זהירות - פיצויים מוסכמים 

הסכמים רבים מכילים סעיפים הקובעים פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה. לפני חתימה על הסכם שכזה, חשוב להבין את משמעות הדבר ואת ההשלכות האפשריות.

מהו פיצוי מוסכם?

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: "החוק") מגדיר פיצויים מוסכמים כפיצויים שהצדדים לחוזה הסכימו מראש על שיעורם. משמעות הדבר היא שהפיצויים יהיו כפי שהוסכם, ללא צורך להוכיח נזק כלשהו. 

פיצויים נוספים ותרופות אחרות

החוק קובע כי הסכם על פיצויים מוסכמים אינו גורע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה וכן הוא אינו גורע מזכותו של הנפגע לתבוע, במקום הפיצויים המוסכמים, פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 לחוק (פיצויים בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה ותוצאותיה; פיצויים ללא הוכחת נזק; פיצויים בעד נזק לא ממוני; הקטנת נזק).משמעות הדבר היא שלנפגע ניתנת בחירה לתבוע את הפיצוי המוסכם, ללא הוכחת נזק, ואז להיות מוגבל בו – או לתבוע פיצויים בלתי מוגבלים, על נזק ממשי שאותו עליו להוכיח. לכל אחת מדרכים אלו יש יתרונות וחסרונות משלה; על הנפגע לבחור ביניהן, ולא במצטבר (חריג לכלל זה הוא כאשר מדובר בפיצויים בגין ראשי נזק שונים, אז אין מניעה מהצטברות שכזו, שכן לא נוצרת חפיפה בין שני סוגי הפיצוי). לפיכך, כאשר נתבעים יחד גם פיצוי מוסכם וגם פיצוי לא מוסכם, בדר"כ רואים בכך משום תביעות חלופיות.יצויין כי החוק אינו מטיל מגבלה על היחס בין פיצוי מוסכם אחד לפיצוי מוסכם אחר ולפיכך, אם נקבעו מספר הוראות בדבר פיצוי מוסכם והן אינן חלופיות, הרי שהפיצויים המוסכמים יהיו מצטברים. 

זכות האכיפה וזכות הביטול

סעיף 2 לחוק קובע כי אם הופר החוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו של החוזה או לבטל אותו. בין אם הנפגע בחר בתרופת הביטול ובין אם בחר בתרופת האכיפה, הפיצויים המוסכמים מוטלים על המפר בשל ההפרה גופה.בחירתו של הנפגע באכיפה ולא בביטול החוזה אינה מוסיפה ואינה גורעת – הסכם הפיצויים חל ללא כל קשר לאופן הבחירה, כל עוד לא הותנה אחרת (במפורש או מכללא). פרופ' ידין מציג את המצב שבו הנפגע משתמש בזכות הביטול, כמעלה שאלה קשה יותר, אך גישתו היא שפיצויים מוסכמים נמנים על התניות הנשארות תקפות ומחייבות על אף ביטול החוזה בשל הפרתו. גישה זו אף מקובלת על השופטת בן-פורת. 

הפחתת הפיצוי המוסכם ע"י בית המשפט

החוק קובע כי בית המשפט רשאי להפחית את הפיצויים המוסכמים אם מצא שהם נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שאותו ניתן היה לחזות מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.הלכת רוזנר קבעה כי התערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה וכי הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג. הפיצוי המוסכם ישאר בתוקף כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, אף אם הוא דחוק. ממצאו של השופט בקשר ליחס האמור חייב להיות מושתת על חומר ראיות, פרט למקרה נדיר שבו העדרה של סבירות כלשהי הינו בולט על פני הדברים ולעין כל.בית המשפט יתערב בפיצוי המוסכם רק אם הוכח שסכום הפיצויים שנקבע בחוזה נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש – ואף אז, הסכם הפיצויים ישאר על תילו ורק שיעורו יופחת עד כדי יצירת יחס סביר. ההפחתה נעשית על דרך הצמצום, ולצורך קביעתה יש להביא בחשבון כל חשש אפשרי – ולו גם דחוק – שעשוי היה לקונן בליבו של מתקשר סביר בעת כריתת החוזה. 

כיצד בוחנים את יחס הסבירות?

