מהי טראומה באמת ומהו תפקיד היצירה בהחלמתה 

המושג המוכר בישראל, "הלם קרב", או מה שהתפתח בהמשך למושג מקצועי יותר – PTSD    (הפרעה כרונית שבאה בעקבות אירוע טראומטי) מתייחס לשינויים קיצוניים שחלים אצל אדם לאחר חשיפה לאירוע קשה במיוחד. בספרות הפסיכיאטרית יש לא מעט מחקר סביב העניין הזה, ואחד הדברים שהתבררו במהלך השנים הוא שישנם אנשים שילקו בהפרעה כזו בעקבות אירוע מסויים, ואילו אחרים, שיהיו שותפים לאותו אירוע בדיוק ,לא יפתחו הפרעה משמעותית, אם בכלל. זה נראה כאילו מספר גורמים חוברים יחדיו על מנת שטראומה אכן תהפוך לאירוע מזיק. גורמים אלה קשורים ככל הנראה לאוסף התרחשויות שקרו לאותו האדם והביאו אותו לדרגת מוכנות חלשה יותר אל אותו אירוע.

כהורים לילדים, או כהורים להורים, בהמשך, ישנה חרדה כללית ומובנת, שהילדים שלנו לא יחוו "טראומות" אלא אם אין ברירה. לעתים אנו מנסים לחסוך מהם עימותים או קונפליקטים על מנת שלא ייפגעו ושלא ייכנסו למשבר, ובמילים אחרות – מנסים בכל מחיר למנוע מהם מה שנראה לנו כ"טראומות".

הורים גם מתמודדים עם סימני שאלה גדולים ואף כבדים לגבי השפעת ההתנהגות שלהם על ילדיהם. האם הורה שזה עתה צעק בקולי קולות על ילדו יצר אצלו טראומה? האם הזקנו לילד שלנו? האם זה הפיך? האם השהייה בגן שיש בו ילדים כאלה או אחרים עלולה לגרום לילד שלנו טראומה קשה? האם חשיפה במינון מסויים לדברים שקשורים ל"מבוגרים" גורמת לנזק בלתי הפיך?

אני מניח שלאיש אין תשובה ברורה לכך, והעובדה הברורה היא שילדים ואנשים שונים מגיבים באופן שונה לגירויים שונים. אני מאמין שמה שיכול לקבוע את גורל השפעת אירוע קשה הוא מידת היצירתיות שעמדה לו, לאדם, בשעת ההתמודדות עם האירוע הלא נעים, וגם אם הוא ילד קטן שנחשף לאירועים שונים, כל עוד הם לא חריגים באופן קיצוני.

ממאפייני היכולת היצירתית הוא האפשרות להגיב במספר אופנים לגירוי אחד. כשקיימת תחושה שאנו מסוגלים, ולו באופן חלקי, להתמודד בדרך משלנו עם מצב לא נעים, אז השפעת המצב עלינו, לטווח ארוך, הולכת ומתמעטת. ככל שאדם חש יותר חוסר אונים וחוסר יכולת לתמרן ולו במעט את מה שקורה במציאות, אז גדל הסיכוי להשפעה מזיקה יותר של אותו האירוע. היצירתיות נותנת לאדם מרחב נשימה ומרחב פעולה, גם כשמדובר בטווח אפשרויות צר יחסית. היצירתיות יכולה להרחיב כמעט כל חלל ולגרום לשינוי משמעותי בחוויה של כל אירוע. התחושה של "אני יכול תמיד לעשות משהו" מייצגת את כוחה של היצירתיות. היא אומרת לאדם – "יש לך הרבה אפשרויות להתמודדות כעת. נצל את האנרגיה הזו, העומדת לרשותך על מנת למנוע מהאירוע הזה לפגוע בך.צור את המציאות כך שהמצב הקשה לא יהיה רק קשה או רק מפריע, אלא גם הזדמנות למשחק, לתמרון ולמניפולציה."

את היצירתיות הזו לא ראוי לראות כמשהו "שיש לאדם או שאין לאדם", אלא ככלי, יכולת או שריר, שניתן לטפחם ולהעצימם על ידי תרגול מתאים. הציור האינטואיטיבי, כמו טכניקות דומות לו , מאפשר לאנשים לפגוש את כוחם היצירתי ולהפעיל ביתר קלות בחיי היום-יום.

