לפני כמה שבועות יצא לי להיות בכנס של נפגעי נפש (או "מתמודדים", אסביר אחר כך) ופסיכיאטרים. זה היה סוג של ערב מכובד, עם כסאות ואנשים ועוגות, ובסוף הערב היה פאנל של כמה אנשים שעברו או עוברים תהליך של השתלבות בחברה. כל אחד מהם סיפר די ברוגע ובביטחון על הדרך שהוא עבר עד הלום, פתאום התפרצה לבמה מישהי ודיברה באופן לא ברור וממש לא שמח על החיים שלה ועל כך שהיא לא מבינה מה כולם רוצים ממנה, מה הפסיכיאטרים רוצים ממנה והתרופות ו... הייתי רוצה לדעת עוד, אלא שהמנחה של הערב אמרה לה שזה לא המקום (ואני חשבתי - זה ה-מקום!) ולי לא היה אומץ לגשת אליה ולשאול, היא נעלמה בקהל.
אחרי משהו כמו שבועיים נודע לי שהיא התאבדה, באופן מאוד קיצוני, ולכן לא רצו לדבר על זה. מספרים שהיא היתה בעלת שני תארים וגם הוציאה ספר.
עקב כך שאני חושב הרבה על העניין הזה לאחרונה, אני מרגיש צורך להבהיר את הנושא הזה של מה זה "נפגעי נפש", בין השאר מפני שיש לי עבר ככזה ואני רואה אנשים שבאמת עוברים את אותו תהליך בדרך זו או אחרת.
החברה שלנו פועלת על פי ההגיון, בעיקר. יש מדע, יש דרך להגדיר דברים. כך לפחות היה כשהייתי בן 15, כי החברה משתנה, אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו יודעים הכל. גם היום קל לראות אנשים סגורים בבתים, רואים תכניות בטלויזיה, מקבלים את מה שהם מכירים, ואת מה שהם אוהבים מקבלים מהחברה עצמה.
אבל יש הרבה דברים שעוד לא גילינו, דברים שעדיין מצויים במעין חושך, אזור לא מוגדר.
חשוב לי להבהיר למי שקורא את זה: אל תכעסו ואל תתרגשו, אלא פשוט, תנסו לראות את הדברים בפשטות. אפילו קצת בחיוך. :)
אז נחזור 10 שנים אחורה. אני עכשיו אורן, בן 15 בערך, הולך בנתיב המוגדר של החברה, ביחד עם כולם, לומדים בתיכון, במירוץ להצלחה בבגרויות, אחר כך צבא, אוניברסיטה. הכל בסדר, הכל מסודר מאוד. יש בחינות, יש תוצאות, מספרים, תעודות, תארים וכן הלאה... יום אחד אני עוצר לרגע ומקשיב לציוץ הציפורים. איזה יופי! אני רואה את הדשא הירוק. אני חושב לעצמי: וואו, יש עולם שלם מסביב, לאן בעצם אני רץ? תן ליהנות מהרגע! בינתיים כל הילדים ממשיכים הלאה ואני לבד, בלי לשים לב אפילו, יצאתי מהחברה. מהרגע הזה כל תווית וכל נסיון ליישר אותי עם המסלול הלימודי-החברתי מתחילים להפריע לי ליהנות, וכאן אני מתחיל להיאבק, כאן מתחילה הבעיה.
זה הסיפור שלי. יש אנשים שקרו להם דברים אחרים; תאונות, תהיות קיומיות, אולי אלה פשוט אנשים שלא מסתדרים עם החברה הצרה. היציאה מהחברה - זה הדבר שמשותף לכולם. האדם יוצא מהמסלול הברור, ההגיוני והמוכח, ומוצא את עצמו במקום שלא הוגדר על ידי החברה.
עכשיו נסו להבין מה חושבים האנשים שבמסלול של החברה על האנשים שבחוץ - הם לא יכולים להבין זאת! איך ייתכן, הרי המסלול הזה הוא כל מה שיש! האדם שיצא מהחברה, שלא הולך עם כולם, שפונה (בעל כורחו) לאיזורים משונים, "רוחניים", הוא נראה בעיניהם כמשוגע. והאדם שיצא מהחברה, גם הוא לא כל כך מבין היכן הוא, ומתחיל להאמין להם: "אולי אני באמת משוגע, יש בי משהו לא בסדר..." וכך מגיעים להם דכאונות... ותסכול... וחרדה ("מי אני? מה אני?")...
ואולם, למזלנו, החברה דווקא כן מתקדמת. לאט אמנם, ולא כל כך בחינניות, אבל עובדה שזה קורה. היום יש את משרד הבריאות עם הפסיכיאטרים והתרופות שלהם. יש פסיכולוגים - אנשים שבאמת באים עם כוונות טובות למרות היותם חלק מהמערכת החברתית, ויש אפילו מתנדבים שצצים להם פתאום, שפשוט רוצים לעזור. סביר להניח שאם היום אנחנו שומעים על אשה אחת שהתאבדה, אז לפני חמישים שנה היו הרבה יותר ולא היו שומעים עליהם בכלל.
