התיעוד בעל-פה במוזיאון 

המכללה האקדמית עמק הירדן: בחסות אקדמית של אוניברסיטת בר-אילן (ע"ר) המחקר נערך בתרומת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל פרויקט קידום ההשכלה הגבוהה בגליל המזרחי

התיעוד בעל-פה במכון ומוזיאון בית חיים שטורמן

מבוא

במאמר זה ננסה לברר מה מקומו של התיעוד בעל-פה במוזיאון, בהדגמה על מכון ומוזיאון בית חיים שטורמן (להלן: בית שטורמן). נברר מה הייתה מדיניות התיעוד בעל-פה בבית שטורמן, מהקמתו ועד 1997, וכיצד זו בוצעה הלכה למעשה. הדיון יתבסס על רקע תיאורטי, ודוגמאות ממוזיאונים אחרים בארץ ובעולם.

המוזיאון בהתאם לחוק המוזיאונים (1983) הוא: "מוסד שלא למטרות רווח, שיש בו אוסף מוצגים בעלי ערך תרבותי, המציג באופן קבוע את האוסף או חלק ממנו לציבור, ומטרת התצוגה היא חינוך, לימוד או עינוג". (מובא אצל ענבר 1988). חלק משמעותי מעבודה המוזיאלית היא עבודת יצירת האוסף, בהתאם לפרוגרמה של המוזיאון (ענבר 1988). בבסיס הפרוגרמה נמצאת מדיניות המוזיאון כפי שהוגדרה על-ידי מקימיו. מדיניות המוזיאון כוללת הגדרת אופיו של המוזיאון: הסטורי, אמנותי, ארכיאולוגי או אחר, וכן את המרחב הגיאוגרפי והכרונולוגי שלו. Kavanagh (1990), טוענת כי הגדרת המרחב הגיאוגרפי והכרונולוגי היא שאלת יסוד במוזיאונים הסטוריים. ללא הגדרה זו מתקשים המוזיאונים להחליט איזה מרחב גיאוגרפי הם אמורים לייצג, ואיזו תקופות אמורות לבוא לביטוי באוסף ובתצוגה המוזיאלית. Kavanagh מדגישה כי זה תפקידו, ואף אחריותו, של המוזיאון ההסטורי לאסוף, לאגור ולשמר את האוסף ההסטורי של החברה בתוכה הוא פועל, כאשר אין גורם אחר אשר מופקד על איסוף זה ועל כן יש חשש שהמידע יאבד (Kavanagh). אוסף המוזיאון בהתאם להגדרת ICOM הוא אוסף חפצים (ICOM, 2002). האם המושג חפצים כולל גם ארכיון, משמע מוסד האוסף מסמכים?. התשובה לכך היא חיובית. לכל מוזיאון יש ארכיון, אך קיימות שתי מטרות שונות לארכיון המוזיאלי: לעיתים ארכיון זה הוא ארכיון המתעד את פעילות המוזיאון עצמו, אך ברבים מן המוזיאונים, במיוחד מוזיאונים הסטוריים, הארכיון נועד לאסוף פריטים שונים שהם חלק מן האוסף המוזיאלי עצמו. כך לדוגמה קיים ארכיון הסטורי במוזיאון "החאן" בחדרה, במוזיאון ראשון לציון או במוזיאון כפר תבור (אהרונסון 2001, ירדן, 2001). דוגמה אחרת, של מוזיאון שעיקר עיסוקו הוא הארכיון ותכנית החינוכית הנלווית אליו, מוזיאון "האדם בגליל" או בשמו הידוע יותר "בית יגאל אלון" בגינוסר (קפלן, ניצה 2002). החמרים הנאספים בארכיון ההסטורי במוזיאון הם רבים ומגוונים כגון: מסמכים, מכתבים, מפות ועוד. גם דרכי האיסוף מגוונות וכוללות בין היתר תרומות, תיעוד מתוכנן, תיעוד עבור תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות, צילום, הקלטות ועוד. אחת מדרכי האיסוף היא התיעוד בעל-פה. בפרק הבא נדון במשמעות התיעוד בעל-פה ליצירת האוסף במוזיאון ההסטורי. התיעוד בעל-פה במאמרו על התיאוריה והמתודולוגיה של ההסטוריה הגיאוגרפית טוען Bultin כי לימוד ההסטוריה "מלמטה למעלה", היינו מן האדם הפשוט אל ההחלטות המדיניות, יש הרבה מה להציע, במיוחד בחקר קהילות כפריות ועירוניות Bultin, 1988)). הוא מצביע על הצורך בשימוש במקורות מידע מגוונים ורואה בראיון המונחה אחת דרכי איסוף המידע הלגיטימיות. Strassmaier (1997) מצטט את שירלי טנצ'ר הטוענת כי כל סיפור חיים שווה לספרו בספר. היה זה למעשה Allan Nevins הנקרא "אבי התיעוד בעל-פה", בספרו