מכאן אני עובר למה שלדעתי קובע יותר את גורלו של האדם, לאור האירועים שהוא חווה. אני מאמין שבמרבית אם לא בכל המקרים מה שיקבע את מצבו של האדם אינו אירוע כזה או אחר, יהיו גדולים ורועשים אשר יהיו. מה שיותר קובע הוא אוסף גדול של אירועים, בעיקר אירועים קטנים, שיחד עם המטען הגנטי המולד יוצרים את מבנה האישיות ואת התגובה לאירועים שונים. ככל שאדם נחשף יותר לאירועים בעלי השפעה חיובית, המעצימים את הביטחון העצמי שלו, את האהבה העצמית שלו ואת תחושת היצירתיות שלו, כך סביר שיהיה חסין יותר בפני אירועים קשים. מה שבאמת קובע את חייו ואת גורלו הוא אוסף של חיזוקים, מחמאות, אהבה, תמיכה, הכלה ועוד דברים טובים שיכולים להתקבל ברמה יומיומית, "על הדרך".

אדם שמגיע עם מטען גדול של אהבה עצמית, של חווית תמיכה ופרגון ממקום המוצא שלו, ייטיב להתמודד עם מגוון אתגרי החיים ופחות יתקרב למצבי טראומה, עקב החוסן שפיתחה אישיותו.

מצד שני, מה שבאמת טראומטי ואף קשה יותר לטיפול, הוא המצב בו האדם סופג כמות גדולה ועקבית של "טראומות קטנות" ללא איזון מול אירועים טובים, מקדמים ותומכים. חבל לבזבז את הזמן בחיפוש אחר טראומות גדולות ובניסיונות להימנע מהן. מה שיותר חשוב הוא הדברים הקטנים, היומיומיים, הכרוניים, שחוזרים על עצמם ושיוצרים שוב ושוב הרגל של כאב ופגיעה. זה מה שבאמת קובע וזה מה שבאמת משנה.

כאן ברצוני להתבונן בזכוכית מגדלת, באופן מיוחד, בציור האינטואיטיבי או בכל דרך אחרת של יצירה אינטואיטיבית זורמת. הטכניקה הזו מאפשרת ואף מאלצת רגשות רבים לעלות ממעמקי הבטן ולהתבטא באופן של צבעים וצורות, מבלי שהמוח יוכל להבין זאת. תהליכי הריפוי שמתרחשים נובעים בעיקר מהתופעה שחומר רב עולה ממעמקי המרתפים הרגשיים שלנו, בצורה שאנו לא לגמרי מודעים לכך. ה"חומר" הזה בא לידי ביטוי ביצירה והופך, בעצם, למקור ל"דברים טובים" (שכן, הוא עזר ביצירת ציור). כל מיני דברים שתקועים בראש, כל מיני טראומות קטנות, יכולות לעלות באופן בטוח ומוסווה, אל הדף, לקבל ביטוי ולהשתחרר שם.  האדם שבא לציור האינטואיטיבי אינו מודע לכך שהוא יעשה למעשה טיפול באותם זיכרונות עמומים מהעבר, שנותרו כ"טראומות קטנות". הוא פשוט יחווה חוויות של שחרור, הנאה והגברת תשוקת היצירה. הוא לא יקבל בדרך כלל הסברים לכך כי להגיון ולהבנה אין כל כך תפקיד מועיל בתהליך הזה. אולי אותו אדם יפנים עם הזמן שהוא, כמו כל אדם, זקוק ליצירה האינטואיטיבית שלו, על מנת לרפא את רגשותיו ואת זיכרונותיו, באשר הם.

בכל אדם יש מצבור טראומות מהעבר הקרוב ומהעבר הרחוק. טראומה היא למעשה "גוש אנרגיה רגשית" תקוע ,שלא זרם והופנם יחד עם שאר האירועים. באותו רגע שאדם חווה כאב בלתי נסבל, גופני ו/או נפשי,  ובעיקר אם לא מצא דרך לסיים את הכאב מהר, נוצרה טראומה מסוימת. כל אדם מכיל זיכרונות כאלה ולצורך בריאותו הנפשית עליו למצוא דרך להזרימם החוצה תוך כדי פעולה יצירתית. היצירה הופכת את האנרגיה התקועה לבריאה חדשה ולא רק לנתיב פורקן. פעולת הבריאה הזו מפחיתה באופן משמעותי את עצמת השפעת הטראומה ובמידה מסוימת אף יכולה להסירה מסדר היום.

שורה אחרונה – בבואך להתמודד עם אירוע קשה, אל תשכח לחייך. אפילו קצת. אל תשכח לחפש את הדרך היצירתית שלך להתמודד. האינטואיציה והאלתור שלך יוכלו להיות ההבדל בין אירוע שיירשם בעתיד כטראומטי או כ"קשה אבל התמודדתי יפה". ואם הנך הורה לילדים בשלב זה של חייך, למד אותם לחיות חיים יצירתיים יותר (ראה מאמרים אחרים) ותוכל אחר כך ללמוד מהם כיצד מתמודדים נכונה עם רגעים לא קלים בחיים.