ויש עוד חדשות טובות: היום אני יודע שאני לא לבד. יש הרבה אנשים שיצאו מהחברה. עכשיו אנחנו הרבה יותר ויש לנו כוח; אנחנו יכולים לדבר, אנחנו יכולים להשמיע קול, להפגין, אנחנו יכולים להשתחרר כבר מהסטיגמה הזאת - הרי אנחנו בני אדם ומילים כמו "אתה משוגע" לא ישפיעו עלינו.
אם נחזור שוב למעוף הציפור ונראה את המסלול הזה של החברה, אז מסביב השטח עדיין לא מוגדר אבל יש אורות שמאפשרים לי, ל"נפגע הנפש" לחזור למסלול. השאלה היא מה אני עושה, כעת יש שתי אפשרויות מקובלות:
1. לחזור לחברה ולהשתלב בה, כשאתה מבטיח שלא לצאת ממנה שוב. באפשרות זו בוחרים רבים.
2. לא לחזור לחברה, ההפך: ללכת הכי רחוק כדי למצוא בעצמך מי אתה מאמין שאתה, או את האמת שבה אתה מאמין, בקיצור - ללכת אחרי האמונה ולא אחר ההגיון. ללכת אחרי הלב. באפשרות זו בוחרים מעטים, אבל הם רוכשים חוכמה ונהיים למורים ולפורצי דרך, או אפילו לאגדה.
אבל לדעתי ישנה אפשרות נוספת, זו שאני נמצא בה עכשיו, והיא: להיות חלק מהחברה אבל גם לזכור שהיא לא הכל, שיש יותר מלבדה. מתוך ה"הגנה המחשבתית" הזו אני כותב את המאמר הזה.
אני מודע לכך שאפשרות זו היא זמנית, כי אם אצטרך לוותר למישהו ולהיות מי שאני, לא אוכל לברוח. למה אני מתכוון? אני פשוט חושב שבכולנו קיים המקום הזה, שאליו החברה וההגיון לא יכולים להגיע, והוא קרוי הלב. כאשר נתייצב מול האהבה - ולא משנה אם זה אדם אהוב, או פשוט חבר טוב, או שאולי זה יהיה מול אהבה אוניברסלית - כבר לא נוכל לברוח אל ההגיון. למעשה ההגיון בכלל לא יהיה שם, ואז נגלה שהכל בסדר, ואין ממה לפחד! הדבר דומה לאדם שיושב בבית שלו מלא חששות, כאשר כל הבית חשוך, ורק הפינה שלו מוארת. מה הוא צריך לעשות? פשוט, להדליק את שאר האורות בבית, לגרש את הפחדים! תחשבו מה יקרה, אם נראה אחד את השני כמו שאנחנו, בלי דעות קדומות, בלי פחדים, פשוט בני אדם.
אבל זה יקרה בזמן שלו, כרגע אנחנו כאן בשנת 2010, נדמה שהחברה שלנו משתנה. כשהייתי בן 15 לא היה מקובל לדבר על מדיטציה, והנה היום אפילו אמא שלי קוראת את "כוחו של רגע הזה" של אקהרט טול. אנשים מדברים על דרכים אלטרנטיביות משונות. אני לא אומר שזה מצב טוב. למעשה, נראה לי שאנחנו די מבולבלים, ושאנשים לא יודעים מה באמת הם רוצים מעצמם, שלא לדבר על כאלה שמנצלים אחרים.
ואולי בעצם לא קרה כלום, החוקים של "להשיג תוצאות" ולהיות תחרותיים נשארו; אנשים מפורסמים עדיין רק תאבי-כסף, גם כשזה כרוך בהוצאת ספרים כאילו "רוחניים" ובלהיות "ירוקים"; הרפואה והאדם עוד לא ממש פגשו זה את זה; אנשים נהיים רק יותר ויותר זהירים וכבולים עם כל מחקר רפואי ותגלית ועדיין - אנו מקבלים רק מה שאנו מכירים ומכירים רק מה שאנו מקבלים. אבל האם זה באמת מעגל שלא יישבר? מה אתם חושבים?
כי אתם מבינים, כרגע יש זמן לחשוב. אני כותב את הדברים האלה ומנסה להיות כמה שיותר בהיר ופשוט. לאשה הזו, שהתאבדה, עליה סיפרתי בהתחלה, לא היה את הזמן לראות את התמונה המלאה. היא כעסה, היא היתה מתוסכלת, היא נבהלה, ובסוף זה ניצח אותה, ואני יודע כי גם אני הייתי שם, וכל אחד עלול להגיע למצב כזה אבל שוב, כרגע אנחנו כאן, ואני מבקש: לא לכעוס, לא להיבהל, רק להבין.
ורק אז- לפעול, כל אחד בדרכו המתאימה לו.
וזו התרומה הקטנה של כל אחד. גם אם לא עזרתי לפחות אדע שעשיתי משהו. יש עדיין עולם חשוך, עולם לא-מוגדר בתוכנו, אותו לא גילינו עדיין, ואני מאמין שבבוא הזמן - נגלה.
