זן בודהיזם - על תורת הזמן והראליזים של דוגן זנג'י. 

עופר כהן, תלמיד זן.

מבוא:

דוגן זנג'י היה מורה זן שחי ביפן בין השנים 1200-1253. הוא הביא את הסוטו-זן מסין ליפן וכתב את אחת מיצירות המופת של הזן והתרבות היפנית - "שובוגנזו": העיניים והאוצר של החוק האמיתי. ביצירה זו עוסק דוגן רבות בנושאים כגון הזמן, חיים-מוות, כיצד לשבת זה-זן והדרך הישירה של האדם לביטוי מלא של אנושיותו בחיי היום יום ולטובת החברה האנושית. כיום זרם הסוטו-זן הוא זרם הזן המרכזי ביפן לצידם של שני זרמי זן נוספים, רינזאי-זן ואובאקו-זן.

פרופ' מסונגה רייהו מורה לזן ופרופ' לפילוסופיה בודהיסטית ולהיסטוריה של זן, תרגם את הפרקים החשובים ביותר של כתביו של דוגן לאנגלית וכתב להם מבואות ופרשנות. מורה הזן, דני וקסמן, תלמידו של פרופ' מסונגה וכותב המאמר תרגמנו שלשה מספריו של פרופ' מסונגה מאנגלית לעברית: "שיטת סוטו לזן", "זן בחיי יום יום" ו "זן מעבר לזן" הכוללים את מרבית הפרקים הנ"ל ובהם: "אוג'י" - על הזמן, "סוג'י" - על המוות ו"זנקי" - תפקוד מלא או דינמיות טוטאלית בחיי היום יום. הספר יצא לאור בשם: "הדרך הישירה לאני האמיתי ולתפקוד מלא בחיי יומיום", בהוצאת הצוק הכחול במאי 2006.

קיימת גישה המפרידה בין העיסוק בשתי שאלות המסקרנות מאד: מהו הזמן ומהו האדם. אחד המקרים הבודדים בהם כן התקיים מפגש בין שתי השאלות הללו הוא ניסוחה של תאוריית הזמן הפסיכולוגי אותה נהוג ליחס לתיאולוג והפילוסוף הנוצרי - סנט אגוסטין (354-430) ביצירתו וידויים - בספר ה11 . הניסוח הרווח של עמדה זו הוא: הקיום היחיד של הזמן הוא במינד (Mind) של האדם, בתודעתו או באני שלו. הזמן אינו קיים במציאות כפי שעצים וכוכבים קיימים. תאוריה שכזו מוציאה את הזמן מתחום הדיון האונתולוגי - בשאלה מה יש, ומסבירה את הזמן כביטוי של מבנים ותהליכים בתודעה.

הצעת גישה שאינה מוליכה למחקר נפרד בשאלות יסוד לגבי הזמן ולגבי מהות האדם עשויה להתגלות כבעלת ערך עבור שני התחומים. דוגן הוא אחד מההוגים הראשונים שהציע גישה כזו והראה ששאלת מהות הזמן ושאלת מהות האדם קשורות ורלוונטיות מאד זו לזו.

על הזמן:

העקרון החשוב ביותר בתורת הזמן של דוגן הוא הקביעה שהזמן הוא קיום, וכל הדברים בעולם הם זמן. פרופ' מסונגה כותב : "הזמן שאנו קוראים לו אביב מלבלב ישירות כקיום הנקרא פרחים. הפרחים, מבטאים את הזמן הנקרא אביב. זהו אינו קיום בתוך הזמן; הקיום עצמו הוא זמן". באוג'י פרק בשובוגנזו שעוסק כולו בזמן כותב דוגן: " לעמוד על פסגתו של הר גבוה זה אוג'י. לצלול לקרקעית של אוקיאנוס עמוק זה אוג'י. .... העמוד והמנורה הם אוג'י. אתה ושכנך - אוג'י. הארץ הגדולה והשמים העצומים הם אוג'י. המשמעות של אוג'י היא, שהזמן הוא קיום וכל הקיום הוא זמן".

הזמן לפי דוגן אינו קטגוריה שכלית מכוננת הכרה. הוא גם אינו מימד אבסולוטי בעל קיום בלתי תלוי בדברים שבעולם, הוא אינו רק ביטוי פסיכולוגי-סובייקטיבי כחלק מתודעת האדם ואינו מימד הנתפס כשונה משלושת מימדי החלל. הזמן אינו רק מושג תיאורטי הקיים כחלק מתורת זמן פילוסופית או פיזיקלית. לפי דוגן יש רק זמן, כל היש הוא זמן ויצירת ההבחנה הקטגורית בין חלל לזמן מקורה באי-הבנה והכרה של המציאות שהיא כולה מכל היבטיה - זמן.

