטנציאל לפגוע באחרים ואיש אינו יכול להיתקע בעמדה של "צדיק" שמעולם לא הזיק לאף אחד.

כיהודים שנפגעו באופנים רבים במרוצת השנים, יש לנו סיבות טובות מאד לחוש פגועים ממעשים של "הגויים". “לא נשכח ולא נסלח" אנו אומרים לעתים, ואפשר גם להבין את המניעים שלנו לשמור על אגרוף קפוץ ובלתי סולח, למי שחפץ בזמנו להשמידנו. אנו אומרים "לא עוד" ו"לא נהיה יותר צאן לטבח". כל אלה טובים ונכונים כל עוד אנו בונים לעצמנו אמצעי הגנה למניעת פגיעה חוזרת. אך יחד עם זאת, אם איננו משכילים גם לבחור באופציית המחילה המשחררת, ניוותר לנצח בעמדת התגוננות ובתסכול מתמשך על כך שסכסוכים אינם נפתרים. מחילה היא נחלתו של האדם הנאור יותר, יצירתי יותר וחזק יותר.

במערכות יחסים מסוימות, שומרים לעתים מרכיבי מערכות היחסים על מצבים פוגעים בתוככם מבלי לשחרר ולמחול. יתכן ובסתר לבם הם חוששים שמחילה פירושה שחרור גורף שיוביל לפרידה. יתכן והם אפילו צודקים. יחד עם זאת, חיים כאלה הופכים את האדם יותר ויותר מצומצם, שאנרגיות רגשיות רבות שלו מבוזבזות לצורך שימור הפגיעה ולמניעת המחילה. הדבר יבוא על חשבון ריפוי, צמיחה ושינויים חיוביים נחוצים.

אם נסתכל בזכוכית מגדלת איש על רעהו, נבחין שבכל אדם נפש זכה שמסתתרת שם, בפנים. כשאנו מתעקשים לראות באנשים מסוימים, באופן קבוע, אויבים מרים, אנחנו מתעלמים מהחלק הזה, הקיים גם בהם, ובכך אנו מתעלמים גם מהחלק הזה, הקיים בנו. אם איננו יכולים להתבונן בעיניים של אהבה ויצירה כלפי הסביבה, כך נחוש עם הזמן, גם כלפי עצמנו. מחילה תשחרר אותנו מהפלונטר הזה ותהפוך אותנו יציבים יותר, חסונים וחסינים יותר.