דמי מזונות בארץ ישראל נחלקים לשני סוגים על פי חוק: מזונות אישה ומזונות ילדים. דמי מזונות אישה ניתנים על פי החוק מאחר שקיימת הנחה שמקורה בעבר הקדום, כי האישה מהווה את הצד החלש בזוגיות, היא זו שמטפחת את הזוגיות, מטפלת בבעל ובבית ולפיכך, נשללת ממנה היכולת לרכוש השכלה, לצאת אל שוק העבודה ולהרוויח את שכרה בעמל כפיה. כפועל יוצא, לכאורה הבעל הוא המשתכר היחיד במשפחה וקיימת לו האופציה להתקדם בחיים במסגרת הקריירה שלו. על כן, בעת הגירושים האישה נותרת לבדה ללא שום כלום כאשר אין לה אף האפשרות להשתכר בכבוד. הסוג השני הינו דמי מזונות ילדים. דמי מזונות ילדים הינו סכום כסף המשולם לאם על ידי האב (בהנחה שהאם נותרה לגדל את קטין) עד גיל 18. אולם, קביעת דמי המזונות אינה פשוטה כלל וכלל. במקרה האופטימי ביותר, כאשר שני בני הזוג הסכימו בתמימות דעים לעניין גובה דמי המזונות, נקבע כי התשלום יהיה בצמוד למדד. ברם, במקרים האחרים שהם רוב רובם של המקרים, בהם אין הסכמה בין בני הזוג לעניין גובה דמי מזונות, בית המשפט יקבע את גובהם כאשר ישנם שיקולים שונים לקביעה זו. תחילה, יש לציין כי החוק הישראלי לעניין דמי המזונות מורה לבית המשפט לא להתייחס לשיקול של רמת השתכרות האב כאשר מדובר בקטין מתחת לגיל שש. מגיל זה ומעלה בית המשפט קובע צרכים חיוניים וצרכים שאינם חיוניים וגם גובה דמי המזונות נקבעים לפי ממדים אלו. באשר לדמי מזונות בגין צרכים חיוניים, האב צריך לשלם עד גיל שמונה עשרה. אולם, לעניין תשלום דמי מזונות לצרכים לא חיוניים, מגיל חמש עשרה, משתתפים שני ההורים בתשלום דמי המזונות בצורה שווה, למרות שניתן לציין שבפועל, בדרך כלל על האב מוטל תשלום העולה על תשלום האם בשל העובדה כי האם היא זו שמגדלת את הקטין.