כותב פרופ' מסונגה: "הרגע הזה - עכשיו, אינו הכללה מופשטת אלא עולם קונקרטי של זמן הנחתך כ"עכשיו", וממוקם כ"כאן". הוא חלק מהכול ונושא את הכול כיחידה אינדיבידואלית. רגע ההווה אינו מונאדה. היחידה האינדיבידואלית חיה כחלק קונקרטי ומקושרת עם ישויות חיות אחרות בחלל.... " וכמו כן: "... אדם הגודע את תשוקותיו האנוכיות ועושה את אשר עליו לעשות, משתלב בהרמוניה בשני הצירים: בציר האנכי - עם החיים בכללם (בשלמותם) ובציר האופקי עם כל ישות אינדיבידואלית אחרת.

לכן, הרגע העכשווי הזה ממש, אינו רק אינדיבידואלי, אלא מגיע אל מעבר לקטגוריות הזמן ונהיה ההווה הנצחי. ההווה הוא באמת בנו של העבר ואביו של העתיד. באופן דומה מקום זה הקרוי "כאן", ממשיך ללא-סוף. במימד גבוה יותר, הוא מתמזג עם העולם האוניברסלי. בדרך זו הכאן והעכשיו נהיים נקודת המרכז - המוקד של העולם והיקום".

דוגן הוא ריאליסט המאמין ביכולתם הממשית של בני אדם להבין באופן בלתי אמצעי מהו הזמן. כיצד דבר זה הוא מן האפשר?

הראליזים האופטימי פרגמטי של דוגן:

דוגן מציע לנו להתמקד באדם ובמימוש טבעו האמיתי במציאות היום יומית של חייו, כלומר בשאלה השניה. מרבית הפעולות שאדם עושה בחייו הן אפליקציות, כלומר ביטוי כאן ועכשיו באופן מסוים (התנהגות, יצירה, תנועה, עבודה וכד') של טבעו הנוכחי.

מורה הזן דני וקסמן כותב: "לאדם יש הרבה אניים. אפשר לקום כל בוקר עם אני אחר, אבל יש רק אני אמיתי אחד". האני שאנו קמים איתו בבוקר - זהו טבענו הנוכחי. אני זה הוא מכלול ההיבטים האישיותיים, ההתנהגותיים, הרגשיים והחשיבתיים שגיבשנו ופיתחנו במרוצת חיינו עד עתה. אנו מגלים לעולם ולעצמנו צדדים והיבטים שונים שלו כל יום. חלקם נעימים ומושכים וחלקם דוחים ופוגעים, חלקם מבריקים וחלקם שגרתיים, או מטופשים, חלקם מובילים ליצירה, הנאה והתפתחות, וחלקם לכאב, סבל, קיפאון והרס. אניים אלו וההיבטים השונים שלהם הם הפילטרים של האני האמיתי. כאשר הם חזקים ונתפסים על ידי האדם עצמו והתרבות והמדע הרווחים, כיחידים המיצגים את הקיום הזה הקרוי אדם, או כעיקריים וכמובילים, אז הם ממסכים ומכסים את החיות וההשפעה של האני האמיתי.

כאשר האדם חודר ומגיע לעצמו, לאני האמיתי שלו, ידיעה ופעולה נהיים בלתי נפרדים. האדם חיי בהווה בכל רגע, אין הפרדה בין האדם עצמו למעשים שלו. הפילטרים הרבים, האישיותיים ההתנהגותיים וכד' אינם מתפקדים יותר כפילטרים, ומחסומים אלא, גם יחד, כאמצעים לביטוי והביטוי עצמו של האני האמיתי בחיי היום יום.

אומר דני וקסמן: "אחרי שהאדם ימצא את עצמו (את האני האמיתי), הוא יהיה מסוגל להבין את הזמן, מפני שאין זמן מחוץ לאני האמיתי".

התשובות לשאלות מהו זמן ומהו האדם כרוכות זו בזו ומבוארות זו על ידי זו על פי הפילוסופיה של הזן-בודהיזם. זו ידיעה של הקיום כזמן והזמן כקיום אפשרית מתוך ההתממשות של האני האמיתי שלנו כאן ועכשיו.

באופן זה יכול האדם לתפקד בה בעת כיחידה אינדיבידואלית ובה בעת להיות באחדות אחת עם הישויות החיות האחרות שבעולם. אופן חיים זה, בהווה, כאן ועכשיו, הוא מה שדוגן מכנה בפרק זנקי מתוך שובוגנזו - "תיפקוד מלא".

האדם לפי דוגן אינו מנותק מהעולם והעולם אינו מנותק מהאדם. ניתן לומר בקצרה כי תורת הזן בכלל ותורת הזן של דוגן בפרט היא ראליזים אופטימי פרגמטי. הידיעה והפעולה מתלכדים. אין זה בלתי אפשרי לדעת את העולם ישירות, גם אם אין זו משימה קלה.

גישה זו מבטלת מכל וכל את המסתורין שבעולם ואת ענפי המיסטיקה למיניהם הטוענים שיש מציאות הנפרדת מחיי היום יום. אנו נוהגים להעריך רעיונות בד"כ לפי שני קריטריונים: היופי התיאורטי שלהם והפוריות הישומית שלהם. אנו שואלים: אז מה ניתן לעשות עם כל זה? אך אנו שוכחים לרוב לשאול: כיצד תאוריה זו או יישום זה מקדמים את ידיעתנו הישירה על העולם ואת אושרנו כאן ועכשיו.

