פסימיזם, אופטימיזם וריאליזם: כוחה החיובי של חשיבה שלילית 

חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

האם כבר אמרו לך "תתעודד - היה יכול להיות הרבה יותר גרוע", "חייך - תסתכל על חצי הכוס המלאה!", "תפסיק להתלונן - זה לא רע עד כדי כך"? הלחץ המופעל עלינו ל"חשיבה חיובית" מוצא את ביטויו בצורות שונות ורבות: מדריכי עזרה עצמית הצצים כפטריות לאחר הגשם, סדנאות המונחות לרוב ע"י אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים, חברים אופטימיים "מדופלמים" שפשוט אין להם כוח לשמוע עלינו ועל צרותינו יותר ועוד.

הפסיכולוגיה הממוסדת תומכת גם היא במסרים אלה. הבסיס לתמיכה זו נעוץ בטיפול הקוגניטיבי נגד דיכאון. טיפול זה, שהבולט בפיתוחו הוא הפסיכולוג אהרון בק, יוצא מנקודת הנחה ש"חשיבה שלילית" היא לא רק אחד ממאפייני הדיכאון, אלא אף גורמת לו ומעודדת אותו. לכן, הטיפול מיועד לשנות את דפוסי החשיבה של האדם הדכאוני ולהפכו, בעצם, מאדם פסימי לאדם אופטימי, או לפחות על פי התפיסה הטיפולית הזו, מאדם פסימי לאדם מציאותי. וכאן אנו מגיעים לשאלה כמעט פילוסופית: מי יותר מציאותי ממי? הפסימיסט או האופטימיסט. מעניין, אגב, לשים לב לעובדה שהשכנוע, גם שהוא נעשה מחוץ למסגרת של הטיפול הקוגניטיבי או של טיפול בכלל, נעשה רק בכיוון אחד: חברי מחנה האופטימיסטיים תמיד ינסו לשכנע את עמיתיהם הפסימיסטים להיות אופטימיים, אך ההפך כמעט ולא קורה - פסימיסטים אינם רואים כל צורך לעשות נפשות למחנה שלהם ולשכנע אנשים אופטימיים להיות פסימיים.

ריאליזם דכאוני?!?! יש חיה כזו!!

והנה, מחקר שנערך בתחילת שנות התשעים הציב את הבסיס לתפיסה שונה לחלוטין. מעניין שהוא נערך ע"י אותה קבוצת חוקרים, חבריו של אהרון בק, ידידנו, פסיכולוגים קוגניטיביים שסברו שפסימיות אינה רק ממאפייני הדיכאון, אלא מסיבותיו, מצאו שאנשים דכאוניים מציאותיים יותר מאנשים אופטימיים ושאנשים חדי-תפיסה נוטים יותר להיות פסימיים ודכאוניים, משום שיש להם תמונה מדויקת יותר של החיים ותלאותיהם. החוקרים אלוי, אלברייט, אברבסון ודיקמן (שלושה מהם שותפיו של בק לפיתוח סולמות למדידת חוסר תקווה, חוסר אונים והמקבילות האחרות לפסימיזם הנתפס כגורם לדיכאון) טבעו מושג חדש: "ריאליזם דכאוני". פרק המסכם את מחקר החלוץ שלהם בנושא נקרא: "ריאליזם דכאוני ואשליות אופטימיסטיות לא דכאוניות" והוא ראה אור דווקא בספר על גישות פסיכולוגיות מודרניות לטיפול בדיכאון.



--------------------------------------------------------------------------------
האם אכן כדאי כל-כך להיות אופטימי? האם מציאותי כל-כך להיות אופטימי?
או במילים אחרות: האם רע כל-כך להיות פסימי?
מי מעוות יותר את תפיסת המציאות: האופטימיסט או הפסימיסט?
--------------------------------------------------------------------------------


דומה שראשית המחקר בתחום הריאליזם הדכאוני פתח פתח לפעילות ענפה של חוקרים בתחום (רובם, אגב, מגדירים עצמם כפסימיסטים בעצמם אך גאים על כך?), שניסו לבדוק האם יעיל בכלל לנסות לשכנע אנשים בעלי תפיסת עולם פסימיסטית להיות אופטימיים והאם פסימיות היא בהכרח תכונה שלילית?

תפסיקו לחייך כבר!!!

כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית, המתפרסים השכם והערב, פרסמה הפסיכולוגית ברברה הלד ספרון הנושא את השם הפאראדוכסלי-לכאורה: Stop Smiling - Start Kvetching: A 5-step Guide to Creative Complaining. על כריכת הספר, שזכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס ולראיונות עם המחברת בתחנות רדיו מחוף אל חוף בארה"ב וברשתות טלוויזיה רבות, מופיע סימן הסמיילי המוכר לכולנו, אלא שחוצה אותו באלכסון קו המסמל "עצור!". המחברת עומדת על שורשי החשיבה החיובית בתפיסת העולם האמריקאית המכתיבה אופטימיזם כפוי, שוללת את הזכות להתלונן ומתחקה אחר המקורות לכך בתפיסה של הגדרת ארה"ב כ"ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות".

