לבנים בבית מפטרבורג 

בוקר טוב לכם, שם בבית.

הזמן רץ. החול בשעון שלנו מראה כי הבועה העליונה הולכת ומתרוקנת.

הבוקר יצאנו לביקור בבית הכנסת הגדול שבעיר. וכנראה שיש לפחות עוד בית כנסת אחד. פחות רשמי. בבית הכנסת שביקרנו, נוהגים להתפלל בסופי שבוע עד 50 מתפללים. בחגים המקום מלא עד אפס מקום . כך מספרת לנו "המזכירה". בבית הכנסת השני יש לפחות מניין כל יום ומגיעים מדי יום כ שלושים מתפללים. מספר היהודים היום בעיר כ: 80 אלף. רוב הצעירים עזבו לישראל, לגרמניה ולארה"ב.

המבנה בשיפוצים. "משפחת ספרא" מממנת ותומכת בקיומו. אם לשפוט לפי מראה העיניים זה אמור להיות בנין יפה מבחוץ ומצועצע מבפנים, ללא סימנים יהודיים בולטים מדי (לדעתי). אם לא יכתבו במפורש שזהו בית כנסת, העובר ברחוב, יתקשה לזהות את המקום. ומאחר ולי, ביקורת קשה על הממסד הדתי שלנו ועל דרך הטיפול שלו באתרים הדתיים, אסתפק במה שכתבתי.

ובאוטובוס הצמוד אלינו, המשכנו אל "כיכר הארמון". ארמון "החורף". "ההרמיטז'".

על האוסף הגדול, על החדרים הרבים, על הסדר והניקיון ושאר דברים המאפינים מוזיאון, לא ארחיב.

למי שטייל כבר בעולם המערבי פגש שכאלה - ואין באמירה הזאת כדי להפחית אפילו בנקודה את המגיע לתערוכה שבארמון החורף, אבל גם לא ההפך.

ציון רע, כרגיל, לעניין השירותים. מי שמקדים ועובר בשירותים בטרם מתארך התור, קיים סיכוי שיפגע מ"מכת ריח" ולא יתאושש כל היום. נשים שעובדות במוזיאון מציעות תמורת תשלום פרטי, שירותים ברמה טובה למדי - שחיתות לשמה. ככה גונבים את המדינה. להם לעולם לא אתרום אגורה.

ובשתיים יצאנו למרכז העיר ל"שדרה החמישית של "סנט פטרבורג" כדי לטייל רגלי לאורך כמה מאות מטרים מתוך כ 5 ק"מ - אורכו הכללי של הרחוב.

נכנסנו לאכל במסעדה "מהירה". והפתעתי היה נקי והשירות עדיב ומהיר יחסית.

לא דחוס, טעים, מגוון ולא יקר. עוף וצ'פס ושתיה וסלט וקפוצ'ינו לשניים - 148 רובל. השירותים ללא תשלום. הפעם היתה זאת רשת גרמנית בסיגנון ה"מאק דונאלד", ויותר טובה.

ליד הדלפק שני חלקים. באחד מהם, אוכל לפי בחירה - עוף, שניצלים, תפוחי אדמה אפויים, מיני סלטים ושתייה בבקבוקים- . בחצי השני, העתק הציוד והתפריט של מאק דונלד. למבקש הבררן מגישים מכאן ומכאן והרי ארוחה לפי בחירה - על הקיפאק.

את העוף שלי "רצחתי" בלי מזלג וסכין. פשוט קרעתי אותו לגזרים והוא השתולל תוך כדי שמרח אותי בשמן עם תבלינים, ריחות שהלכו אחרי עד המקלחת. השכנים גיחכו אבל אני הרגשתי טוב. זכור לי סרט קולנוע המתאר חופשה של מלך צעיר, שכל מה שחלם היה, שיתאפשר לו לאכל את העוף כאחד העם. בידיים.

סובבנו עוד קצת ברחובות, חוצים במעברים תת קרקעיים מלאים אדם ומוכרי כל הבא ליד, ואמרנו כי נצא למלון באוטובוס עירוני כמו מרבית האזרחים בעיר הזאת.

מתוך דחף רגעי נסחפנו לתוך קרון של חשמלית בקו 7 כי היה מי שסבר שאוטובוס 7 וחשמלית 7 נוסעים באותו מסלול. וזה, לא. מוכרת הכרטיסים העירה את תשומת ליבנו, ואם רצוננו להגיע למלון, שלנו מוטב כי נרד ונעלה לאוטובוס 7. לא שילמנו, וירדנו אחרי נסיעה של תחנה אחת.