החוק מדבר על "נזק שניתן היה לראותו מראש". ניסוח זה אינו מקרי, והוא משקף התמקדות בנתונים אובייקטיביים – את סבירות תניית הפיצוי יש לבחון לא עפ"י מה שצפו הצדדים בפועל בעת כריתת החוזה, אלא עפ"י מה שהיו יכולים לצפות, באופן סביר, באותו שלב. גישה זו, אשר אומצה בפסיקה, אינה בוחנת את השיקולים הקונקרטיים ביסוד קביעת הפיצוי המוסכם, אלא מתייחסת להיבטים אובייקטיביים של העיסקה כבסיס לקביעת סבירות הפיצוי.סעיף החוק מכוון את המבט אל המועד שבו נכרת החוזה, אך שאלת הסבירות בעבר נבחנת לאור ההפרה בהווה. כלומר: באיזה אופן ההפרה היסודית (הקיימת היום) היתה נבחנת לאור מהותה, מראש, בעת כריתת החוזה. 

השוואה עם סכום החוזה

אחת הדרכים לבחינת חוסר סבירותו של סכום פיצויים קבוע מראש הינה השוואתו עם סכום החוזה כולו. בפסיקה רבה נקבע כי שיעור פיצוי של כ-10% מסכום החוזה כולו בהסכמי מכר הינו סביר וריאלי, ואינו חורג ממתחם הסבירות. 

הוכחת נזק אינה רלוונטית

הפסיקה הדגישה כי המבחן ליחס סביר לא ייעשה עפ"י הנזק אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. למעשה, אין זה משנה אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק ששיעורו עולה פי כמה על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה האם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך, אלא האם הוא נקבע ביחס סביר לנזק שאותו ניתן היה לצפות כתוצאה מהפרה כזו (שאכן אירעה בפועל).בפסיקה נקבע כי סעיף 15 לחוק יוצר הנחה חלוטה כפולה, שאינה ניתנת לסתירה ע"י הנתבע: שהתובע אכן סבל נזק, וכי נזק זה הוא בשיעור המוסכם. כלומר, לא רק שיעורו של הנזק מוסכם אלא מוסכמת גם העובדה שנגרם נזק. משמעות הדבר היא שהתובע לפי סעיף 15 לחוק אינו חייב להוכיח שנגרם לו נזק וגם לא את שיעורו של נזק זה. 

נטל ההוכחה להראות שאין יחס סביר

נטל ההוכחה לכך שהפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק, מוטל על זה המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. על הטוען להראות זאת על יסוד הראיות שלפני בית המשפט, ואין די בהעלאה סתמית של טענה כי הפיצוי גבוה מדי.

רצון הצדדים

עפ"י הפסיקה, משנקבע בחוזה סכום פיצויים מוסכם להפרה יסודית, נקודת המוצא היא שזהו הפיצוי שביקשו הצדדים לחוזה להעניק בשל הנזק הצפוי מאותה הפרה מבלי שיהיה צורך להוכיחו, ומן הראוי לכבד את רצונם, אלא אם כן מדובר בפיצויים ששיעורם בלתי סביר לחלוטין.

הקטנת הנזק

ככלל, החוק מטיל על צד נטל להקטין או למנוע את נזקו באמצעים סבירים. יחד עם זאת, נטל זה אינו חל על נפגע אשר תובע רק פיצויים מוסכמים לפי סעיף 15 לחוק, שכן הפיצוי ניתן ללא הוכחת נזק.

תניה גורפת ואי-הבחנה בין הפרה קלה להפרה חמורה

ככלל, החוק קובע כי אין תוקף לתניה גורפת בחוזה, אשר הופכת הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אלא אם הדבר היה סביר בעת כריתת החוזה.הפסיקה קבעה כי הוראה זו אינה חלה על תניה גורפת בנוגע לפיצויים מוסכמים. יחד עם זאת, תניה גורפת, שלצורך הפיצוי המוסכם אינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה יסודית של "תנאי עיקרי", אינה עומדת בתנאי של סבירות היחס בין הפיצוי לנזק ולכן חושפת את שיעור הפיצויים לביקורת בית המשפט.

עפ"י הפסיקה, קביעת פיצוי לשיעורין (למשל, פיצוי בסכום קצוב מצטבר לכל חודש של עיכוב) הינה עדיפה על פני קביעת פיצוי בסכום גלובלי, שאינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה חמורה.