להקדים תרופה לאכזבה - בואו ננמיך ציפיות

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ' גו'לי נורם ממכללת ולסלי שבארה"ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג "פסימיזם הגנתי". המונח "פסימיזם הגנתי" הושרש באמצע שנות השמונים ע"י ננסי קנטור וקבוצת סטודנטים שחקרו את הנושא והוא מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין, על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר. תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך מכל הכישלון האפשרית. הפסימיסט ההגנתי רואה בעיני רוחו את הגרוע מכול: הוא לוקח בחשבון ואף רואה לנגד עיניו תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש (לא פלא שהוא מעצבן את האופטימיסטים), אלא - וזה מה שעושה את ההבדל בינו לבין דכאוני חסר אונים ופאסיבי היושב בחיבוק ידיים ומתלונן על מר גורלו - הוא מכין את עצמו לכל אחד מתרחישי הכישלון הללו, ובכך עושה כל שביכולתו כדי למנעם וכך הוא גם מצליח למנעם!!!

אז מי צודק - האופטימיסט או הפסימיסט?

תלוי. תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה "אופטימיסטים אסטרטגיים". מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים בכל פעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים קלות יותר, הכישלונות האפשריים, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה. כלומר, מבחינה מעשית, הם נוקטים בכל אמצעי הזהירות המתבקשים מבחינה רציונאלית, אך הם אינם דואגים כמו עמיתיהם הפסימיסטים.

ומה עם כל היתר?

כמו בכל מחקר פסיכולוגי אין שחור ולבן, טוב ורע, כאלה וכאלה, אלא המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40% מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים (ראו כתבתי: "רק עוד רגע, אימא, רק עוד רגע קט?"), שמכשילים את עצמם ע"י דחיית משימות כמעט עד אין קץ, אלה שמשתכרים לשוכרה במסיבות לפני משימות חשובות, אלה שאינם מתאמנים לקראת מטלה חשובה ועוד. כלומר, הקריטריון אינו אופטימיות לעומת פסימיות, אלא הכנה לעומת אי-הכנה.

לגייס את החרדה לשיפור הביצועים

המשימה בטיפול אינה סתם הפיכת אנשים פסימיסטים לאנשים אופטימיים, כפי שנרמז בכל מדריכי החשיבה החיובית והסדנאות השונות לחשיבה חיובית המערבים אלמנטים מיסטיים ומאגיים ("תחשוב חיובי!", "הנבואה המגשימה את עצמה"), אלא הפיכת הפסימיזם ליתרון ע"י תרגום הציפייה לאירועים שליליים לשורה של פעולות למניעתם - ולא ע"י ניסיון לשכנע את הפסימיסט לצפות לאירועים חיוביים!

כוחה החיובי של החשיבה השלילית

במקום להמיר את החשיבה השלילית של הפסימיסט לחשיבה חיובית, כפי שנעשה בטיפול הקוגניטיבי הקונבנציונאלי בדיכאון (שלא לדבר על כל האלמנטים האי-רציונאליים שבסדנאות ובמדריכים המונחות והנכתבים ע"י שרלטנים ומיסטיקנים למיניהם), המשימה בטיפול באנשים פסימיים וחרדים, היא להוות משקל-נגד ללחץ החברתי העצום לחשיבה חיובית. הפסימיסט נתון ללחץ כפול: מצד אחד, הוא לוחץ על עצמו בכך שהוא מצפה לגרוע מכל, בטוח שהוא יקרה וחרד מכך; מצד שני, אסור לו לבטא את חרדותיו בגלל הלחץ העצום לחשיבה חיובית, כך שהוא נמצא, בעצם, במצב של בידוד חברתי: אם יבטא את דאגנותו יאיים על חבריו האופטימיסטים המושבעים, שבמקרה הטוב ישכנעו אותו לאמץ גישה אופטימית בכל מחיר ובאופן בלתי-תלוי במבנה אישיותו, ובמקרה הגרוע יותר, ינדו אותו כ"נודניק" שאין להם כוח לשמוע את תלונותיו. וכשהוא מגיע לטיפול, שוד ושבר: גם המטפל מנסה להתווכח איתו ולשכנע אותו להיות אופטימי. דרך ללא מוצא. מעטים המטפלים המסוגלים להכיל מבחינה רגשית את הפסימיות ובמקום לומר למטופל: "ראה, עד כה הצלחת - אז אין סיבה לדאגה" יאמרו לו: "עד כה הצלחת, כי דאגת להתכונן - ראה כמה החרדה משרתת את טובתך".

חשיבה שלילית, חברים, אינה בהכרח גרועה מחשיבה חיובית, אם משכילים לגייס אותה לטובתנו. ובעיקר, אם איננו מנסים, בטיפול או שלא בטיפול, ללכת נגד עצמנו אלא עם עצמנו, בין כאופטימיסטים ובין אם כפסימיסטים בלי לשכנע אף אחד להיות מה שהוא לא.