דוגן סבור שהדבר החשוב ביותר שצריך להיות על סדר יומו של האדם הוא לדעת את טבעו האמיתי ולאחר מכן להפעיל ולממש אותו בחיי היום יום. המטרה של דוגן היא שהאדם יהיה מאושר כאן ועכשיו, יתפקד בצורה יצירתית והומניסטית מלאה בחיי היום ויתרום את תרומתו כדי שגם האחרים יוכלו להתקרב לטבעם האמיתי.

אחת הדרכים החשובות להעריך שיטות ורעיונות היא לפי להעריכן לפי מידת האפשרות שהם פותחים לאדם להיות מאושר ולדעת ישירות את העולם בחייו אלו. אושר וידיעה על פי דוגן, הם שני צדדים של אותו מטבע ולא דברים נפרדים שיש לחפשם במקומות ובזמנים אחרים. לדעת דוגן, מקור האושר והידיעה הוא מבפנים (אינארנטי) ואי אפשר להסתמך בלעדית על דברים חיצוניים כדי להשיגם.

בגלל שהאדם לא נפרד מהעולם, הוא יכול לדעת את העולם. בגלל שהיסוד של כל מה שיש הוא יסוד אחד - זמן, יש גשר בין כל הדברים וידיעה בלתי אמצעית אפשרית. הידיעה הזו שייכת לאני האמיתי - טבעו האמיתי של האדם ואינה יכולה להיות מיוחסת ומבוססת על הפילטרים שלו לבדם. התפיסה הדואליסטית מבחינה בין אמיתי לשקרי, נכון ולא נכון, טוב ורע וכדומה. כל שימוש בצורות אלו יהיה תמיד עקיף וייצור תווך או מרחק בייננו לבין המציאות. תמיד ההישג שיושג יהיה חלקי ועקיף גם אם יאפשר לאדם הפרטי ולחברה להגיע לפתרונות רבי עוצמה ולשליטה מירבית על פרמטרים רבים של החיים כגון בריאות או ניידות.

ניתן להשוות את העולם למסדרון ארוך שיש בו דלתות במספר רב מאד. כל דלת, כל תאוריה רעיון, צורה ופעולה פותחים איזה מרחב של תנועה, איזה נתיב של פוריות. התיאוריה של ניוטון החזיקה מעמד מספר מאות שנים מועט, הגיאומטריה האוקלידית מעל 2000 שנה.
אך האם יש גם דלתות בעולם הזה שפתיחתן אינן יוצרות מגבלה? שהפתח שהן פותחות הוא באמת פתוח? מרחב בלתי מוגבל שאינו אלא העולם עצמו? דוגן סבור שכן והדלת הזו, הפתוחה לכל אדם היא התגברות על מחסום התפיסה הדואליסטית ויצירת הניגודים והחדירה לאני האמיתי.

מדוע לא יכול כל אחד מאיתנו במאמץ של שנות חיי אדם לדעת ישירות את העולם ולחיות באמת כל רגע בהווה, לא בעבר או בעתיד? התהדרות בהישגיי המדע ובמשקפי הראייה של השפות הטבעיות והמלאכותיות, אינה מפלט מתאים לשאלה זו.

פילוסופים ואנשי מדע כאחד צריכים לשאול את עצמם מדוע כל כך הרבה אנשים עובדים כל כך קשה מבחינה מחקרית ואישית ואינם משיגים את העיקר. אם יש תשובה חיובית לשאלה הזו, (כיצד יוכל האדם להגיע לידיעה ואושר במהלך חייו), היא חייבת להיות נגישה לכל אדם ולהיות חלק מהרפרטואר של הפעילויות הטבעיות של האדם בחיי היום יום שלו. כיוון שיש במציאות האנושית רק חיי יום יום.

כיצד יש לעשות זאת? לקפוץ שתי סלטות באוויר? לקחת כדורי אושר? למלמל פסוקי פיזיקת קוונטים? איזו סיסמה או מוטב עשייה, פותחים את הדלת הכולאת אותנו? מה צריך לעשות כדי להאיר על האיזורים החשוכים של אי-ההבנה?

אולי יהיה זה גם פורה וגם אפקטיבי לבדוק ולהכיר את הגבולות והמחיר של החשיבה הדואליסטית ותרומתה ליצירת הסבל והקשיים של האדם בעולמו.

דוגן מציע לנו לנסות להכיר ולתרגל את החשיבה הלא דואליסטית, מחשבה שהיא מעבר למחשבה. על כך הוא כותב במאמרו פוקאנזהזנגי, בפרק בנדואה שבשובוגנזו ועוד. הוא מציע לנו לאחד בין שני נושאי המחקר הבסיסיים: הזמן והאדם. הוא סבור שההכרות הישירה עם חשיבה לא דואליסטית והחקירה היסודית של הזיקה בין זמן לאדם תוביל לפתיחת אופקים חדשים של שילוב בין הומניזם וקידמה מדעית, יצירתיות ואתיקה.