מומחה עם השקפה סותרת 

כמה שנים, כמה ערכאות שיפוטיות, כמה מומחים רפואיים, דרושים לו לעובד במדינת ישראל כדי לקבל הכרה של הביטוח הלאומי כנפגע עבודה?
התשובה: במקרה הטוב 6 שנים, 2 ערכאות ו- 2 מומחים.
וכאן יש לדייק: אם העובד מצליח לעבור משוכות אלה, הוא מוצא עצמו רק בתחילת הדרך. אז הוא מקבל כרטיס כניסה לוועדה רפואית שתקבע את שיעור נכותו. רק אז נפתח הליך קשה ומייגע בפני עצמו.
המקרה של חן מירבי, שיובא מייד, מהווה דוגמא מובהקת למקרה של עובד שלא ויתר והתעקשותו השתלמה לו. רבים אחרים, מתייאשים במהלך הדרך.
חן מירבי עבד כמנהל מוסך. למירבי היו קשרי עבודה עם מנהל מוסך שכן.
באחד הימים, התפתח ויכוח בין השכן לבין מירבי. השכן גידף את מירבי וזה חש עלבון צורב. בלילה התעורר עם תחושת כבדות בפלג גופו הימני וקושי בדיבור. הוא פנה לחדר מיון. הרופאים אבחנו אצלו אירוע מוחי.
כחצי שנה לאחר מכן, פנה מירבי לביטוח הלאומי, על מנת לקבל את התגמולים המגיעים לו כנפגע בעבודה.
המוסד לביטוח לאומי, כדרכו מימים ימימה, במקרים מסוג זה, הפנה אל מירבי עורף. אין מדובר בתאונת עבודה, אלא במחלה טבעית, טען המוסד.
מירבי המשיך לתחנה הבאה, בדרך לתגמולים הנכספים: בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
בבתי הדין לעבודה, נדרש עובד הטוען לפגיעה בעבודה בשל ארוע מוחי, להוכיח תחילה התרחשות ארוע חריג בעבודה.
ההנחה הבסיסית של בתי הדין לעבודה היא כי ארוע חריג בעבודה, בשל הדחק הנפשי הכרוך בו, עשוי להביא לארוע מוחי.
מירבי עבר את משוכת הארוע החריג. בית הדין האזורי קיבל את עמדת מירבי כי הוויכוח עם מנהל העבודה של המוסך השכן היה חריג וכי למעשה זו הפעם הראשונה שהוא נקלע עימו לוויכוח מסוג זה.
עתה נותר למירבי לעבור את משוכת הקשר הסיבתי. היינו כי אכן בפועל הארוע המוחי הינו עקב הארוע החריג בעבודה.
לצורך זה ממנים בתי הדין מומחה רפואי, יועץ לבית הדין, ממנו מבקשים בתי הדין תשובה לשאלה אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לאירוע המוחי.
אך אליה וקוץ בה. מתברר שבתי הדין לעבודה ממנים מומחים שעמדתם הבסיסית היא שלא יכול להיות כלל קשר בין ארוע חריג בעבודה לארוע מוחי.
כזה הוא המומחה ד"ר אברהם רפפורט, הזוכה להתמנות חדשות לבקרים, על ידי שופטי בתי הדין לעבודה כמומחה יועץ.
עמדתו הבסיסית של ד"ר רפפורט היא שדחק נפשי הנגרם באירוע חריג בעבודה כלל לא יכול לגרום לאירוע מוחי.
המוזר הוא שבתי הדין לעבודה ממנים את ד"ר רפפורט, הגם שעמדתו מנוגדת לעמדת בתי הדין לעבודה עצמה. על פי עמדת בתי הדין לעבודה, שנקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, על בסיס חוות דעת של טובי המומחים הרפואיים, קיימת גם קיימת אפשרות שדחק נפשי, עקב אירוע חריג בעבודה, יגרום לאירוע מוחי.
מה הטעם במינוי מומחה כמו ד"ר רפפורט שעמדתו הבסיסית היא שארוע חריג בעבודה לא יכול כלל לגרום לאירוע מוחי?!
מיותר לומר כי למירבי לא היה שום סיכוי אצל ד"ר רפפורט. זה האחרון, אכן לא אכזב גם הפעם וקבע שאין כל קשר סיבתי בין הארוע החריג בעבודה שחווה מירבי לבין הארוע המוחי שעבר.
בית הדין האזורי לעבודה בחיפה צעד כהולך שבי אחרי המומחה שמינה ודחה את תביעתו של מירבי. זאת למרות חוות דעת נוירולוגית מטעמו של מירבי המביאה את הגישה הרפואית הקובעת קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לאירוע מוחי, כפי שכאמור כבר נקבע בפסיקת בתי הדין לעבודה.
מירבי לא אמר נואש ושם פעמיו לירושלים לתחנה הבאה במסע: בית הדין הארצי לעבודה.
בבית הדין הארצי הטו אוזן לטענותיו של מירבי. שופטי בית הדין הארצי, עמירם רבינוביץ, נילי ארד, ורדה וירט-לבנה ונציגי הציבור יהודה בן הרוש ויצחק דויטש, הבחינו מיד כי ד"ר רפפורט דוגל באסכולה המנוגדת לדעתם של מומחים שמונו על ידי בתי הדין לעבודה ואשר על פי חוות דעתם ניתנו פסקי דין שקבעו קשר סיבתי בין דחק נפשי להופעת אירוע מוחי.
לפיכך קבעו שופטי בית הדין הארצי, כי נוכח גישתו הבסיסית של ד"ר רפפורט היה מקום למנות מומחה נוסף מטעם בית הדין. וכך עשו.
המומחה הנוסף מטעם בית הדין הארצי, בניגוד לד"ר רפפורט, מצא שקיים קשר סיבתי בין הארוע החריג בעבודה שחווה מירבי לבין הארוע המוחי.
שופטי בית הדין הארצי העדיפו את חוות דעתו של המומחה הנוסף על פני חוות דעתו של ד"ר רפפורט וקבעו כי יש להכיר בארוע המוחי שעבר מירבי כפגיעה בעבודה.
כעבור שש שנים, שני בתי דין בהרכב של שמונה שופטים, ושני מומחים יועצים, הוכרה אפוא זכותו של מירבי לקבלת תגמולים כנפגע בעבודה מהמוסד לביטוח לאומי.
מירבי צלח את המסע הארוך בדרך להכרה בזכותו כנפגע בעבודה. יש לקוות שהמסע העומד בפניו מול הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי בדרך לקביעת אחוזי נכותו וכפועל יוצא מכך שיעור התגמולים המגיעים לו, יהיה קצר יותר.
23.2.2010 מסמך 778