לאוטובוס עלינו תוך כדי דחיפהשל כל הממתינים בתחנה כדי שנהיה בפנים. נדחפנו מכל הכיוונים. טורקים לא היו. סתם אזרחים מכובדים אבל צפופים. ליתר ביטחון סובבתי את תיק המצלמה מאחורי הגב. הבעיה היתה שזה שלפני עמד גם כן עם הגב אלי ובא לו להתגרד. הוא גרם לי לאי נעימות גופנית בלתי מתחשבת. מה עשו לאילנה אני לא יודע. היא לא צחקה כל הדרך. הבנתי שהיא עומדת עם שני הרגליים על שטח של רגל אחת ובגלל המשקל והלחץ התקצרה הרגל ב 5 ס"מ.

הבטחתי לה מסז' שיחזיר את המצב לקדמותו.

עייפים, סחוטים ולחוצים הגענו לתחנה האחרונה. רצנו כדי להתקלח, להתנער מתבליני העוף ושאר תבלינים שדבקו בנו באוטובוס ולהיות יפים, לקראת המפגש אצל אורי בחדר.- חדר 6128.

הערב, ערב ראש השנה לפי הלוח העברי. והיות, שאילנה ואני חגגנו את כניסתנו לחדר משפחה - כך קראנו באותם ימים רחוקים, לחתונה - יחד עם מסיבת ראש השנה של הקיבוץ, אימצנו את התאריך ומדי שנה אנחנו מציינים אותו יחד עם כניסת השנה החדשה, והפעם 45 שנה. זה לא מספיק כדי שנרשם בספר השיאים של ג'ינס, אבל זה מכובד.

 הצטופפנו כלנו בחדר - חסר ארבעה שהעדיפו אופרה - אורי בירך מתוך טקסט של "מחזור" תיקני ממנו מתפללים ומברכים בראש השנה תוך שמכסה את ראשו במטפחת. הרמנו כוסית לברכה ואיחולים. תבלנו תפוח בדבש, והרגשנו - אני מקווה שגם אחרים - שזה התבקש.

נפרדנו מעוד חמישה שיצאו "ברשות" להצגת בלט, (לא כמו הנוסעים לאופרה), ונשארנו עוד שעה קלה, מקריאים ומשוחחים ברוח טובה, עד שהתפזרנו - כל אחד לחדרו ולעיסוקיו.

בסיבות השעה 20 ירדנו שוב. חיפסנו בבית המלון מסעדה שתתאים לנו. חיפסנו הופעה כדי להעביר את הערב המיוחד הזה. ערב שבת וערב ראש הנה. וכמובן החתונה.

פגשנו בלובי את חיה עם שירלי וירון, את שולה ואת אורי שבמסגרת ה"סטז'" ועבודת הגמר על "לילה בפטרבורג" הסכים למצוא תשובה לשאלה הניצחית "קוו ואדיס".

אז הלכנו למסעדה "neva",( שבסיבוב הראשון, המלצר ענה לנו שאיננו יודע אם יש תוכנית במקום ) ואחרי שהבטחנו גם לאכל ולא רק ובלות, העבירו אותנו לשולחן ערוך עם כל הכלים הדרושים והמפיות המתחיבות, כאשר ברקע, להקת נגנים ורקדנים מתאמצים לשמח את הקהל. קרי: אותנו.

זה לא היה קשה. מצב רוחנו היה איתן ומרומם גם כך.

שירלי וירון פרשו. כוסית "ערק" לגברים ו"אמרטה" לגברות, היה בהם די כדי להגביר אדרנלין, ובילינו ערב שיזכר לטובה.

אכלנו מרק טעים, הבנות הזמינו דג, ( שימו לב ! "הבנות" ! ) ואני הזמנתי עוף שהיגיע אלי כאשר הוא לא צף בתוך הרוטב הלבן הבלתי מזוה, בתוך כדרה אמיתית.
 חיה שישבה מולי וראתה אותי מגיב, עוד צוחקת עד היום. כנראה שהבעת ההפתעה והמבוכה שעל פני היתה מצחיקה מספיק כדי לכל הערב יהיה מצחיק. לאילנה כמעט ברח הדג דרך האוזניים מרוב צחוק. אני התעוששתי ובאומנות של בעל מקצוע "דגתי" את העוף, בחלקים וטרפתי אותו משאיר מאחור את הרוטב ההוא. ואל תשאלו מה זה היה.

המלצר, בעצם הופעתו הוסיף פנטומימה מבדחת והערב כולו, - כולל המלל והשיחות הפרטיות, - היה לחוויה נעימה.


נפרדנו מאוחר - לא נורא מאוחר - לקראת המחר. מבחינתנו יום חופשי לטייל ב "סנט פטרבורג " בלי "אימא אוזה ". סוף סוף תרגיל בעצמאות אחרי כמה ימים של תלות מחלטת, מרצון.

ועל המחר. bye ...........